לפני כמה שבועות התחדשנו במייבש כביסה, אחרי שהקודם כנראה קץ בחייו וקפץ אל מותו היישר מראשה של מכונת הכביסה.
מקץ כמה ימים קיבלה הגברת קיפניס שיחת טלפון. על הקו הייתה נציגת מכירות מחברה כלשהי, שהציעה לנו להרחיב את האחריות על המוצר, שכן מתברר שהאחריות העלובה שמגיעה אוטומטית עם המכשיר המפואר אינה כוללת המון נזקים פוטנציאליים. הגברת קיפניס היא אישה פרקטית, ועל כן ביקשה מאותה נציגה עלומה לשלוח אליה במייל את ההצעה המצוינת, שמכסה כה הרבה תמורת כה מעט - ונענתה באגרסיביות: "אני לא יכולה להוציא שום דבר בכתב לפני שהתשלום מתבצע. תני לי את פרטי כרטיס האשראי שלך, ומיד אוכל להנפיק את הפוליסה ולשלוח אלייך למייל".
מאחר שהגברת קיפניס אינה רפת שכל, הרי שהשיחה הסתיימה לאלתר. מה קורה כשלטלפון עונה עולה חדש, קשיש או אדם שהוא, ובכן, רפה שכל? אני באמת לא יודע, אבל כנראה קורה מספיק כדי להחזיק מערך משגשג של אנשי טלמרקטינג שביום אחד אולי עוד יככבו בתוכנית תחקירים.
לא חלפו אלא כמה שעות, ומספר חסוי ריצד על צג הנייד שלי: "מדברת מישהי מעמותת משהו", אמרה. היה שם אמיתי, גם של הגברת וגם של העמותה־לכאורה, אבל סהדי במרומים שאיני זוכר. "אנחנו עוזרים לילדים חולים, ונשמח אם תעזור לנו", אמרה שליחת המצווה מעברו השני של הקו.
"בשמחה", עניתי, "תוכלי לתת לי פרטים נוספים, אולי אתר אינטרנט שבו מסופר על הפעילות שלכם, כך שאוכל להחליט אם אני רוצה לתרום?"
יש מצב שזו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלמרקטינג שבו טרקה אשת המכירות את הטלפון בפניו של לקוח פוטנציאלי.
שתי השיחות האלה, ב"שיטת מצליח", נשתכחו מלבי. עד לחדשות הערב של קשת, שבהן נחשפו מעשי נוכלות מצד אנשים וגופים שמתרימים למען ילדים חולי סרטן, פעולות שהאסון האמיתי בהן אינו הכסף שנלקח לכיסם של "המתרימים", אלא הפגיעה באמון הציבור שנחשף למעשים ויחשוב פעמיים כשייקרא להציל חיים של מי שזקוקים לתרומה באמת.
חלומות רעים על אנשים רעים טרדו את שנתי באותו הלילה, אבל למחרת בבוקר הדלקתי את הטלוויזיה, רק כדי להיחשף לידיעה המרעישה הבאה: מישהי נסעה לאומן כדי להתפלל לשידוך, והאמינו או לא, קיבלה הצעת נישואים בעודה באומן! צפיתי כלא מאמין בישועת השם כהרף עין, וחשבתי שאולי, כמאמר השרה, "שני שרי תרבות לא יצליחו לתקן את מה שאני עשיתי". מצד אחר, את הנזק המוחי שגורמת אותה קשת, ששידרה את התחקיר המצוין על עמותות המלחמה בסרטן, לא יצליחו לתקן גם מאה שנים של שידור ציבורי.
אז נמלטתי משם אליו, אל כאן 11, לצפייה דחויה ב"בואו לאכול איתי". זהו פורמט חביב שבו זוגות מארחים אלה את אלה לארוחות ערב הדדיות, ותוך כדי כך לומדים משהו על אורחות חייו של הזוג האחר, נותנים ציונים לקולינריה שלו ומזכירים לנו שמעל לצלחת כולנו בני אדם. הסדרה מלווה בקריינות של שי אביבי, שדואג להגחיך חלק מהסיטואציות, אף יותר משהן מצחיקות במציאות.
באחת התוכניות ישב זוג מירוחם ופרש את משנתו החברתית־תרבותית. כלומר היא פירשה והוא גיחך. "אין לי חברות אשכנזיות", פסקה הגברת - דווקא נחמדה, בחיי - והמשיכה לדבר על יהדות אשכנז. מתברר שלאשכנזים, בניגוד אליה, המרוקאית הגאה, אין שמחת חיים. האוכל שלהם אפור ומגעיל וכך הלאה והלאה, משנה סדורה של ממש. על הדרך היא לעגה לזוג סטודנטים מבאר שבע, כינתה אותם "חנונים", וסיפרה בגאווה שכאשר היא נוסעת לחופשה, היא מפשיטה את החדר לא רק מהמגבות אלא גם מכלי המיטה שלמענם היא מביאה מזוודה ריקה. "מה, אף פעם לא לקחת אפילו מגבת?", היא התפלאה לנוכח מבוכתו של "החנון" שהאזין לה, והוסיפה: "אתה רואה שאתה חנון?!".
החלק המרוקאי שלי התכווץ מבושה על שהגברת ואני חולקים אותה מורשת. אבל החלקים שנגועים באשכנזיות ממארת שאלו את עצמם מה היה קורה אילו היה הסטודנט אומר משהו כמו: "אין לי חברים מרוקאים, כי אין להם שכל לאלה, והאוכל שלהם מלא בשמן. ובכלל, כשהם טסים לחו"ל הם גונבים מחדר המלון כל מה שלא מחובר לקיר!".
איך אומר הרבע המרוקאי שלי? וואו וואו עלייה, מה שהיה קורה לו!
מותש משיחות טלפון של נוכלים ומהמפלט שמציעה לי הטלוויזיה, הן המסחרית והן הממומנת מכספי, נמלטתי אל האקטואליה. באולפן של אילה חסון סירב אביגדור ליברמן להגיד למירי רגב "שבוע טוב", בנימוק שאינה בן אדם. אשכרה, ככה אמר עליה, כאילו היא סודנית. הרמתי עיניי אל השמיים בתחינה שמישהו יגאל אותי מכל הרמאות, הטמטום והרשעות מסביב, אבל בדיוק אז התחיל לרדת גשם.
אלוהים אדירים, חשבתי, אולי הגיע הזמן לעוד מבול?