עם כל הכבוד ל"חיבורים בשמאל" ולתשואות שקיבלו מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי, השאלה היא אם מעבר לתחכום הפוליטי המקומי, מישהו שם מפנים איזשהו שיעור.
למשל: סתיו שפיר. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, מוקדם לדעת אם היא תרוץ לבד במסגרת מפלגה קיקיונית שדרכה ייזרקו קולות מהמחנה לפח, או שתלך הביתה ותעשה חשבון נפש על התנהלותה. האם היא באמת הבינה למה אחרי כל הצלצולים והרעש שעשתה היא נפלטה החוצה, ולמה אף אחד במחנה אינו סובל אותה?
למשל: דוקטרינת מרצ. האם הצידוד המוגזם בארגונים שאיבדו כיוון ותומכים ב־BDS הוא כיוון שכדאי להמשיך בו? האם ההתמקדות בזכויות מחבלים במסגרת ההבטחה לקידום דו־קיום היא הדגש הנכון מבחינתם? ככל שעוברות השנים יש פחות קונים לסחורה הזו, צריך לעדכן אותה. באחרונה מרצ מתמקדת (ובצדק) בקהילת הלהט"ב, אבל במקביל, כדאי לה להחזיר את נושא זכויות האדם למקום הראוי לו. כיום מדברים שם גבוהה־גבוהה על דו־קיום, אבל משקיעים בהתססה ובתדמית הקדושים המעונים, ובמקביל בביטול הלגיטימציה לכל אג'נדת ימין באשר היא ובעלייה לקברו של ערפאת במקום במהות. אם רוצים להטמיע ערכים, האם אין דרך נכונה יותר מאשר השמצות, שנאת ימנים וצידוד עיוור באינטרסים הפלסטיניים?
השיעור הצורם מכל עבור מרצ והעבודה טמון בההתמודדות שלהן עם הקול הערבי. מבחינת מפלגת העבודה החברתית במהותה, אין שום התייחסות רצינית למגזר. כמפלגת שמאל כלכלי, מדובר בפספוס ענק. מבחינת מרצ, ההתייחסות העיקרית למגזר מתמצה בשאלה אם לעיסאווי פריג' מגיע המקום העשירי או ה־11 ברשימה המאוחדת. לפריג' יש רזומה מרשים, אבל המיקום לא ישנה כשהרשימה המאוחדת מקבלת תשעה מנדטים בסקרים.
מעבר לזה, בבחירות האחרונות מרצ קיבלה יותר ממנדט מהחברה הערבית, אבל התמיכה של החברה הערבית במרצ תלויה במעשים שלא הושקע בהם מספיק – במיגור האלימות, בשידול רשויות מקומיות לשתף פעולה הן בשיטור והן בבנייה בלתי חוקית. העמקת החיבור לא עוברת רק דרך מיקומו של פריג'.
בסוף, לחברה הערבית יש היום שתי אופציות בקלפי, ושתיהן לא משהו. באחת מגישים בג"צים על מיקומים ברשימה במקום להתמקד במעשים. בשנייה יש מגוון מטורלל שכולל הומופובים, פוליגמים, חובבי מחבלים ושונאי ישראל, ואיכשהו עדיין נכללים ב"גוש השמאל".
די היה להקשיב השבוע לאיומו של אחמד טיבי, המתון שבחבורה, כדי להבין את סדרי העדיפויות הבעייתיים שם. "למשותפת יש דעת קהל, יש מצביעים, יש דעה, ואם תמשיך עם ההצהרות על סיפוח בקעת הירדן", הוא סָנַט כלפי יועז הנדל מכחול לבן, "גנץ יהיה יו"ר האופוזיציה". היופי אצל טיבי, שהוא יכול להכיל כל אמירת שנאה אנטי־ישראלית מבל"ד או מ"מתונים" כמו עופר כסיף, ובמקביל להתלהם על אמירות של חברי כנסת שמעזים לומר משהו שאינו תואם את העמדות הרשמיות של כחול לבן. גם מומלץ שיזכור שאם יממש את איומו וגנץ יהיה ראש האופוזיציה, המשמעות תהיה שהשרים בממשלה שוב יהיו סמוטריץ' וחבריו. זה מה שהוא מעדיף?
מה שטיבי שוכח הוא שמחצית מבעלי זכות ההצבעה הערבים אינם מצביעים כי המשותפת אינה מייצגת את עמדתם, והם אינם מאמינים בה. מה אמור לעשות אזרח ערבי שאוהב את ישראל? ויש הרבה כאלה. למי אמורים להצביע אלה שרוצים להשתלב, להתנדב לשירות לאומי, לכבד את הצביון היהודי של המדינה במקום להתבדל ולהתמרמר – להשקיע בצמצום הפערים בחברה?
איחודים פוליטיים זה נחמד, אבל השאלה היא מה עושים בפועל עבור זכויות, דו־קיום וקירוב בין בני אדם. אולי לכן כל כך הרבה מנדטים ערביים ממשיכים לשכב על הרצפה ומחכים שמישהו ירים אותם.