התאבדות היא פעולה קשה הדורשת אנרגיה נפשית גדולה שלמרות הפרדוקס יכולה לנבוע מחוסר אנרגיה נפשית ומחוסר יכולת לראות את האור בקצה המנהרה, או מעודף אנרגיה הרסנית כלפי פנים וגם כלפי חוץ.
אני רופא כמעט 50 שנה. הייתי מתמחה, רופא בכיר ומנהל מחלקה. ככל שגוברת האחריות גובר הלחץ, גובר המתח. אתה מבין שחיי אדם בידיך, וכל טעות שלך יכולה, חס וחלילה, לגרום למוות. זה מדיר שינה מעיניך בשעות הבודדות שיש לך לישון.
אתה נקרע לפעמים בין החובה לחולה ולמשפחתו, למחלקה ולמשפחה שלך. דורשים ממך להכין הרצאות, לעסוק במחקר, למלא טפסים וניירת ועוד ניירת, לטפל בחולים ולהסתכן בהידבקות במחלות קשות. לי זה קרה פעמיים.
אני יודע שחלק מהעומס, הלחץ, השחיקה, התשישות והייאוש נגרם מהמערכת. אין משאבים, אין תקנים, אין רופאים, יש הרבה דרישות, הרבה חולים. הרופא עומד מול הבכיר ממנו שדורש ודורש. ודורשים מכולם, לא משנה אם אתה סטאז'ר, מתמחה, רופא בכיר או מנהל מחלקה. אי אפשר לספק את כולם. אי אפשר לעשות עבודה טובה, ולכן העבודה לא מושלמת. מקבלים דרישות, בודקים הישגים, ומילה טובה אין. רק איומים: לא תעלו מכסות, לא תעשו עבודה, לא תפרסמו מחקרים - מקומכם לא כאן.
הרגיז אותי השער של אחד מעיתוני הבוקר, שרמז שהאשם במנהל בית החולים "סורוקה". ומאיפה יביא אותו רופא תקנים? מאיפה יממן עוד רופאים? כולם נותנים כדוגמה את אמריקה הגדולה. שם יש המון רופאים וצוות נרחב וציוד משוכלל, אבל שם יכול להגיע חולה או פצוע לפתח חדר מיון, ואם אין לו ביטוח יקר שעולה אלפי דולרים, הוא יקבל אינפוזיה, ייצבו את מצבו וישלחו אותו כלאחר כבוד לבית חולים אחר.
לכל אדם יש סף שמעבר לו הוא נשבר. אינו יכול יותר. יש כאלה עם סף גבוה, יש כאלה עם סף נמוך. לא כל אחד בורך בגנטיקה שמאפשרת לו לעמוד בלחצים. חלק מהעניין הוא הגיבוי שאותו אתה מקבל מהממונים עליך. מילה טובה מדי פעם לא תזיק. עומס, אחריות יתר, חוסר אונים ומשובים שליליים בפירוש הורגים.