משה כחלון הוא איש נעים הליכות, ציוני אמיתי ושוחר טוב. אבל עם ההודעה על עזיבתו את החיים הפוליטיים, השבוע, אפשר כבר לקבוע שכשר אוצר הוא נכשל כישלון חמור. מעולם לא היה שר אוצר שקיבל תנאים כה אופטימליים להצלחה. כל כך הרבה סמכויות הופקדו בידיו, לצד שקט עשייה מוחלט מראש הממשלה, שהיה שבוי פוליטית בידיו. אבל כגודל הציפיות ותנאי הפתיחה המושלמים, כך גודל האכזבה.
ההצלחה של משה כחלון כשר התקשורת, כמי שפתח את השוק לתחרות וריסק את המחירים, גרמה לרבים לקוות שהוא יצליח לחולל נס דומה במשק כולו. ערב כניסתו לתפקיד, נישא על ניחוחות ההצלחה האלקטורלית של מפלגתו הטרייה "כולנו", התקווה הייתה בשמיים. אלא שמהר מאוד התברר שכחלון בדרך לאבדון. במקום להבין שכמו בסלולרי, חייבים לקדם תחרות ושוק חופשי, הוא הלך בדרכים שונות לחלוטין. הוא הניף אומנם את דגל הורדת מחירי הדירות, אבל במקום להרחיב את ההיצע וליצור תחרות, הוא בחר בנתיב מבולבל וסותר. לעתים פופוליסטי, לעתים ממש בולשביקי.
קודם כל הוא סימן את האויב החמור ביותר של האומה: "המשקיעים". כדי להיאבק באלו הוא העלה את מס הרכישה, מס בלתי סביר בפני עצמו, לגבהים מטורפים. אחר כך הוסיף עוד שלל אמצעי קרב נגד האויב הנורא, כשגולת הכותרת הייתה המס ההיסטרי על דירה שלישית.
בג"ץ אומנם פסל מסיבות פרוצדורליות את האיוולת הזו, אבל נזק אדיר כבר נגרם לשוק. כך הצליח כחלון גם להבריח מהארץ הון ופעילות עסקית רחבי היקף, שעושים היום חיל בגרמניה, יוון וארצות הברית במקום בישראל.
בשנה האחרונה גם התהפכה המגמה בשוק העבודה, ושיעור האבטלה חזר לטפס, כששר האוצר דואג להוסיף הרבה משרות במיאמי, ברלין ואתונה על חשבון ירושלים ותל אביב.
במקום להציע שפע אדמות לבנייה, בין היתר במערב השומרון ובין ירושלים למעלה אדומים, כחלון ניסה להכתיב לקבלנים מחירים נמוכים באזורי הביקוש, בשיטה סמי־קומוניסטית. במקום לעודד יזמים ומשקיעים להיכנס לשוק הנדל"ן, לשדל אותם לבנות פרויקטים מרובי דירות להשכרה, תוך מתן הקלות במיסוי ודחיית תשלומי מס שבח, כמו בארצות הברית, הוא הכניס את כולנו למבוך. תחת ידיו נסקו מחירי השכירות לרקיע, כתוצאה מהיעדר היצע שנדד לחו"ל.
בד בבד, במקום לגרום לאיש השמן - המגזר הציבורי - לרזות, כחלון רק פיטם אותו יותר ויותר, כשסגר הסכמים מגונים עם יו"ר ההסתדרות דאז, איש כחול לבן דהיום אבי ניסנקורן. באותו אופן הוצעד המשק לכיוון ההפוך מההיגיון: התחרות במשק הוגבלה, ההסתדרות והוועדים הגדולים חוזקו, הוצאות הממשלה גדלו, כמו גם המסים ויתר מזיקים.
לא פחות חשוב להזכיר כיצד נמלט כחלון מהמערכה החשובה ביותר בכלכלה הישראלית בעשור האחרון: הגז הטבעי. החודש, סוף־סוף אפשר לחגוג פורמלית את ניצחון בני האור על ההוזים והמפחידים, מי שרצו להותיר את האוצר הלאומי באדמה. אלא שבמערכה הכבדה על מתווי הגז ראינו את שר האוצר הקודם יובל שטייניץ עומד באומץ מול המתנגדים, בעוד שר האוצר הנוכחי ברח. כחלון מלמל שהוא נגוע בניגוד עניינים והפקיר אחרים בהנהגה להציל את המשק והשפיות.
ולקינוח, כחלון תולה את הכפפות עם גירעון לא סימפטי בתקציב המדינה, שצפוי לתפוח עוד יותר בהמשך. הוא משאיר לבא אחריו משק עם פוטנציאל יוצא מהכלל שניזוק בגללו. משק בעל מגזר פרטי מופלא שמשגשג למרות ניסיונות האוצר לחנוק אותו בכל הכוח. אכן, הגיע זמנו של כחלון לפרוש וזמנו של שר האוצר הבא לעשות הפוך ממנו: בעיקר ללכת לתחרות, הפרטה, צמצום מעורבות הממשלה והגבלת הכוח התפלצתי של הוועדים הגדולים.
קבורה עם כיסא
מרבית התקשורת חגגה השבוע את האיחוד בין מרצ לעבודה, מתבשמת מההבטחה שלא יהיה אובדן קולות בדרך להפלת הימין. כמעט אף אחד לא רשם בדברי הימים שלו את העובדה שאגב האיחוד המהולל, השבוע נקבר סופית השמאל הציוני.
מפלגת העבודה, זו שעושה שימוש בשם האיקוני הזה, מטיילת באזור הדמדומים הציוני כבר שנים, רגל פה רגל שם. לא בכדי התעקשו ציפי לבני ובוז'י הרצוג לכנות את התרכובת שרקחו בשם "המחנה הציוני". הם מיתגו רשימה מתוך ידיעה שחלק מחברי הכנסת שלה הם כבר פוסט־ציונים, שלא לומר אנטי־ציונים מובהקים.
אצל מרצ חצו את הגבול הציוני לפני שנים רבות. עדיין מתהדרים במותג של תיאודור הרצל, אבל מרוקנים אותו מתוכן ויוצקים משהו אחר לחלוטין. עם ההתרסקות של העבודה והעלייה המחודשת של עמיר פרץ לשלטון, נעשה ניסיון לאפיין מחדש את המפלגה, לא רק למתג. החיבור עם אורלי לוי־אבקסיס, בת לבית רוויזיוניסטי ומי שהייתה במפלגה שמכריזה על עצמה כימין, ישראל ביתנו, היה אמור לחזק את המגמה. לוי־אבקסיס טענה שנותרה באותן עמדות מבחינת השקפת העולם הלאומית שלה, וחברה לעבודה כדי לבסס פלטפורמה חברתית. ואכן, פרץ והיא ניסו להציג פסאדה חברתית־סוציאליסטית, תוך יומרה להביא אפילו קולות מהימין.
שוב ושוב הסביר הזוג המוזר איזו תהום אידיאולוגית פעורה בינו לבין מרצ. "יכולתי להישאר במקום הנוח לי, לחבור למרצ, לאהוד ברק, לעמוד בראש גוש שמאל. עבורי זה היה קל ונוצץ. הייתי מקבל מחיאות כפיים, מאמרים מפרגנים, אבל אם הייתי עושה זאת, הייתי חוטא לתפקידו האמיתי של מנהיג, שתפקידו לשנות את המציאות ולא רק לנהל ולשרוד אותה", הסביר פרץ. "כשמדברים על חיבורים, מסיטים את השיח מהדבר העיקרי והוא מה אנחנו מציעים לבוחר ומה אנחנו מציעים לשנות", הטעימה הבת של דוד לוי, שחזרה והסבירה שהיא לא יכולה להעלות על דעתה לחבור למפלגת שמאל כמו מרצ.
ובכן, מסתבר שוב שאין דבר העומד בפני הכיסא. אלא שמעבר לגורל האישי של פרץ, לוי־אבקסיס, איציק שמולי ויתר מי שחצו את קווי הציונות, עומד הסיפור של מפלגת העבודה, מבית מפא"י ההיסטורית. סיפור שתם ונותר היסטוריה בלבד.
החוצפה של נתניהו
אחרי שגרר את כולנו לעסוק במשברים חוקתיים אינסופיים, מטלטל אותנו בייסורי גורלו האישי, איים השבוע בנימין נתניהו על נפתלי בנט שיפטר אותו ממשרד הביטחון אם לא יחבור לתלמידי הרב כהנא. נתניהו רשם בכך שיא קוסמי של עזות מצח.
כמו כל דבר שביבי עושה בתקופה האחרונה, ברור שהכל נועד למקסם את סיכוייו האישיים להישאר ברחוב בלפור במקום לנחות בכלא מעשיהו. אבל גם בהתאם לקווי המתאר של המגמה הצינית הזו, פרץ נתניהו כל גבול. למה הליכוד עצמה לא חוברת לאיתמר בן גביר ואנשיו כדי שלא יברחו קולות ממנו לימין החדש? מדוע שבנט ואיילת שקד יעשו שקר בנפשם ויבצעו את החבירה הבעייתית הזו, תוך בגידה ברבים מהבוחרים שלהם? הכל כדי שביבי ירוויח פעמיים: גם ימקסם את הגוש וגם ירוויח עוד מנדטים, שיעברו מהימין החדש לליכוד. אכן, שיא החוצפה.