שני האירועים הגדולים של הימים האחרונים היו ללא ספק בעלי ממד היסטורי – התכנסותם בירושלים של כ־50 ממנהיגי העולם לפורום השואה הבינלאומי, וההכרזה בבית הלבן בוושינגטון על תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. המשותף לשני האירועים הוא היותם דקלרטיביים בעיקרם.
בירושלים הכריזו המנהיגים, ובראשם נשיא רוסיה וסגן נשיא ארצות הברית, על מחויבותם לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות. זיכרון הוא דבר אחד, מאבק הוא דבר שני. הזיכרון נועד להתריע, לשמש מנוף למניעת הישנותם של אירועי זוועה שחוללו הגרמנו־נאצים ומשתפי הפעולה עמם. המאבק הוא מניעת התופעות העכשוויות, שמתחוללות שוב על אדמת אירופה, ולא רק שם. בלי עמידה במבחן התוצאה הזו ייזכר הכנס הבינלאומי כאירוע שהיה חשוב כשלעצמו, אבל ללא תועלת של ממש. ימים יגידו אם גלי האנטישמיות בארצותיהם של המנהיגים המחויבים ישככו.
בבית הלבן חשף סוף סוף הנשיא טראמפ את פרטי תוכניתו המסקרנת, כאשר לצדו ראש הממשלה נתניהו, מתמוגג מרוב סיפוק ונחת. אכן, זו תוכנית טובה לישראל – טובה יותר מכל מה שהוצע לנו בעבר מהבית הלבן, אבל כצפוי, הכלה הפלסטינית אינה מוכנה להיכנס תחת החופה. הפלסטינים, אשר דחו בעבר אינספור תוכניות שלום, שכבר יכלו לקבל בנדיבותם של אהוד ואהוד 97%־95% מהשטחים ה”כבושים”, ממשיכים כדרכם בסרבנותם. גם 50 מיליארד דולר אינם מפתים אותם לומר כן.
גם במקרה זה מבחן התוצאה הוא שיקבע אם האירוע המפואר בשבוע שעבר בוושינגטון יהיה פריצת דרך בסכסוך המזרח־תיכוני. אירוע רב־חשיבות נוסף היה החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש את כתבי האישום נגד ראש הממשלה לבית המשפט. לראשונה, ראש ממשלה מכהן נאלץ לעמוד לדין, בניסיון להפריך את ההאשמות נגדו.
עתה, כאשר שלושת האירועים הגדולים הללו (אם לא להזכיר רביעי – שחרורה של נעמה יששכר) מאחורינו, ולו זמנית, אפשר להתפנות לשני נושאים חשובים לא פחות העומדים על הפרק: האיום של אבו מאזן בהגברת הטרור מעזה על כל ביטויו, ביהודה ושומרון ובהר הבית, ומערכת הבחירות הקרבה.
אם לא תהיה הפתעה בעוד כחודש ימים – וסביר שלא תהיה – זו לא תהיה מערכת הבחירות האחרונה ב־2020. ספק אם הציבור האדיש, שמאס בפוליטיקה ובפוליטיקאים, ישנה במשהו את דפוסי הצבעתו. התקשורת אומנם מנסה להעיר את הציבור, לחמם את האווירה, אך לשווא.
מתוקף הקיבעון האלקטורלי ותחושת המיאוס עשוי חלק מהציבור להיעדר מהקלפיות. גם אני עודני מקובע, נאמן לביתי הליכודי, למרות הפרצות שנתגלו בו לדאבוני. אני מצביע קודם כל למהות, והמהות היא מצע הליכוד הישן והטוב, שעודנו תקף למרות הכל. בני גנץ, חובב השירה והריצה, עם המבט הביישני משהו, עם ההבעה התמימה שנשקפת מדמותו התמירה, מעורר סימפטיה. עם זאת, טרם הוכיח דבר בחיים הציבוריים־פוליטיים, ואינו בשל להנהגה. נתניהו מפגין שוב ושוב מנהיגות. קשה לחבב את התחמנות, הסיגרים והנהנתנות שלו, שהובילו אותו אל סף בית המשפט, אך הוא נהנה מרקורד מוכח של הצלחות, בעיקר בזירה הבינלאומית. גילויי השנאה כלפיו בחוגים מסוימים הם בראש וראשונה ממניעים אידיאולוגיים. זה 11 שנה שהוא מוביל את המדינה להישגים נכבדים בתחום המדיני, כמו גם בתחומי הכלכלה, המשק והחברה.
כבר עתה גוברת כמיהת רבים, שהשניים, ביבי ובני, המאוחדים בתמיכתם בתוכנית טראמפ, יתעלו על עצמם ויסכימו לכונן ממשלה משותפת, היה והתיקו הגושי יישנה. זו אחריותם המשותפת, למנוע מערכת בחירות רביעית בתקופה רבת אתגרים ואירועים למדינה. בשבוע שעבר, בבית הלבן, הוכח בגדול שכמעט אין ביניהם חילוקי דעות מהותיים. גם בבחירות הקרובות, מבחן התוצאה יקבע. מבחנם של מנהיגי שתי המפלגות הגדולות, ובעיקר מבחנו של גנץ. ד