היריבים החדשים: בעידן ששואף לשוויון מוחלט בין המינים, האם מותר להגדיר קודים של התנהגות גברית? אני לא יודע, אבל אנסה להסביר את הפוזיציה: בעיניי מדובר לא בפריבילגיה אלא בעול. גבר אמור לעשות את הדבר הנכון במקום שבו אחר (לאו דווקא אישה) נכשל. אם תרצו, גבר בעיניי הוא אותה מילה ביידיש שלא נמצא לה תרגום הולם: "מענטש". שילוב בין ג'נטלמן לחבר'מן, אותו ביטוי ארכאי שאינו רלוונטי יותר אחרי שנרמס בגסות על ידי "המצליחן" - ההוא שלא הרוויח את ההערכה אלא קנה אותה בכסף.

אחת התכונות הראויות לגבר־גבר היא לדעת לצאת נגד דעתם של הקרובים אליו ביותר, אם הוא חש שהיא נוגדת את האמת והצדק. לא אעיד על עצמי כמועמד לתואר המחייב, אבל לפחות בתחום הפוליטי אני נמצא בהתנגשות עם הקרובים לי ביותר בערך מאז ספטמבר 2000. 

רק אוויל לא היה מבחין בכך שהיה זה היום שבו התברר שהפלסטינים בחרו במלחמה על פני השלום. נכון שאוסלו היה הסכם רעוע שהתקדם לאטו בדרך מלאת מהמורות, אבל ברגע האמת, במקום לחבק באהבה את המעט שניתן להם - הפלסטינים בחרו בקרב. בכך, מהפרטנרים לשלום שדימיתי לנגד עיניי הם חזרו להיות אויביי. 

אני שונא את הכיבוש, אבל לא מפני מה שהוא מעולל לפלסטינים שהמיטו אותו מחדש על ראשם, אלא מפני שהוא שם את אלאור אזריה ואת יוני נתניהו על אותה משבצת. למעשה רק השני היה גיבור, בעוד הראשון נקט את הפעולה העלובה ביותר שיכול לעשות גבר שנשק מגן ניתן בידו. 

אף על פי שהכיבוש הפך אותנו לאומה גזענית ואלימה גם בתוכנו, אני עדיין מעדיף להיות יהודי שחי על חרבו מאשר כזה שמת בחרב אויביו. את המשפט האחרון כתבתי בצער שנובע מהידיעה שהחברים שרכשתי לי עם השנים מסביב לעולם לא יבינו אותו לעולם. הם לא מסוגלים לרדת לסוף דעתו של אדם שמדבר אנגלית סבירה עד טובה, קורא את אותם הספרים, לובש את אותה אופנה, נושא עיניו אל אותם כוכבי קולנוע ומריע לאותם כוכבי ספורט - אך עדיין חי באזור שבו, אם לקרוא לילד בשמו הנוראי, צריך להרוג ערבים כדי לאפשר קיום יהודי. 

בלי טיפת גזענות ועם תקווה לעתיד אחר, אישיר מבטי לעיני כל ערבי שרואה בי "צלבני" שפלש לטריטוריה לא־לו ושאינו מכיר בזכותי להתקיים כאן (ולא משנה באיזה גבול) ואומר לו שאני מכבד אותו כאדם, אך מחויב להביס אותו כאויב.

קשה לי להסביר לגויים את המצב הפוסט־טראומתי הזה, שגורם לי לשיר את "IMAGINE" בעודי לובש מדים ויוצא למילואים (בעבר. כיום אני כבר במיל. של המיל.). קשה לי עוד יותר להסביר לאחרונה לחבריי הקרובים יותר, בני עמי, עירי - ולפעמים אף משפחתי, מדוע ליברל חילוני ופרוגרסיבי כמוני, מי שמאמין בכל לבו בדמוקרטיה אף על פי שהיא נראית לעתים קרובות כמו סך כל מגרעותיה, מוכן להגן על בנימין נתניהו, ראש ממשלה שאני מתקשה לשאת.

אם זה לא היה ברור עד עכשיו: אני מתנגד לנתניהו, מניח שיש ממש בהאשמות הפליליות נגדו וחושב שאם יימצא אשם, הרי שמקומו בכלא. בניגוד לכמה יפי נפש שמאחלים לו זיכוי או מוכנים להעניק לו חנינה מראש, אני מודה שאחרי שנים כה רבות של התעללות אשמח לראותו נכנס בשעריו. 

אז למה אני חש חובה להגן עליו? כי המערכת שחקרה, מאשימה ותשפוט אותו, חולה - והחוליים שלה הם איומים ונוראיים בעיניי הרבה יותר מאשר ראש ממשלה שלכאורה סרח. בינינו, בעבירות שבהן חטאו גם אחדים מקודמיו.

כשבסביבות ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, דיברו על "כנופיית שלטון החוק", סירבתי להאמין. הרשעתו (בדין! תרתי משמע) סיפקה לי הוכחה־לכאורה לצדקת המערכת. גדלתי על כבוד לשוטר ולשופט, ובכל פעם שנתגלתה סטייה מן האמת, הצדק, וחמור מכך - מהחוק (שהרי שני המושגים הראשונים אינם חופפים בהכרח את השלישי) חשבתי שמדובר ביוצא מן הכלל. 
לא עוד: אם יתייצב נתניהו מול שופטיו ויאמר, כמו דב גרונר בשעתו: "איני מכיר בסמכותכם לשפוט אותי", איאלץ להסכים איתו הגם שלדעתי האישית הוא פשע. 

הדחת נתניהו שלא באמצעות בחירות הפכה בשנים האחרונות בידי מתנגדיו למטרה שמקדשת את כל האמצעים. ומאחר שיש ביניהם רבים שהמציאות הישראלית מזכירה להם "תהליכים" מזמנים אחרים, אני חש חובה להתייצב מולם ולהזכיר שאותם תהליכים לא התחילו בדמוקרט שסרח, כפי שקל להעלות מנבכי הזיכרון, אלא באנשים שהאמינו שישנן מטרות שמקדשות כל אמצעי, והשאר היסטוריה.

אני אוהב את "יריביי החדשים", גדלתי בתוכם, ועצם הוויכוח עמם גורם לי צער, אבל כבר אמרנו: לפעמים גבר חייב לפנות אפילו נגד "הבייס" כדי להיות מענטש.