באחרונה הושקה בערוץ HOT8 סדרת הדוקו "מושלמים", סדרה טלוויזיונית פורצת דרך תוצרת כחול לבן, המתעדת מקרוב את חייהם של שישה ישראלים החיים עם מוגבלות. הסדרה החדשה לוותה בתגובות נלהבות על כך שהיא מעניקה חשיפה וייצוג לאנשים עם מוגבלות (גילוי נאות: קרן משפחת רודרמן שותפה להפקת הסדרה).
אלא שבמציאות שיעור השתתפותם של אנשים עם מוגבלות בתעשיית הבידור הישראלית נותר עגום. במחקר שערכנו בקרן משפחת רודרמן בארצות הברית נמצא כי 95% מהדמויות עם מוגבלות בקולנוע ובטלוויזיה בארצות הברית מגולמות על ידי שחקניות ושחקנים ללא מוגבלות.
קשה לחמוק מההשוואה לתקופה שבה דמויות אפרו־אמריקאיות גולמו בארצות הברית בעיקר בידי שחקניות ושחקנים לבנים – תופעה הנחשבת כיום למפלה ולמגונה. והנה, אנחנו ב־2020, אבל כשזה מגיע לשחקנים עם מוגבלות, התעשייה עדיין אוחזת בדעות קדומות.
ההדרה הזו, המאפיינת את גופי הקולנוע והטלוויזיה וגם את חברות ההפקה בישראל, הרסנית ומנציחה סטריאוטיפים. ייצוג אותנטי של אנשים עם מוגבלות על המסך חיוני כל כך וחשוב. כאשר שחקנים ללא מוגבלות מגלמים דמות עם מוגבלות פיזית, חושית, נפשית או שכלית, לא אחת הם עושים זאת באמצעות מחוות גוף או התנהגויות מוגזמות, קיצוניות, ובעיקר לא מציאותיות. אנשים עם מוגבלות פשוט לא נראים ומתנהגים בחיים האמיתיים כפי שלרוב רואים אותם על המסך. אפילו כאשר שחקן ללא מוגבלות בוחר להציג אדם עם מוגבלות כסוג של גיבור על, יש בכך כדי לחטוא לאמת ולשמר את תווית השונות והחריגות.
כ־20% מהאוכלוסייה חיים עם מוגבלות. הבחירה שלא לשלב שחקניות ושחקנים עם מוגבלות בתעשייה מנציחה את הרחקתם של אנשים אלה מהתודעה הציבורית, ונובעת בעיקר מדעות קדומות. אפילו כשהמודעות לנושא הגיוון גוברת, לרוב הדבר נתפס כסוגיה מגדרית או אתנית ואין הבנה שגם שילוב של אנשים עם מוגבלויות נחשב גיוון.
בנוסף מתקיימים חסמים אובייקטיביים. שחקניות ושחקנים עם מוגבלות מתמודדים עם דימוי עצמי נמוך והיעדר רשת קשרים והיכרויות. אלה מציבים אותם בעמדת נחיתות בבואם להתמודד על תפקידים. כמו כן, שילוב משמעותי של שחקנים עם מוגבלות מחייב את התעשייה לבצע התאמות לצורך הנגשה, החל משלב הליהוק, דרך כתיבת התסריט, וכלה בבימוי ובהפקה. ההתאמות האלה כרוכות כמובן בהשקעה כספית, ובעיקר בשינוי תודעתי, ולכן עדיין רחוקות מלצאת אל הפועל.
החדשות הטובות הן שאפשר לשנות את המצב. שיתופי הפעולה שהובלנו בשנים האחרונות בארצות הברית עם חברות הפקה ועם בתי ספר למשחק וגופים בהוליווד הגדילו את המודעות לבעיה, והוכיחו כי ניתן להגדיל את הייצוג השוויוני על המסך. לתפיסתי יש לפעול בדומה בישראל, יש לעודד גופי שידור וחברות הפקה לשלב שחקנים עם מוגבלות, ולו באופן הדרגתי, ביצירות מקור, ואף ניתן להציע מענקים מוגדלים מטעם משרד התרבות לגופים שייתנו דוגמה ויובילו.
במקביל, יש לפעול להגדלת היצע השחקנים עם מוגבלות, להקצות עבורם מקומות בבתי הספר למשחק על בסיס העדפה מתקנת, ואף לכלול קריטריון בנושא במסגרת מבחני התמיכה של המדינה בבתי הספר. לבסוף, טקסי הפרסים והאירועים השנתיים שמפיקה התעשייה חייבים להעלות את המודעות לחשיבות השילוב.
ההשפעה של הקולנוע ושל הטלוויזיה על הנורמות החברתיות היא עצומה, לכן הגיע הזמן שתעשיית הבידור תתעורר ותתחיל להעביר מסר מכיל ושוויוני, הרבה מעבר לסדרת דוקו אחת.
הכותב הוא נשיא קרן משפחת רודרמן