לא היה טעם לנהוג שעתיים ללואיסטון, מיין, בלבו של החורף אבל נסעתי. אני אוהב להיות במקום שבו קרו הדברים שאני כותב עליהם, גם אם קרו 50 שנה קודם לכן. גם אם כתוב על שלט של מסעדה במדריד "המינגוויי לא אכל כאן", יש תועלת לבקר במסעדה שהמינגוויי לא אכל בה. לואיסטון נמצאת מרחק 35 מייל מפורטלנד, הפנינה הקולינרית הזוהרת של מיין, וגם בקיץ היא עיירה אפורה וקודרת. יש בה כ־40 אלף תושבים, רובם ממוצא קנדי־צרפתי. מי שמסתובב בלואיסטון אינו יכול להשתחרר מהתחושה שכל מי שיכול היה לברוח כבר ברח.
יש ערים כאלה; הן תמיד ממוקמות חצי מטר מחוץ לרדיוס קרינתה של עיר מוצלחת שכולם מדברים עליה ובקיץ התיירים משלשים את מספר תושביה. לפני כמה שנים גיליתי שמאפיית הבייגלס הטובה ביותר במיין נמצאת בלואיסטון. אפשר לשבת בה על בייגל־קרים צ'יז־לאקס לא רע בכלל. זה היה ב־2015, ולואיסטון לבשה חג במלאת 50 שנה לקרב האגרוף על תואר אליפות העולם במשקל כבד שהתקיים בה.
לואיסטון שוכנת לגדות נהר האנדרוסקוגין, ובימיה הגדולים היו מובילים אליה לעיבוד עצים שנכרתו במיין. האצטדיון שבו התקיים הקרב נמצא ברחוב בירץ', והוא היה ועודנו בניין אבן אפור בן קומתיים. לפני שנמכר לאיש פרטי הוא נקרא "מרכז לנוער סיינט דומיניק של מרכז מיין", והוא נראה כמו האנגר של מטוסים מחובר לאסם.
לא היה כל היגיון לקיים את הקרב על התואר בין קסיוס קליי וסוני ליסטון ב־25 במאי 1965 בלואיסטון. אבל היו סיבות; 18 חודשים קודם לכן במיאמי נמשך הקרב בין השניים שישה סיבובים לא מרשימים. ליסטון סירב לחזור לסיבוב השביעי בטענה שכתפו השמאלית כואבת מדי. ליסטון היה לפות באחיזת פלדה בידי המאפיה שעשתה עליו קופה. זה לא אומר שהוא היה מנצח את קליי, אבל עד אז היה ליסטון מכונת נוק-אאוטים. חשד נוסף במיאמי התעורר כאשר הכפפה של ליסטון פגעה בקליי שהלך לפינה שלו כשעיניו צורבות מחומר כימי. לסיבוב הבא הוא עלה חצי עיוור עד שראייתו שבה אליו.
18 חודשים לאחר מכן נקבע קרב חוזר שבו תכנן ליסטון לקחת חזרה את התואר. הקרב היה אמור להיערך בבוסטון, אבל פרנסי העיר הטילו וטו. בין לבין שינה קסיוס קליי את שמו למוחמד עלי והתאסלם; בפמליה שלו היו נציגים של אומת האסלאם; ליסטון גרר איתו את המוניטין של עבריין שחגר אקדח על קרסולו ואת המאנקי ביזנס של הקוזה נוסטרה שישבו לו על הווריד. את הקרקס הנודד הזה סירבו לארח הברהמינים של בוסטון. אף שרוברט קורטורייר, ראש עיריית לואיסטון אותם ימים, חשב שאגרוף הוא ספורט דמים אלים, נחות ולא לרוחו, הוא הבין שקיום הקרב על התואר בעירו יביא לה פרסום והכנסה שלא ידעה מימיה. כך הגיע הקרב ללואיסטון, שהייתה העיר הקטנה ביותר שבה התקיים קרב על התואר במשקל כבד; חוץ מאשר הקרב בשלבי, מונטנה (3,000 תושבים) ב־1923, בין ג'ק דמפסי וטום גיבונס.
באקט גזעני למהדרין סירבה התקשורת לאמץ את שמו החדש והרשום כדין של המתאגרף הצעיר והמשיכה לקרוא לו קסיוס קליי. העיתונים הנאורים יותר בעיקר בערים הגדולות, קראו לו מוחמד עלי. האוויר רחש שמועות כמו יתושי יסעור בקיץ של מיין. על פי שמועה אחת, הפלג המוסלמי של מלקולם X התכוון לשלוח ללואיסטון יחידת חיסול בקדילק אדום להרוג את עלי; רצוי שעה שהוא מתאגרף בזירה, ואם לא - מחוץ לה. שמועה אחרת טענה שאומת האסלאם מאיימת להרוג את ליסטון אם לא יניח לעלי לנצח.
ג'ו פולינו, האיש בפינתו של ליסטון, סיפר שזכה לביקור של שני אחים מוסלמים שבעקבותיו התרשמו רבים שליסטון נראה קטטוני והלום רעם. מעל הכל ריחף קרב התבוסה המוזר של ליסטון במיאמי והידיעה שהוא חייב למאפיה חובות הימורים כבדים. האוקטן הגבוה הזה גרם לנחיריים לפרפר, כפות הידיים הרטיבו את כספי ההימורים, עלי פיזר חרוזים והבטחות, וליסטון התעטף בשתיקה קודרת ומבשרת רע. הכל על רקע של מיינרים שקשה מאוד להוציא אותם מגדרם.
***
משטרת לואיסטון פרסה 250 שוטרים ברחובות, כולל תגבורות ממחוזות סמוכים. 45 שוטרים היו באולם בערב הקרב. יחידה ממחלק הרצח של ניו יורק הגיעה לעיירה כחלק מכוח המשימה שהוקצה למלקולם X. "אינני רוצה להירשם בספרי ההיסטוריה כמי שאלוף העולם במשקל כבד נרצח בעירו", אמר צ'יף פאראנד. תוכנית לפשוט על מחנה האימונים של ליסטון ב"פולנד ספרינגס" כדי לבדוק מה מתרחש בו לפני הקרב נגנזה אחרי שהתברר שמנהל המלון קשר שני דובים לשער הכניסה.
"פולנד ספרינגס" הוא שמו של מותג מים מינרליים פופולרי הנקרא על שם המעיינות באזור. יש בעיירה ספא, ובמקביל לנוכחות של ליסטון ואנשיו התקיים במלון כנס של כמרים קתוליים וגם של שלב הגמר בתחרות נגינה בחצוצרות ובתופים. אם זה לא היה אפל ומפחיד, זה היה יכול להיות קרנבל ציורי.
המלון עצמו היה ירוד ומוזנח. במקום מדרגות חירום מהחדרים, השתלשל מכל חדר חבל ארוך. בכל קומה היו שירותים משותפים ולא בחדרים. ליסטון שהגיע עם אשתו ג'רלדין, שידעה להרגיע אותו, הלך ודעך מול העיתונאים שעקבו אחריו. הוא שתה וויסקי ללא הפסקה, נשאר ער כל הלילה ושיחק קלפים עם אנשיו ונציגי הפשע המאורגן. לעכברי זירה ותיקים נדמה היה שהוא מזקין לנגד עיניהם.
מרק קראם, אחד מכתבי האגרוף המיתולוגיים שתיעד את קרבות האגרוף הגדולים, כתב ב"ספורטס אילוסטרייטד" כי "ליסטון נשאר ליסטון: פרימיטיבי, חשדן פתולוגי וגבר עם מנטליות של ילד".
במהלך האימונים התאגרף ליסטון עם יריבים חזקים וחבט בהם נמרצות. היה חשוב לו להבהיר עד כמה הקרב עם עלי קרוב ללבו. חלק מהזמן התלונן באוזני הכתבים: "יום אחד אתה צ'מפיון והחברים שלך אומרים ‘אף אחד בעולם לא ינצח אותך'. ופתאום אתה כבר לא אלוף ואתה נשאר לבדך. כל מי שנהנו מהכסף שנהגת לפזר לא מדברים איתך אלא עליך, ומה שהם אומרים היום אינו דומה למה שאמרו אתמול".
האולם בלואיסטון היה מסוגל להכיל 4,280 אנשים על פי פקודת הכבאים, אבל בערב הקרב היה ברור לכל מי שהיה שם שהיו בו 3,000 צופים מקסימום. תושבי לואיסטון והסביבה היו מעוניינים יותר בתחרות החצוצרות והתופים שהתקיימה אותו ערב.
עלי יצא במכונית מהמלון שלו לאולם. הכתבים מצאו אותו במצב רוח רציני ומהורהר. "מה התסריט שלך לקרב?", שאל אחד. במקום הסטנד־אפ הרגיל שלו בחרוזים, מימיקה, פרפר ודבורה, ענה עלי שזה יהיה קרב מוזר. לא רק מוזר, אלא קרב שאת כולו חלם בלילה ואיזה חלום קצר זה היה. "הקרב עשוי להתחיל בלי אגרוף אחד שלי. אני אשאר מאחור לראות אם יש לליסטון כוח לרדוף אחריי, ואז - בום! אחבוט בו ביד ימין וזה יהיה סוף הסיפור". "נשמע כמו קרב קצר", אמר מישהו. "זה יהיה קרב קצר", השיב עלי. "ככה זה באגרוף. אין תסריט מדויק. זה לא כמו ספורט אחר. אבל אני אנצח".
מה שהצטייר קודם כמבוא לפיאסקו הפך לפארסה שלמה כאשר עלה לזירה הזמר השרמנטי רוברט גולה כדי לשיר את ההמנון. השעה הייתה 22:40 בלילה, בערך כשעתיים אחרי שהולכים לישון במיין. בדיעבד עלתה השאלה מדוע רוברט גולה, עד שהסתבר שהיו לו קרובי משפחה בלואיסטון וניתן היה להגיע איתו למחיר סביר. גולה, אהוב קהל חלקלק עם שפם לטיני ואושיית לאס וגאס, עשה דרכו מחדר ההלבשה לזירה כאשר גילה ששכח את הפתק עם מילות ההמנון. לא מילים קלות כידוע. בשורה הראשונה מולו הוא זיהה את הפרצופים המוכרים של אליזבת טיילור, פרנק סינטרה, ג'קי גליסון ואחרים, ולקה במשהו שהיה קרוב להתמוטטות עצבים. הוא נתן את מיטבו, שהיה רעוע ולא חגיגי, ונמלט מהבמה.
מומחי אגרוף בחנו את הסרט המתעד את הדקה שארך הקרב, כותב דיוויד רמניק עורך ה"ניו יורקר" ב"King of the World", הביוגרפיה של מוחמד עלי, כפי שחובבי תיאוריות הקשר ברצח קנדי בחנו את הסרטון שצילם אברהם זפרודר. אף שהוויכוח עדיין פתוח, טוען רמניק שבניגוד לחומר המצולם של זפרודר, תיעוד הקרב עוזר לענות על השאלה מה באמת קרה.
כמו שעלי חלם וסיפר לכתבים, הוא חצה את הזירה בגישושים לעבר ליסטון. כך החלה דקה פלוס של עלי רוקד מסביב לליסטון, שנראה כמו אנדרטה לזכר מתאגרף שרגליו ניטעו בבטון. 20 השניות הראשונות חלפו ללא מהלומות. בסופן נראה ליסטון כמי שהגיע להחלטה שעליו להתאגרף וניסה ארבע שמאליות. כולן החליקו על עלי ולא גרמו נזק. עלי המשיך לנתר. אף אחד מהאגרופים הלאים של ליסטון לא השאיר עליו רושם. אחרי שנח קצת בגבו לחבלים, ירה עלי ימנית קצרה לרקתו של ליסטון. ראשו של ליסטון ניתז לאחור והוא צנח על הקנבס. מכיוון שטרם הספיק להתחמם ומשום שאיבד את שיווי משקלו כאשר החמיץ את עלי, היה משהו באגרוף של עלי שאחריו נותר ליסטון שרוע בזירה. זאת החבטה שזכתה לכינוי "אגרוף הרפאים" (The Phantom Punch).
אפילו בשורות הראשונות הייתה חוסר בהירות לגבי מה שקרה. שוטר מקומי צעק שעלי חבט בסנטרו של ליסטון. אחרים לא היו בטוחים מה ראו. רבים נשבעו כי ליסטון צנח כמו שק תפוחי אדמה ללא סיבה. כאשר צופים בסרט המתעד את הקרב בסלואו מושן, האגרוף נראה נוחת מלמעלה למטה ומחליק לכאורה על צווארו של ליסטון, שרגלו השמאלית מתרוממת כאילו ספג אגרוף מחץ שגורם לו ליפול. בצילום הצבע של ניל לייפר, הנחשב לאחד מצילומי הספורט הגדולים בכל הזמנים, נראה עלי עומד מעל ליסטון השרוע לרגליו, ידו הימנית מכופפת ודרוכה והוא צועק על יריבו: "קום והילחם, חתיכת אפס! אתה אמור להיות כה נורא! אף אחד לא יאמין לזה!". בסרט נשמע מישהו בקהל אומר "נתתי לילד שלי סטירה חזקה יותר".
כתב ספורט אמר: "ראיתי את האגרוף פוגע והוא היה חזק. הבעיה הייתה שליסטון היה זקן ולא בכושר. הוא לא היה מגיע לספירה עד עשר בלי ליפול על שרוכי נעליו". כתב אחר הוסיף: "כיסיתי קרבות אליפות רבים, ולדעתי ליסטון או קיבל כסף כדי ליפול או שהמוסלמים הפילו עליו פחד מוות". קראם הסמכותי כתב: "צופים רבים לא ראו את האגרוף המהיר בלסת של ליסטון. אין בדל של ראיה או היתכנות שתומכים בסברה שזה היה משהו חוץ מאשר קרב לגיטימי".
***
מה שהפך את הקרב הקצרצר למטורלל אף יותר היה החובבנות של השופטים המקומיים. במקום להרחיק את עלי לפינתו כמקובל, כדי להניח לליסטון להתאושש ולשמור שעלי לא יחבוט בו כשהוא שוכב, הם התירו לעלי לנתר מעליו. אחר כך הסתבר שאף אחד לא ספר כנדרש עד עשר, אף על פי שאחד השופטים הפעיל את שעון העצר ונזכר לעצור אותו רק אחרי 20 שניות. בינתיים החל הקהל צועק "מכור! מכור!". ליסטון הסתובב על הקנבס בטן־גב כמי שסובל מכאבים עזים. השופטים היו אובדי עצות. הכל קרה מהר מדי. כאשר השופט התייעץ עם האיש עם הסטופר, הוא הבין שליסטון לא קם לפחות 12 שניות. לא הייתה לו ברירה אלא להרים את ידו של עלי כמנצח.
ליסטון קם ונשרך לחדר ההלבשה, שם ביקש שייתנו לו מלחי הרחה. המלחים הללו אינם נעימים כלל לשאיפה, ואף אחד אינו מבקש אותם אלא אם אינו מצליח להתאושש. או שליסטון באמת היה זקוק להם, או שהם היו חלק מהטיוח שתוכנן מראש אחרי שהסכים למכור את הקרב. גרסתו של ליסטון הייתה: "לא ידעתי שיש לו אגרוף כה חזק. האגרוף הימני שלו פגע בלחי שלי ואיבדתי את הצפון. חשבתי שאצליח להתאושש בשכיבה ולקום לפני סוף הספירה אבל טעיתי בחישוב. זה לא היה האגרוף החזק ביותר שחטפתי, אבל הוא היה חזק מספיק". על השמועות כי נציגי אומת האסלאם הטילו עליו פחד גדול, ענה ליסטון שנים מאוחר יותר: "אינני רוצה לדבר על זה".
מי שנצמדו לגרסה של "אגרוף הרפאים" ניסו להסביר את האופן שבו נהנה ליסטון כספית ממכירת שני הקרבות העוקבים. הוא היה אלכוהוליסט ומכור לסמים, והקריירה שלו הייתה בסופה. ההיגיון הכלכלי היה שעבור מכירת הקרב יקבל ליסטון אחוזים מניצחונותיו העתידיים של עלי. זה אינו תסריט נוח לעיכול לחובבי אגרוף, אבל ג'רלדין ליסטון אמרה שנים לאחר מכן שבעלה קיבל רבע מיליון דולר עבור הקרב בלואיסטון אך לא את 150 אלף הדולר שהגיעו לו על הקרב במיאמי.
ב־5 בינואר 1971, עם שובה מחופשה לביתה, מצאה ג'רלדין ליסטון את גופת בעלה שרועה על המיטה. הוא היה במצב של ריקבון מתקדם. הפתולוג העריך שהוא מת ב־31 בדצמבר 1970 מהתקף לב שנגרם משילוב של אלכוהול וסמים.
חובבי תיאוריות הקשר, כך התרשמתי בלואיסטון, שומרים אמונים לתיאוריה של האגרוף שלא היה, כמו שאחרים נשבעים שקנדי נורה משלושה כיוונים לפחות, כי לא יעלה על הדעת שסנאי מבוהל כמו לי הארווי אוסוולד יהרוג נשיא.