כבר לפני שנים רבות הייתה צריכה ממשלת ישראל להחיל את הריבונות על שטחים נרחבים ביהודה ושומרון, בוודאי על בקעת הירדן. בנימין נתניהו לא עשה את זה, יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון אפילו לא דיברו על כך גם כשהיו שרים מרכזיים בממשלה. ברור שלפיד מתנגד לכך עד היום.
הכרזות הריבונות הריקות של נתניהו וגמגומי כחול לבן בנושא הזה הפכו לחלק ממשחק ההבטחות המגונה של ערב הבחירות. רק שאנחנו, אסור שניפול בפח. קודם כל, מי שרוצה להחיל ריבונות שיכנס את הממשלה ויקבל החלטה. זו הפרוצדורה הקבועה בחוק. כך הוחלה הריבונות בירושלים וברמת הגולן. אין צורך באישור הכנסת או בג"ץ, בוודאי שלא תיאום בינלאומי. ומי שמדבר על תיאום בינלאומי מתכוון שלא להחיל ריבונות לעולם.
אבל הרבה לפני החלת הריבונות נשאלת השאלה: ומה עם עצם קיום הרשות הפלסטינית והסכמי אוסלו? מי שרוצה את הקול שלנו שיאמר את הדברים בבהירות, כי מי שלא חותר למיטוט הרשות לצד החלת הריבונות, עובד עלינו בעיניים.
בהקשר הזה חשוב לקרוא את הספר "המתריע: שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד", שכתב שמעון שיפר. גלעד היה בכיר באמ"ן ואחר כך מתאם הפעולות בשטחים, ובחש במגעים מול הפלסטינים במשך שנים. בספר חושף גלעד כיצד הזהיר אישית את יצחק רבין מפני ההסכמים עם יאסר ערפאת.
הוא מתאר, ממקור ראשון, כיצד המוסד והשב"כ מודרו במכוון, כשרבין מורה להם לא לעסוק במגעים החשאיים מול כנופיית ערפאת, גם כשגילו מה קורה. גלעד מספר על התוכנית של ערפאת לחסל את מדינת ישראל והישות הציונית באמצעות הקמת הרשות וחתימה על הסכמי אוסלו. דברים דומים נרשמו מפיו של אהוד יערי בראיון שנתן לפני שבוע. גם הוא טוען שהזהיר את רבין בזמן אמת מפני חתימה על ההסכמים.
עמוס גלעד מוסיף ומתאר כיצד התריע בפני אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, על גל הטרור שערפאת והרשות עומדים לחולל מספטמבר 2000. הוא מספר על האזהרות והסימנים לצד ההתעלמות המוחלטת של ברק, שעשה ההפך. למרות הכל, הציע ברק לערפאת את הכל בוועידת קמפ דיוויד, כולל קווי 67' וחלוקת ירושלים. אחר כך המשיך להתחנן בפני ערפאת להסכם כניעה טוטאלי בשיחות טאבה, כמעט עד לבחירות שבהן הפסיד לשרון.
מה קרה לנו כתוצאה מההסכמים וחלומות השווא? אלפי הרוגים, פצועים ונפגעי טראומות. אבל הבעיה החמורה מכל היא העובדה שבנינו בתוכנו את הרשות של ערפאת - גידול סרטני שמנסה לחסל את הגוף שלנו, בעוד אנחנו מסרבים לעבור ניתוח לחיסולו.
למקרא הדברים של גלעד ויערי שוב עולה השאלה: איך ייתכן שהמערכות השונות לא מנעו את הקטסטרופה? איך רוב הפקידים, העיתונאים ומעצבי דעת הקהל הריעו בטמטום, תוך שהם מתמסרים בשקיקה לשיווק מעשי האיוולת הפושעים.
חמור מכל: גם גלעד וגם יערי מבצעים פליק פלאק לא ברור מבחינה לוגית, כאשר לצד הביקורת הקטלנית על עצם ההיגיון של הסכמי אוסלו, הם ממשיכים לטעון שצריך לנהל משא ומתן ו"תהליך מדיני" עם אבו מאזן ואנשיו. איך זה מסתדר עם העובדה שאבו מאזן, הד"ר להכחשת השואה, רואה בציונות פרויקט קולוניאליסטי, מתחזק את תעשיית התמיכה בטרור הגדולה בעולם ומחנך את העם שלו לכך שמדינת ישראל צריכה להפסיק להתקיים?
על הרקע הזה חייבים להציב את מבחן הרשות הפלסטינית לכל מי שמנסה להתחפש לימין. כך כחול לבן, שבה בכיריה, לפיד ועפר שלח, הם תומכים מובהקים של אבו מאזן והרשות, ובני גנץ וגבי אשכנזי רוצים משא ומתן וויתורים לפלסטינים. וכך בנימין נתניהו - מי שמדבר נגד הרשות אבל בפועל מאפשר את המשך הקיום של הגידול הממאיר הזה בתוכנו.
הריבונות חשובה, והגיע הזמן להחילה, אבל במקביל חייבים לקבל תשובות לגבי המשך קיום מורשת ערפאת בתוכנו.
די עם החסינות
כיפופי הידיים בעניין סאגת החסינות של נתניהו הפכו להיות הזירה המרכזית לצביעות ושקר פוליטיים. במילים גבוהות מתארים לנו הליך מעין שיפוטי, נאצל, שאמור להתקיים בכנסת. אבל בפועל, מדובר בפוליטיקה נמוכה ומסואבת, עד כדי כך שחייבים לבחון אם לא לשנות את החוק ולאפשר לחברי כנסת לקבל חסינות רק על מעשים שהם עשו במסגרת תפקידם ולמענו; לבטל את עצם האפשרות לבקש חסינות על כתבי אישום פליליים, שלא קשורים לתפקיד.
גדולה מכל היא הצביעות של כחול לבן. במילים מכובסות מסביר אבי ניסנקורן, ההוא מההסתדרות, שהוא עומד לנהל הליך ענייני ויעיל. כאילו התוצאה לא ברורה מראש. כאילו לא עומד מצד אחד גוש של מי שרוצה את ראשו של ביבי ומצד שני גוש שמנסה להציל את אחוריו, בכל מחיר.
הליך מעין שיפוטי אמור להיות ללא כל דעה מוקדמת ותוצאה ידועה מראש. היושבים בדין אמורים להיות חסרי דעה וזיקה למי מהצדדים. נתניהו הרי טוען שמפלים אותו לרעה ושהוא לא יקבל משפט צדק בבית המשפט. אבל דווקא בכנסת הוא לא יוכל להביא ראיות ועדים. והכי חשוב - כל אחד מהשופטים - חברי הכנסת, הוא בעל עמדה קבועה מראש. עמדה שנקבעה על פי השיוך הפוליטי שלו ולא על פי טיעוני נתניהו או מתנגדיו.
לכן, איזה טעם יש להליך הזה, שכל כולו הכרעה פוליטית כוחנית? כחול לבן ולווייניה לא מסכימים אפילו להארכה של חודשיים עד אחרי הבחירות. הם מתיימרים לטעון שאפשר לבצע הליך ראוי בתקופת הבחירות הבוערת. נו, באמת.
נתניהו מצדו, מי שטען כל העת שלא היה כלום ולכן לא יהיה כלום, מנסה למנוע את עצם היכולת של בית המשפט להשתכנע בצדקתו. והרי בית משפט אמור להקשיב לו בנפש חפצה, ללא דעה מוקדמת ומחויבות מפלגתית. והשופטים בוחנים ראיות ושומעים עדים. אז למה לעשות כל תרגיל כדי שלא להגיע לבירור האמת?
שלא לדבר על ההתקפה הנבזית של מקורבי נתניהו ובני משפחתו על יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, מי שהחליט לא להסתכן בכך שבג"ץ יתערב ויכופף את הכנסת. מה גם שהוא יודע שרוב חברי הכנסת מעוניינים בקידום המהלך. קשה לקנא בדילמה האכזרית שהועמדה בפני אדלשטיין, דילמה בין להיצלב בידי חסידי נתניהו או להיות משופד בידי רוב הכנסת, העיתונות ואולי בג"ץ.
אדלשטיין יכול ללמד את נתניהו מהי דבקות ברעיונות הימין, עוד מהימים שבהם ביבי הצביע בעד ההתנתקות בכנסת ואדלשטיין היה מהמורדים בשרון והשתמש בחסינות שלו כדי להיאבק בהחלת שטח צבאי סגור על גוש קטיף. אבל הכוונה שלו למנוע התערבות של בג"ץ בענייני הכנסת היא החולשה של הימין מאז ומתמיד.
בשורה התחתונה: די לחולל משברים חוקתיים בגלל שאלת "רק לא ביבי" או "רק ביבי". את ההסדרים בעניין החסינות צריך לבחון מחדש, ובינתיים להיזהר מהצביעות של השחקנים השונים.