לפני כמה חודשים ציין העולם יובל שנים להישג הטכנולוגי הגדול ביותר של המין האנושי: הנחיתה על הירח. הישג שמכנס לתוכו תעוזה, דמיון, מסירות, אינטליגנציה, כוח רצון, חזון וניל ארמסטרונג אחד ששינה את ההיסטוריה בצעד בודד וקטן. ארמסטרונג נבחר למשימה מתוך עשרות אלפי מועמדים פוטנציאליים. היה ברור שאם יש מישהו שיש לו מה שצריך בשביל לדאוג שהמבצע הזה יצליח, זה הוא. כשנשאל לפני הטיסה הגורלית מדוע הוא עושה את זה, ענה: "אני חושב שאנחנו הולכים לירח כי זה בטבע של האדם לעמוד בפני אתגרים".
וזה היה חתיכת אתגר. כשהם במרחק של 1,800 מטר בלבד מעל פני הירח החלה להישמע אזעקה ברכב הנחיתה שכונה ״העיט״, על שם החיה האלגנטית והמרהיבה - אף שלא היה בו שום דבר מרהיב או אלגנטי, למעשה הוא נראה כמו תא שירותים כימיים מפח. צגי המחשב הבהבו קודים מלחיצים שדיווחו שהמחשב המרכזי לא עומד בעומס המטלות.
ארמסטרונג, טייס בעל ניסיון של 178 שעות טיסה במלחמת קוריאה ועוד מאות שעות בתור טייס ניסוי על כלי התעופה הסודיים והמתקדמים ביותר של חיל האוויר האמריקאי, קיבל החלטה מהירה, ניתק את הטייס האוטומטי, העביר את השליטה לידיו והנחית בצורה מושלמת את רכב הנחיתה על אדמת הירח. הנחיתה הידנית של ארמסטרונג הייתה חלקה עד כדי כך, שבולמי הזעזועים ברגלי הנשר אפילו לא התכווצו כמתוכנן.
את אתגר הירח הוא צלח בהצטיינות והביא לנו בצעד אחד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות כולה. אלא שבאתגר אחד אפילו ניל ארמסטרונג הגדול לא עמד - נישואים. האיש שהצליח להנחית תא שירותים כימיים מפח על הירח לא הצליח לשמור על נישואיו, וכעבור כמה שנים מאותו רגע היסטורי התגרש מאשתו. לכן אפשר לקבוע בבירור שהאתגר הגדול ביותר של המין האנושי הוא תחזוק מערכת יחסים מונוגמית קבועה.
"תראי", אמרתי לאשתי, סליחה, אשתי לשעבר, גרושתי אם תרצו, ״מונוגמיה וזוגיות זה כמו דמוקרטיה - לא השיטה המושלמת, אבל הכי טובה שמצאו עד כה״.
לא סתם בחרתי להשתמש בהשוואה הזו, משום שמשם קפצתי עוד יותר לעומק עולם הדמוקרטיה. ״את מכירה את זה שתמיד לפני בחירות מפלגות בוחנות אפשרויות לחיבורים?״.
״מכירה, אוקיי, אז?״.
״אז לרוב החיבורים האלו לא מתבצעים, משום שבסקרים המקדימים מגלים שהחיבור לא עולה על סך המנדטים שכל מפלגה הייתה מקבלת בנפרד, שהחיבור אינו יוצר משהו גדול יותר מסך חלקיו״.
״אוקיי״, אמרה אשתי, ״אז מה אתה אומר בזה?״.
״אני אומר״, השבתי בהססנות, ״שאולי ככה זה גם בזוגיות, שאם החיבור לא יוצר משהו גדול יותר, אז אולי אין טעם באיחוד״.
אשתי הסתכלה עליי במבט שלא ראיתי אצלה לפני כן. ״אתה חייב להפסיק לראות חדשות, הבחירות האלו, עוד פעם ועוד פעם, משגעות אותך״.
״את זה תגידי לביבי״.
״תגיד, אם כבר אתה בעולם של הדימויים הפוליטיים ואתה משווה את מערכת היחסים שלנו לאיחוד בין מפלגות, מה עם הסכם עודפים? דימוי של מה זה יהיה?״.
אפשר לומר הרבה דברים על רוני, הלשעבר שלי, אבל לעולם לא תיקחו ממנה את זה שהיא יודעת לתזמן שורות מחץ היטב. אפשר גם לומר הרבה דברים עליי. וחלקם נאמרו ב״7 ימים״ ב"ידיעות אחרונות", שם הלשעבר התראיינה וגוללה את קריסת מערכת היחסים שלנו מנקודת ראותה. האמת שלא היה לי מושג שהכתבה הזו הולכת להתפרסם וממש במקרה, בלי הכנה מוקדמת ובלי שום אזהרה או מכר שיתריע, עיניי נפלו על שער העיתון, ואני מיד חזרתי בראשי לאותו הלילה במערכת ״מעריב״ לפני שנים רבות, כשהייתי בן 22 ואם הייתם שואלים אותי מה אני עושה בחיי, הייתי משיב לכם ש״אני כותב ב׳זמן תל אביב׳״ (המקומון ז״ל של "מעריב"). ואם הייתם מסתקרנים ומחליטים לברר איתי על מה בדיוק אני כותב, על איזה תחום, הייתי משיב לכם ש״אני הכתב לענייני עצמו״.
היום אני כבר לא כזה מתחכם, וכששואלים אותי על מה אני כותב בעיתון, אני משיב בצורה יותר ברורה: ״טור אישי״. בכל אופן, זה היה באמצע הלילה, הייתי במשך כל הלילה בבניין המערכת, מאחר שיואב צור, אז העורך הראשי של המקומונים, הציע רעיון מקורי שאמור היה לפתור את בעיית האיחורים שלי בדד־ליין: כל פעם שלא הגשתי את הטור בזמן הייתי מחויב לבוא למערכת עם המחשב הנייד ולכתוב במערכת עד שאסיים את הטור. כמובן שאת רוב הזמן העברתי בכל דבר שאיננו כתיבה ובין היתר גם מצאתי את עצמי באמצע הלילה בארכיון העיתון.
בלי לחשוב פעמיים שלפתי מן המגירות את המעטפות החומות עם שמותיהם של שני הוריי, ופתאום, לראשונה, נתקלתי בסדרת הכתבות שהשניים פרסמו מיד לאחר גירושיהם באמצע שנות ה־80. לקרוא לזה סדרת כתבות זו חתיכת מחמאה, משום שמדובר יותר במשהו שאם נרצה לדייק כדאי שנכנה אותו סדרת השמצות וטינופים, פינג־פונג של לכלוכים דו־כיווניים בקצב של פעם בשבוע ובפורמט ייחודי: שבוע אמא שלי ב״7 לילות״ של ״ידיעות אחרונות״, שבוע אחר כך אבא שלי במגזין סופ״ש של ״מעריב״ וחוזר חלילה. כמות הטינופת שהשניים האלה הרעיפו זה על זה מעלה אצלי את החשד שהיו אפילו כמה דגים מתים שלא הסכימו שיעטפו אותם בעיתון הזה ביום המחרת.
הלילה הזה חרוט לי היטב בזיכרון. באיזשהו מקום אפילו הרגשתי שכל חיי היו רק הקדמה לרגע הזה שבו ישבתי על רצפת הארכיון כשהכתבות פרושות לפניי, הבטתי על תמונה בצד העמוד של ילד בלונדיני מתולתל בן 3. הילד מהתמונה הביט עליי. מתחת לתמונה יש כיתוב: ״ליאור בן השלוש״ וציטוט של אמא שלי: ״התינוק הזה היה הדבר הכי גרוע שקרה לי״. מאותו רגע היה לי ברור שאני שונא את עצמי בכל רמה אפשרית ושאולי בעצם כל קיומי הוא בשביל להגביר את מכירות המינויים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". אולי אני לא יותר מפטנט של מחלקות השיווק בעיתונים. באיזשהו רגע אפילו שקלתי באמת לפנות לרשם במשרד הפטנטים לבדוק אולי יש פטנט רשום על השם שלי. שם הפטנט: ליאור דיין. סוג הפטנט: ילד־יח״צ.
על פי אריסטו, ההגדרה הראשונה של הגיבור בטרגדיה היוונית היא שהוא אינו יכול לחמוק מגורל שנגזר עליו מראש. וגזירת גורל זו, כמעט תמיד, מקורה בחטאם של הוריו (אנטיגונה של סופוקלס, למשל, זו דוגמה טובה). במובן הזה אני שואל את עצמי פעמים רבות אם לא סתם בחרתי להתנחל במקצוע העיתונות. כלומר, האם הבחירה דווקא במקצוע הזה הייתה בחירה גדולה ממני, של כוחות הגורל הבלתי נמנע שהובילו אותי לאותו הלילה בארכיון? ולזה מצטרפת שאלת המשך: האם כעת, במילים אלו, אני קובע את גורלו של ארד, בני הקטן בן ה־5 וחצי, שגם ימצא את עצמו יום אחד קורא את המילים האלו ממש? האם הפתולוגיה המשפחתית בעצם חוזרת על עצמה? כי כמובן שהדמיון למעשיהם של הוריי כשאני הייתי בערך בגילו הוא מצמרר.
אלא שאני מציע פה דבר אחר, סוג של תיקון. כמעט כל בני משפחתי הזכרים מצייתים לחוקים הנוקשים של הגיבור הטרגי על פי אריסטו (במיוחד סבי עם ההיבריס של 67', הטעות הגורלית של 73׳, ההכרה בטעות והסבל הקשה שבא בעקבותיה - סבל שכבר בטרגדיה היוונית הראשונה, ״אדיפוס המלך״, התבטא בנזקים מתחום האופתלמולוגיה, כשאדיפוס עצמו מנקר את עיניו במו ידיו ומאבד את הראייה), ויש להניח שגם בני, ארד, כמיטב המסורת המשפחתית, יהיה כפוף לחוקי הז׳אנר ויהיה גיבור טרגי בפני עצמו.
אלא שאני רוצה להציע שלא כל מה שנראה כמו טרגדיה הוא באמת טרגי. אני אומר את זה בתור מי שאת מעט השפיות שלו הוא חייב לזוג הורים מאמצים, אורי ורותם, שאליהם הגעתי בגיל 3 ואיתם גדלתי. אני לא רוצה אפילו לדמיין מה היה קורה לו ההורים שלי היו מתעקשים להישאר ביחד בשם הציווי החברתי שדורש ״להישאר ביחד בשביל הילד״. לא, תודה. למעשה, זוג הוריי, שאותם אני אוהב בכל לבי, הם בערך שני האנשים בעלי שיקול הדעת הגרוע ביותר בעולם.
הקומבינציה של סך מרכיביהם - האישיות של כל אחד מהם, בתוספת הנסיבות הכלליות: אור הזרקורים, הפומביות - והאהבה הענקית, העוצמתית, שלוחת הרסן, ששררה ביניהם, יצרו קוקטייל רעיל במיוחד. אם היינו במסעדת סושי כרגע והתפריטים היו מגיעים, והייתי מוצא שם קומבינציה צמחונית, קומבינציית סלמון, קומבינציית ספייסי וקומבינציית דיין, מיד הייתי נעמד על הכיסא ומודיע לכל היושבים במקום: ״נא לא לגעת בקומבינציית דיין, זו אומנם מנה טעימה מאוד, שנראית מעולה ותצטלם מדהים לאינסטגרם שלכם, חוויית אוכל אמיתית, אבל מאוחר יותר אתם תשלמו מחיר יקר על התענוג הזה, זה לא שווה לכם. זו מנה מסוכנת, רעילה. תתרחקו ממנה״.
המזל הגדול בחיי הוא שהוריי התגרשו ולא גדלתי איתם. למעשה, הטובה הכי גדולה שהם עשו לי בחייהם הייתה להתגרש. כל עוד הוריי חיו לבדם והרסו זה את זה במערכת היחסים הרעילה שלהם, זה דבר אחד, אבל ברגע שלמשוואה נכנס ילד, זה עניין שונה. ואני יכול להעיד על עצמי שגם במקרה שלי ושל גרושתי, ברגע שנכנס לחיינו ילד, הוא הביא איתו גילויים והבנות על טיב הקשר בינינו. אתה - וגם היא - מבינים פתאום דברים שלעולם לא יכולתם להבין לפני כן, בימים שבהם הייתם אדונים לעצמכם והכל היה כל כך פשוט.
למעשה במהלך חצי השנה שבה אני נמצא בתהליך הפרידה מאשתי, שמעתי הרבה עצות מעשרות אנשים שונים. רובם אמרו את אותם הדברים פחות או יותר. רק פעם אחת שמעתי משהו מקורי באמת. ״הדבר היחיד שבאמת מחזיק זוגיות״, אמרה לי אמי, ״זה סט ערכים ועקרונות משותף״. אמרתי לה שאת זה עוד לא שמעתי. והיא המשיכה: ״בלי ערכים ועקרונות משותפים שאתם חולקים ומאמינים בהם, שום דבר אחר לא יוכל להחזיק באמת קשר. לא נכסים משותפים, לא ילדים, לא סקס טוב, לא משיכה, לא תחום עבודה משותף, אפילו לא הומור״. רק הסולם הזה יאפשר לכם לעלות קומה מטאפורית במערכת היחסים שלכם.
היא צדקה. בגדול. העניין הוא שאת זה אפשר לגלות רק לאחר שיש לכם ילד. או אז הכל משתנה בו במקום, הקלפים נטרפים, החוקים של מערכת היחסים שבניתם לאורך השנים כבר לא ממש רלוונטיים - וכעת אתה באנדרלמוסיה גדולה, נקלע למצבים שמעולם לא הכרת, ושם, בדיוק שם, אותו סט ערכים ועקרונות נחשף ואתם מגלים כמה התאמה יש ביניכם בסולם הערכים והעקרונות. בדיוק בגלל זה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קובעת בבירור כי הסיכוי להתגרש בשנה הראשונה לחייו של הילד הראשון הכפיל עצמו ב־20 השנים האחרונות. למעשה, השנה שאחרי הולדת הילד הראשון היא התקופה שבה אחוזי הגירושים בעולם המערבי הם הגבוהים ביותר. יותר מאשר בכל תקופה אחרת.
בכל אופן, אני חושב שיש לי בטור זה הזדמנות נדירה לדבר אל התוצר של מערכת היחסים שלי שהתפרקה, הילד שלי ארד. הרי ברור שכמוני גם הוא לא יוכל לברוח מגורלו ויגיע היום שבו יקרא את הטור הזה. לכן אני רוצה לפנות אליו ישירות ולתת לו את המעט שאוכל לתת לו על הדבר המורכב ביותר בעולם, האתגר של המין האנושי, שימור מערכת יחסים ארוכת טווח:
ארד ילד יקר,
כשתקרא את המילים האלו אינני יודע מה יהיה מצבי, כי אצלי הכל אפשרי. אולי אפילו לא אהיה בחיים (בכל מקרה יש לי שלושה ביטוחי חיים שונים רשומים על שמך, כך שאם מתּי, יש מצב שעכשיו העוזר האישי שלך מקריא לך את המילים האלו ובמקביל מישהו מאכיל אותך פירות טרופים טריים להפליא).
ראשית כל אני רוצה לומר לך שאתה ההישג הכי גדול שלי בחיים. ולא רק שלי, גם של אמא שלך, שאוהבת אותך עד אינסוף. נכון שאני ואמך כבר לא יחד ואולי לא תמיד היחסים בינינו נהדרים, אבל יש לאמא שלך ולי משהו משותף שלעולם לא יוכלו לקחת מאיתנו - שנינו הכי אוהבים את אותו הדבר, אותך. וזה דבר בעל עוצמה שגוברת על כל מחלוקת או אי־הסכמה שיש בינינו.
אולי אפילו יש לך זיכרון או שניים מאותן אי־הסכמות בינינו. אין ספק: ריבים, ויכוחים וקרירות היו התפאורה של חייך בשנים הראשונות בעולם. בין לבין היו גם רגעים יפים ונדירים, אבל לא התכנסנו כדי שאטפח לעצמי על השכם. להפך, אני כותב לך את הדברים האלו כדי שאולי תוכל ללמוד מהם. כי אני, בסופו של דבר, תפקידי בחיים הוא לנסות להכין אותך כמה שיותר לחיים שבחוץ, לתת לך את ההכוונה כדי שתגדל להיות אדם מספיק משוכלל להתמודד עם המציאות המחוספסת והלא תמיד מושלמת של העולם. וגם לנגב לך את התחת. זה גם אחד מתפקידיי.
עד היום אני עושה את זה. פעם זה היה כולל החלפת טיטול, היום זה אחרי שאתה מבקר בשירותים. בתקופה מסוימת, בזמן שנגמלת מטיטולים, אפילו ביקשת ממני לשיר לך את שיר הנושא מתוך הספר ״האסלה הקסומה״ שהולך כך: ״קקי צא, קקי צא, הנה זה יוצא, הנה זה יוצא״. אני מקווה מאוד שלא תשכח מי ניגב לך את התחת כשהיית קטן. עם כל הכבוד לכל האנשים שתפגוש בחייך, כולל האהבות הכי גדולות שלך והחברים הכי טובים, איש מהם לא ינגב לך את התחת. את זה רק אביך ואמך יעשו. אז כשתהיה גדול ועשיר, אני מצפה לראות מזה דיבידנדים נדיבים.
אדם לא קם ועוזב בית ביום אחד. זה לא שיר של שלמה ארצי. לא פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. אין פתאומיות בדבר כזה, וזה לא שאתה פתאום מתחיל ללכת. אגב, במצב הכושר הגופני שלי זה מסוכן מאוד להתחיל פתאום ללכת. צריך הכנה מנטלית רצינית לפני כן ורופא צמוד. כיום, במרחק הזמן והטעויות שעשיתי, אני יכול להגיד לך שזוגיות יש לשפוט על פי שאלה אחת ויחידה: האם אתה הופך את בן/בת הזוג שלך לטוב/ה יותר ועוזר לו/לה להתגבר על השדים שלו/שלה. אם התשובה היא שלילית, אז אין שום סיבה שתהיו ביחד.
את זה הבנתי לאחר כמעט עשר שנים עם אמא שלך, שתמיד תישאר אדם שאני אוהב ומכבד ומכיר לה תודה על הדברים הטובים והנפלאים שעשתה למעני בחיי. כשהכרתי אותה, הייתי אדם אבוד עם מזוודה שיצא לעולם לאחר שנתיים וחצי במכון גמילה. והיא לקחה אותי במצב הזה ועזרה לי לבנות חיים חדשים. ואת זה לעולם לא אשכח לה. העניין הוא שאיפשהו בדרך, כבני זוג, איבדנו היא ואני את הסנכרון בינינו, ואז אותה השאלה - האם אתה עוזר לבן/בת הזוג שלך להיות אדם טוב יותר - זכתה לתשובה שלילית. ומשם כבר לא הייתה חזרה.
לסיום, בן יקר, אגיד לך את האמת הכי מזוקקת שלי - שרלוונטית מאוד גם אליך. האמת היא שהטרגדיה הכי גדולה שלי בחיים זה שבסופו של דבר לא באמת יכולתי להאמין לאף אישה שהייתי איתה שהיא תהיה איתי גם אם יקראו לי ליאור כהן או ליאור גלבוע. במצב כזה, כשזה המקום שממנו אתה משקיף על זוגיות, אתה מהלך כנידון למוות, וכל מערכת יחסים שלך היא טרגדיה בהתהוות שנעה אל גורלה המר במהירות של ריב ממוצע אחת ליומיים.
שם המשפחה שלך, ארד דיין, הוא המתנה הכי גדולה והקללה הכי גדולה שיכולת לקבל. וככזה סביר להניח שתמצא את עצמך נמשך לאחד מהנו"נים הבאים, הנו"נים של משפחת דיין: נשק, נשים, נרקוטיקה. היזהר מכל הנו"נים האלו, ארד בני. ואל תיקח שום דבר בצורה יותר מדי דרמטית או היסטרית. שום דבר איננו סוף העולם. הסוף מחכה לך, לי, לכולנו, בנו"ן הסופית - נהלל. בית הקברות של נהלל, ביחד עם כל משפחתך.
אוהב אותך יותר ממה שתוכל לדמיין - אבא.