למה הם מצביעים ככה? 

היכונו לסדרת תחקירים טלוויזיונית חדשה. שמה “לא להאמין", והיא תנסה לפענח את החידה מדוע “ישראל הראשונה" מצביעה שוב ושוב נגד ביבי, אף על פי שהוא אחד משלהם וטוב להם כלכלית תחת שלטונו. מה הסוד? הכתבים יגיעו למעוזי “ישראל הראשונה" וישוחחו עם אנשים ברחוב כדי לפענח את המסתורין שקורע את המדינה.

בתקשורת המשתנה

"לא תאמינו מה קרה", פרץ המפיק/עורך של אחת מתוכניות הרדיו בחדווה, "הידוע הזה, השמאלני, הסכים להופיע אצלנו. פניתי, והייתי בטוח שהוא יאמר: לא, תודה. במיוחד שלא משלמים וזה, והוא מפורסם וקליבר וככה. אבל תראו כמה יפה, הוא אמר כן. הוא בא אלינו! הוא בא אלינו!".

עוד לא שמעתי בחיי במסדרונות התקשורת את הטקסט ההפוך. 

בתוכנית שמאלנית תקנית תישמע זעקה במערכת נוכח רעיון לתת לאיש ימין להשתלב: "מה פתאום? הוא באמת חושב שניתן לו? זה יוריד את הרמה. יגידו שאנחנו מתקרנפים". 

צטטן

“מָתַי לָאַחֲרוֹנָה שָׁמַעְתְּ שֶׁמִּישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתָךְ, לֹא דֶּרֶך מָסָךְ".

שורה בשיר חדש מאוד, אשר גרמה לי לרוץ מהר ולרשום אותה. 

השיר שודר לראשונה ביו־טיוב לפני כחודש. שם השיר “לא מלאך (הבת של השטן)". הזמר והיוצר של מילות השיר הוא חייל בן 20 ששמו גל אלדר. הוא טנקיסט בחיל השריון. לפני הצבא הוא גם הספיק לעשות שנת שירות. השיר במלואו נמצא, כאמור, ביו־טיוב וגם במקומות אחרים ברשת. 

כתיבה בעידן הטוקבקים

בעשור האחרון הרשתות החברתיות דיברו בקול. קול שפעם היה רק בכיכרות. מעכשיו כל מחשב וכל טלפון הם הכיכר. ההמון איתך בתוך הכיס. 

מה לומדים על כתיבה כאשר האינטרנט נכנס לחיים שלנו, וכאשר הטוקבקיסטים מגיבים? 

זה עולם אחר. הטוקבקים לימדו אותי דבר מה שהפתיע אותי: הכתיבה שמביאה לתגובות הרבות ביותר היא הכתיבה על פוליטיקה קטנונית. זה ניתן למדידה בכל מעבדה, ותמיד התוצאות יהיו שוות: אם בעשור האחרון הופיעה בכותרת שלך המילה "שרה", יהיו לך הכי הרבה תגובות. 

טוב ששרה קיימת, כי התגובות של הקוראים לידיעות עליה צריכות להיות ניסוי חובה בכל בית ספר לעיתונאות. יותר שרה - יותר קוראים. 

זה מציג את האמת גם מצדה הנוסף: כתיבה טובה על שאלות ערכיות אמיתיות, או אנושיות, תקבל תמיד פחות תגובות מאשר כתיבה על רכילויות פוליטיות, תככים, לכלוכים ונקודות שנאה אישיות. 

מאז שהאינטרנט יצר קשר דו־צדדי עם הקוראים המגיבים, למדתי כמה שיעורים. לא אהבתי את השיעורים האלה. 

גם בעבר היו תגובות: בעיקר מכתבים. אהבתי את פתיחת המעטפות היומית בסכין לפתיחת מכתבים שהייתה על שולחני. היו גם מכתבים למערכת. אם הם פורסמו, והייתה בהם ביקורת, לא צירפתי תשובה שלי. עורך מדור המכתבים פנה לשאול אם אני רוצה לצרף כמה מילים כתגובה, התשובה שלי הייתה קבועה: “אני כותב כל שבוע נגד כל מי שבא לי, אם פעם אחת מישהו כותב נגדי, אין לי זכות לצרף תגובה". בכל זאת היה הבדל בין עולם המכתבים לבין עולם הטוקבקים. שם ההבדל הוא: עורך. 

ברוב האתרים של היום אנשים כותבים את הטוקבקים והם מתפרסמים מיד. הזעם שלהם מכתיב את ההקשות הסוערות על המקלדת. הם רוצים להביע ביקורת אבל יודעים רק לקלל. מכתב שנשלח בדואר אל עיתונאי או אל עורך יוצר צורת התבטאות אחרת לחלוטין. 

דרך הטוקבקים המיידיים, שהגיעו לשיא בעשור האחרון, גם נחשפתי לרמות השנאה והרוע שיש בקרב הישראלים. מספר הפעמים שבהן קראתי, למשל, טוקבקים שדורשים להכניס את שרה לבית הכלא, רצוי עם כל משפחתה, ולכל החיים, היה גדול משתיארתי לעצמי. ללא הטוקבקים לא הייתי נחשף לתאווה האכזרית והברוטליות הזו, השמחה הזו להכניס אדם לכלא. 

אם לא היו טוקבקים כאלה, גם לא הייתי מגלה את תדירות כינויי הגנאי "בבונים", "איי־קיו נמוך", "המון", "אספסוף", "פשיסטים", "עדר", ותשלימו בעצמכם, כי קראתם בעצמכם כינויים גרועים יותר בטוקבקים. גם נגד השמאל נכתבים כינויי גנאי מכוערים: "בוגדים", "גיס חמישי", ואנא אל תשלימו את החסר. מדוע אנשים כותבים ככה?

כשאני עונה על טוקבקים בלייק, אני מסמן לא פעם לייק גם כאשר מישהו כותב נגדי, אבל בצורה תרבותית, ומוטב - שנונה. בעיקר כאשר הטוקבק גורם לי לחייך, אף על פי שהבדיחה היא על חשבוני. אני תמיד מצדיע לטיפת הומור. מצד שני אני תמה בייאוש מול קללות וגידופים מכוערים, שהם רוב, לצערי. 

הגילוי הזה, שכתיבה על הדברים הקטנים והקטנוניים שבפוליטיקה מעוררת את מספר התגובות הגדול ביותר, הוא גילוי לא נעים בשבילי. מסתבר שפוליטיקה מוציאה את הרע שבאדם, והרע מפעיל אותנו יותר. חסינות מפני טוקבקים היא מעכשיו תכונה הכרחית לכל עיתונאי.  

פינת השלולית

קיבלתי השבוע מכתב. מכתב בכתב יד במעטפה שנשלחה למערכת. שוב לקחתי ליד את הסכין לפתיחת המכתבים שקצת הוזנחה בשנות האינטרנט. כותבת י.ס. כך:

“למאיר עוזיאל, פינת השלולית,

רציתי לספר לך שאצלנו בעיר כבר שנים שאין שלוליות, ולכן גם אין צפרדעים, כלומר נסיכים בפוטנציה. מה שכן יש זה נרקיסים". 

עד כאן המכתב מהעיר הלא גדולה שבה חיה הנסיכה. אני שומר על חסיון שמה ומקום מגוריה כדי לא לגרום לגלים בשלולית שלה.

היא כתבה על בעיה לא קטנה. בעיה ששמה: נרקיסים. גם נרקיסות יש, אבל הן הבעיה של הצפרדעים. אנחנו עונים כאן לנסיכה. 

הכל טמון בעובדה שהנרקיס כולל בתוכו את הכתר של עצמו. הריח שלו משכר, אבל בעיקר את עצמו. הפרח שלו לבן וצח כל כך, שחבל שמשהו יכתים אותו. הוא יפה ונישא על עמוד ירוק ורענן, כל כך שונה מן השלולית העכורה. הוא לא צריך נסיכה או צפרדע. הוא צריך רק את עצמו.

הוא יקמול במהרה, הרבה יותר מהר מכל מי שמעריץ אותו סביבו. את זה הוא לא יודע כרגע, הנרקיס. 

נכון, י.ס. יקרה. עיר שיש בה כל כך הרבה נרקיסים היא עיר שנשיקה של נסיכה מתבזבזת בה.