לפני כמה חודשים ציין העולם יובל שנים להישג הטכנולוגי הגדול ביותר של המין האנושי: הנחיתה על הירח. הישג שמכנס לתוכו תעוזה, דמיון, מסירות, אינטליגנציה, כוח רצון, חזון וניל ארמסטרונג אחד ששינה את ההיסטוריה בצעד בודד וקטן. ארמסטרונג נבחר למשימה מתוך עשרות אלפי מועמדים פוטנציאליים. היה ברור שאם יש מישהו שיש לו מה שצריך בשביל לדאוג שהמבצע הזה יצליח, זה הוא. כשנשאל לפני הטיסה הגורלית מדוע הוא עושה את זה, ענה: "אני חושב שאנחנו הולכים לירח כי זה בטבע של האדם לעמוד בפני אתגרים".

וזה היה חתיכת אתגר. כשהם במרחק של 1,800 מטר בלבד מעל פני הירח החלה להישמע אזעקה ברכב הנחיתה שכונה ״העיט״, על שם החיה האלגנטית והמרהיבה - אף שלא היה בו שום דבר מרהיב או אלגנטי, למעשה הוא נראה כמו תא שירותים כימיים מפח. צגי המחשב הבהבו קודים מלחיצים שדיווחו שהמחשב המרכזי לא עומד בעומס המטלות.

ארמסטרונג, טייס בעל ניסיון של 178 שעות טיסה במלחמת קוריאה ועוד מאות שעות בתור טייס ניסוי על כלי התעופה הסודיים והמתקדמים ביותר של חיל האוויר האמריקאי, קיבל החלטה מהירה, ניתק את הטייס האוטומטי, העביר את השליטה לידיו והנחית בצורה מושלמת את רכב הנחיתה על אדמת הירח. הנחיתה הידנית של ארמסטרונג הייתה חלקה עד כדי כך, שבולמי הזעזועים ברגלי הנשר אפילו לא התכווצו כמתוכנן.

את אתגר הירח הוא צלח בהצטיינות והביא לנו בצעד אחד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות כולה. אלא שבאתגר אחד אפילו ניל ארמסטרונג הגדול לא עמד - נישואים. האיש שהצליח להנחית תא שירותים כימיים מפח על הירח לא הצליח לשמור על נישואיו, וכעבור כמה שנים מאותו רגע היסטורי התגרש מאשתו. לכן אפשר לקבוע בבירור שהאתגר הגדול ביותר של המין האנושי הוא תחזוק מערכת יחסים מונוגמית קבועה.

"תראי", אמרתי לאשתי, סליחה, אשתי לשעבר, גרושתי אם תרצו, ״מונוגמיה וזוגיות זה כמו דמוקרטיה - לא השיטה המושלמת, אבל הכי טובה שמצאו עד כה״. לא סתם בחרתי להשתמש בהשוואה הזו, משום שמשם קפצתי עוד יותר לעומק עולם הדמוקרטיה. ״את מכירה את זה שתמיד לפני בחירות מפלגות בוחנות אפשרויות לחיבורים?״.
״מכירה, אוקיי, אז?״.
״אז לרוב החיבורים האלו לא מתבצעים, משום שבסקרים המקדימים מגלים שהחיבור לא עולה על סך המנדטים שכל מפלגה הייתה מקבלת בנפרד, שהחיבור אינו יוצר משהו גדול יותר מסך חלקיו״.
״אוקיי״, אמרה אשתי, ״אז מה אתה אומר בזה?״.
״אני אומר״, השבתי בהססנות, ״שאולי ככה זה גם בזוגיות, שאם החיבור לא יוצר משהו גדול יותר, אז אולי אין טעם באיחוד״.
אשתי הסתכלה עליי במבט שלא ראיתי אצלה לפני כן. ״אתה חייב להפסיק לראות חדשות, הבחירות האלו, עוד פעם ועוד פעם, משגעות אותך״.
״את זה תגידי לביבי״.
״תגיד, אם כבר אתה בעולם של הדימויים הפוליטיים ואתה משווה את מערכת היחסים שלנו לאיחוד בין מפלגות, מה עם הסכם עודפים? דימוי של מה זה יהיה?״.

אפשר לומר הרבה דברים על רוני, הלשעבר שלי, אבל לעולם לא תיקחו ממנה את זה שהיא יודעת לתזמן שורות מחץ היטב. אפשר גם לומר הרבה דברים עליי. וחלקם נאמרו ב״7 ימים״ ב"ידיעות אחרונות", שם הלשעבר התראיינה וגוללה את קריסת מערכת היחסים שלנו מנקודת ראותה. האמת שלא היה לי מושג שהכתבה הזו הולכת להתפרסם וממש במקרה, בלי הכנה מוקדמת ובלי שום אזהרה או מכר שיתריע, עיניי נפלו על שער העיתון, ואני מיד חזרתי בראשי לאותו הלילה במערכת ״מעריב״ לפני שנים רבות, כשהייתי בן 22 ואם הייתם שואלים אותי מה אני עושה בחיי, הייתי משיב לכם ש״אני כותב ב׳זמן תל אביב׳״ (המקומון ז״ל של "מעריב"). ואם הייתם מסתקרנים ומחליטים לברר איתי על מה בדיוק אני כותב, על איזה תחום, הייתי משיב לכם ש״אני הכתב לענייני עצמו״.



היום אני כבר לא כזה מתחכם, וכששואלים אותי על מה אני כותב בעיתון, אני משיב בצורה יותר ברורה: ״טור אישי״. בכל אופן, זה היה באמצע הלילה, הייתי במשך כל הלילה בבניין המערכת, מאחר שיואב צור, אז העורך הראשי של המקומונים, הציע רעיון מקורי שאמור היה לפתור את בעיית האיחורים שלי בדד־ליין: כל פעם שלא הגשתי את הטור בזמן הייתי מחויב לבוא למערכת עם המחשב הנייד ולכתוב במערכת עד שאסיים את הטור. כמובן שאת רוב הזמן העברתי בכל דבר שאיננו כתיבה ובין היתר גם מצאתי את עצמי באמצע הלילה בארכיון העיתון.

בלי לחשוב פעמיים שלפתי מן המגירות את המעטפות החומות עם שמותיהם של שני הוריי, ופתאום, לראשונה, נתקלתי בסדרת הכתבות שהשניים פרסמו מיד לאחר גירושיהם באמצע שנות ה־80. לקרוא לזה סדרת כתבות זו חתיכת מחמאה, משום שמדובר יותר במשהו שאם נרצה לדייק כדאי שנכנה אותו סדרת השמצות וטינופים, פינג־פונג של לכלוכים דו־כיווניים בקצב של פעם בשבוע ובפורמט ייחודי: שבוע אמא שלי ב״7 לילות״ של ״ידיעות אחרונות״, שבוע אחר כך אבא שלי במגזין סופ״ש של ״מעריב״ וחוזר חלילה. כמות הטינופת שהשניים האלה הרעיפו זה על זה מעלה אצלי את החשד שהיו אפילו כמה דגים מתים שלא הסכימו שיעטפו אותם בעיתון הזה ביום המחרת.

הלילה הזה חרוט לי היטב בזיכרון. באיזשהו מקום אפילו הרגשתי שכל חיי היו רק הקדמה לרגע הזה שבו ישבתי על רצפת הארכיון כשהכתבות פרושות לפניי, הבטתי על תמונה בצד העמוד של ילד בלונדיני מתולתל בן 3. הילד מהתמונה הביט עליי. מתחת לתמונה יש כיתוב: ״ליאור בן השלוש״ וציטוט של אמא שלי: ״התינוק הזה היה הדבר הכי גרוע שקרה לי״. מאותו רגע היה לי ברור שאני שונא את עצמי בכל רמה אפשרית ושאולי בעצם כל קיומי הוא בשביל להגביר את מכירות המינויים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". אולי אני לא יותר מפטנט של מחלקות השיווק בעיתונים. באיזשהו רגע אפילו שקלתי באמת לפנות לרשם במשרד הפטנטים לבדוק אולי יש פטנט רשום על השם שלי. שם הפטנט: ליאור דיין. סוג הפטנט: ילד־יח״צ...

הטור המלא של ליאור דיין מחר במוסף "סופהשבוע" של מעריב