קראו לו ברוך, והייתה לו וספה ישנה שאליה חיבר בדרך לא דרך "סירה", שבה הייתה יושבת בדרך כלל אשתו, כשעליה מועמסים סירים ודברי מתיקה. יחד היו נוסעים אל אחד הרחובות הסמוכים לבקר את הילדים שעזבו זה מכבר. כשחלתה אשתו ונפלה למשכב, משהו היה חסר. לברוך לא היה את מי להסיע, עם מי לבלות ואת מי לקחת לאכול גלידה בטיילת הישנה של בת ים. אז חיפש לעצמו תחביב שימלא את השעות שבהן היא ישנה בחסות התרופות החזקות, ומצא.
חבר שעבד איתו בחלוקת העיתונים השיג ארגזים מלאים בקלטות וידיאו של סרטים ישנים. כששאל ברוך מהיכן השיג אותם, חייך החבר והפטיר "נפלו מקונטיינר, רוצה אותן או לא?", ועזר לברוך להעמיס את הקלטות על הסירה המקרטעת. בערב אותו היום הגיע ברוך הביתה, פינה ארון כלי עבודה ישן, ניקה אותו ובמקומו הציב את הקלטות והסרטים על פי קטגוריות: "סרטי בורקס", "סרטים מאמריקה", "סרטים בערבית ליום שישי" ו"סרטים למבוגרים". בפתח ביתו הציב שלט ובו כתב שהוא מתחיל להשכיר קלטות וידיאו, בדיוק כמו בבלוקבסטר, רק שאצלו המחיר הוא 7 שקלים לשלושה ימים.
כשפרצה השמועה בשכונה, התור לביתו התארך, ואנשים מיהרו לתקן את מכשירי הווידיאו שלהם. לדעתי, השנה הייתה 1998. זו השנה שבה יצא בארץ הסרט "טיטאניק" על הספינה הטובעת ועל האיש שנותן את הרפסודה לאהובתו כדי שלא תקפא במים, והוא קופא במקומה (עוד כילדה ראיתי שהיה בה מקום לשניהם, אבל נו, לכו תתווכחו עם הוליווד). רוב הפניות לברוך היו בשביל הסרט הזה, בערבים היו גם כמה גברים נשואים שהביטו ימינה ושמאלה ונכנסו במהירות אל דירתו. אני מניחה שהם חשקו בסרטים מסוג שונה. באחד הימים נכנסה אחותי הבכורה הביתה. היא בדיוק קיבלה את משכורתה הצבאית והחליטה להנהיג נוהג: בכל שישי תשכור סרט שבו נצפה יחד - אני, היא ואחותי הקטנה. אנחנו כמובן לא התנגדנו, ובשישי הראשון טרם קידוש, כשנכנסה הביתה וקלטת בידה, קפצנו סביבה ושאלנו "זה 'הגיבן מנוטרדאם'? אולי 'מלך האריות'? אה, בעצם 'ספר הג'ונגל'! זה בטוח 'ספר הג'ונגל'". אחותי חייכה ואמרה "דווקא לא", הכניסה את הקלטת אל מכשיר הווידיאו, הוציאה כמה שוקולדים מתיקה הצבאי והתיישבה איתנו אל מול הטלוויזיה.
זו הפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט ישראלי שהציג לי את הישראליות במלוא הדרה, יפה כל כך, צבעונית, מצחיקה, תמימה ומלאה בחמלה. זו הפעם הראשונה שבה ראיתי את "קזבלן". ואולי אז, בגיל 8, זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה הרגשתי פרפרים בבטן כלפי גבר - הייתם מאמינים? התאהבתי ביהורם גאון! בשלושת הימים הבאים לא יצאתי מהבית, לא הצטרפתי למשפחתי לטיול בשבת בבוקר וביום ראשון כששבתי מבית הספר ניצלתי כל דקה פנויה כדי לצפות שוב ושוב בסרט הנפלא הזה ובאיש הנאה בעל פאות הלחיים והעברית הצחה, שאוהב אהבת נפש את האישה היפה כל כך.
ימים אחר כך, טרם עידן האינטרנט, חקרתי היכן שיכולתי על הזמר ההוא. סיפרו לי שהיום הוא כבר לא נראה ככה, שהוא קצת יותר מבוגר, שכבר יש לו ילדים ומשפחה והשירים שלו אולי לא יעניינו אותי. ובכל זאת התעקשתי. וכך, עם מעט הכסף ששמרה אמי תחת הכר, הלכנו אני והיא לחנות "צליל" בקניון שבדיוק נבנה ורכשנו את "כל העיר מרכלת עלינו" - אלבום הסולו הראשון של יהורם גאון. השירים לא באמת היו שירים, אלו היו סיפורים! על ויקטוריה שבה התאהבו כל הגברים בשכונת פלורנטין, הסתרקו בשבילה, הביאו לה פרחים והפכו למצוחצחים יותר, ובסוף היא בחרה באיזה "פומרנץ" על פני כולם. חייכתי עם השיר "אני אוהבת אותך, אפרים, אוהבת אבל בינתיים, בלי ידיים!", ודמיינתי אותי ואת יהורם הולכים יד ביד כשכל העיר מרכלת עלינו.
תוך כמה ימים למדתי את האלבום בעל פה, והנה הגיע זמנו של האלבום השני, שם המילים היו קשות יותר, חכמות יותר, אוהבות יותר והערגה הנצה אליי מכל שורה. שם האזנתי ל"איפה את, אהובה?" ל"איתך ובלעדייך" ול"אני זוכר אותך". כל כך רציתי ללכת להופעה של הזמר הזה שלימד אותי עברית מחורזת וגרם לי לתשוקה ילדותית ולא מובנת, אבל לא העזתי לבקש, כסף לא היה, וליום ההולדת של גיל 10 (כן, החזקתי שנתיים עם שני דיסקים) כבר ביקשתי עוגה בדמותו.
וכך היה! ביום ההולדת של גיל 10 נכנסה אמי הביתה עם עוגה ענקית ועליה מתנוססים פניו של הגאון מתוך הסרט "אני ירושלמי" ולמטה כתוב "מזל טוב, מרסל!". צעקתי מאושר, אני, הילדה שלא מבקשת כלום, כמו קיבלתי הכל. וזה לא היה הסוף, אחותי הבכורה שבינתיים השתחררה ועשתה חיל בתחומה, הכירה מישהו שמכיר מישהי שעובדת בתיאטרון חולון. למחרת יום הולדתי ביקשו ממני להתלבש יפה ובכניסה לתיאטרון חולון סימנה לי אחותי "אל תרעישי", וכך הבריחו אותי אל המדרגות ביציע. "אני אבוא לאסוף אותך", אמרה אחותי וברחה. זרקורי הבמה נדלקו. לא היה לי מושג לאן הגעתי. ראיתי אולם גדוש, מלא באנשים בגיל של הוריי, אבל לא הבנתי כלום. עד שפרץ הוא לבמה, לבוש בחליפת בז', אוחז במיקרופון ומחייך ושר את "כמו חצב" שכתבה לו נעמי שמר בהמון אהבה. פערתי את עיניי, לבי הלם בקרבי, ולפתע כל הצחוקים הללו של בני כיתתי על זה שאני אוהבת את "יורם גאון", כל הפעמים האלו שבהן ראיתי פרסומי הופעות שלו בעיתון, כל קטעי הכתבות עליו שאספתי מספריית בן יהודה המקומית, וטעם עוגת יום הולדתי - הכל נשכח. 15 שירים היו שם בהופעה ההיא, ושרתי את כולם. למעלה מכך, לא התבלבלתי באף מילה.
האיש הזה, מבלי שהכיר את הילדה החולונית עם השם הצפון־אפריקאי, נטע בי את האהבה היפה לארצי, מולדתי. למדתי על פוליטיקה מהצד האחר שלה, הנקי יותר, דרך תוכניתו ברשת ב' וגם מבלי שהבנתי דבר, נהניתי להקשיב. היום, כשיש לי תוכנית ב־103FM, כשבוער בי הצורך לדבר על פוליטיקה אני לעתים חושבת מה הוא היה אומר, וקולי הופך שפוי יותר. רציתי כל כך לפגוש אותו, ללחוץ את ידו ולומר לו שגם הדור הצעיר אוהב אותו, שלא יחדל משירת חייו, שלא יתפתה לטרנד השירה העכשווית, רציתי לספר לו שלמדתי לדינו בזכותו והכרתי את ירושלים פי כמה טוב יותר, אבל לא היה לי איך, לא ידעתי איך לגשת אליו.
סיפרו לי שהוא עובד בעיריית ירושלים ולא פירטו יותר מדי. שעות רבות המתנתי למענה, רק כדי להגיד לו את הדברים, וכשאמי זעמה על חשבון הטלפון ואיימה עליי שאם עוד פעם אחת תתפוס אותי מוציאה שיחה לירושלים, תחרים לי את כל הדיסקים, חדלתי. השנים חלפו, גיליתי עוד מוזיקה, עוד אומנים שאני אוהבת, והעברית היפה כבר שגורה בפי (אני מקווה שאין זו יהירות להודות בכך ועל כך), ועם זאת, כמו אהבה ראשונה, טעם טוב של נוסטלגיה, בכל פעם ששיר של יהורם מתנגן ברדיו או כתבה עליו משודרת בטלוויזיה, אני ממהרת להגביר ולהקשיב. לא לשמוע, להקשיב.
לא מזמן אף אזרתי אומץ, ואחרי שראיינתי בתוכניתי את רבקה זהר, דקלון, יואב יצחק, עמיר בניון, מיקי גבריאלוב ועוד רבים וטובים, כתבתי לו "יהורם, אולי תגיע לתוכניתי? ראיינתי כל כך הרבה", כך כתבתי, "מרבקה זהר ועד דקלון!", התגאיתי.
"אבל למה 'ועד דקלון?'", ענה לי. כנראה שחשב שחטאתי בגזענות. "לא!", כתבתי בידיים רועדות, כמו חזרתי לגיל 8. "לא הבנת! זו גאווה!", אבל כבר לא היה מענה. כמה חבל, איזו פספוס טיפשי של הזדמנות.
ואף על פי כן ולמרות הכל, חוגג האיש 80 וחשקה נפשי בניצול הפלטפורמה שבה אני כותבת על מנת לברכו. שיראה את ברכתי, אם לא פנים אל פנים באולפן הרדיו, אז כאן, באתר בו אני כותבת. ומאידך כבר קיבל כל כך הרבה ברכות, אז מה תועיל לו ברכתי? מוטב שרק אודה לך, יהורם, על שגילית לי את העברית, את שורשי היהדות הספרדית, את רגבי הארץ ואת רזי האהבה בין גבר לאישה, כמה כיף שבזכות שירתך והמילים שאותן בחרת לשיר, כבר בגיל כל כך צעיר, הבנתי שאפשר להרגיש עצב, שמחה, תשוקה, אהבה, פטריוטיזם, פחד וקנאה, בלחיצה קטנה על כפתור הפליי. זכיתי.
מזל טוב!