את קפי הכרתי בבסיס הצבאי ברמלה, שאליו הועברתי ממצפה רמון. מאסתי בעקרבוטים, במרחק מהבית, בצחיחות הבוקר ובקור הלילה וביקשתי בהתייפחות מטלפון ציבורי שיעבירו אותי למרכז הארץ. בכך חתמתי את שירותי לצד לוחמים עשויים ללא חת. הבסיס החדש היה בדיוק אותו דבר, אבל הפוך: לא לוחמים, ועשויים בעיקר מבורקסים של האיש מהבוטקה שהייתה בכניסה, קצת לפני עמדת הש”ג. קפי היה מעט שונה מהשאר.
היו לו הומור דק ועיניים סקרניות שהיו נעוצות בפרצוף שובב שישב על גוף רזה וגבוה. בעיקר היו לו תובנות שלרובנו נדרש זמן כדי לעבד. “לאיש האדום ברמזור, למשל”, חשף פעם ברצינות תהומית, “יש ידיים צמודות לגוף כדי שהוא יוכל לקפוץ יותר טוב בין הפסים. תזכרי: ירוק – לעבור, אדום – לקפוץ”.
אלה היו ימים של ראשית המיכון הצה”לי: את כל הדפים העבירו למחשבים, וקפי הופקד על חדר המחשב. לאנשי מחשבים זו יכולה הייתה להיות משימה מרתקת כשלעצמה, אבל קפי, כאמור, היה מעט שונה. הוא החליט שבכל בוקר הוא יזין במערכת אמרת שפר שתפתח לכולנו את היום. היו לו כל מיני פתגמים מתחומים ומשדות שונים, אבל אותי צד משפט שלא הבנתי אז: “משפחה לא בוחרים”, הוא כתב ולא יסף.
מאז עברו כמה שנים טובות. לכל אחד יש כמה מחשבים, הבורקס כבר לא אותו בורקס, אבל סוגיית המשפחה נותרה כשהייתה. אני חושבת שאין כמעט כתבה שקראתי ועוסקת במשפחות, ולא נפתחת בציטוט מ”אנה קארנינה” של טולסטוי: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה”. אבל האם יש דבר כזה, “משפחה מאושרת”?
האם אפשר לשנות פתולוגיות משפחתיות? האם מה שהיה לא יהיה? מה צריך לעשות בשביל שהדפוסים הקיימים לא יישמרו ויפנו מקום למשהו טוב יותר? כל זה מעסיק אותי. אני יודעת מה זה ללכת עם מטען של מיתוסים על הראש. זה כבד, זה מעיק, ובעיקר רצוף אי־דיוקים. החיים מתלבשים על היוקרה של המתים, מתנהגים כאוות נפשם – לפעמים בלי אמות מידה בכלל, אבל אוי ואבוי למי שיזכיר במילה את המתים הקדושים שלהם ויסיר מאבק הכוכבים שהצטבר עליהם במרוצת הדורות.
“דוגרי”, אומרת לי חברה, “המשפחה שלי על הפנים. מילדות אני שומעת שדם זה לא מים ואת כל הקשקושים האלה. את יודעת מה, החלטתי למהול את הדם. שחררתי לדרכם כל מיני אנשים שממילא אין לי כלום איתם פרט לקשר דם, וגם זה לא תמיד. סבא שלי התחתן פעמיים, והביא מהאישה הרשעית שלו כמה ילדים. אלה דודים תותבים בקושי הרי. בהם אני צריכה לקשור את הגורל שלי?”. היא לא לבד. אני שומעת יותר ויותר אנשים שמתנערים ממי שפרט להיותו תלוי ומשתלשל מאותו אילן יוחסין, אין להם ולו דבר יחד. האינסטינקט הראשוני שלי מתקשה לעבד ולקבל את זה. מחשבה מעמיקה יותר משתהה על הרעיון ואומרת: חכי רגע.
***
ובד בבד, אני רואה שצומחות פה אלטרנטיבות למשפחה. אלטרנטיבות טובות, משמחות, שמונעות מבחירה חופשית ולא מגזירת גורל. חבר שהתאלמן לא מזמן במפתיע מספר שהילדים שלו זכו בדודים ובדודות חדשים. הוא אומר שהמשפחה הקרובה עשתה את מה שמצופה ממנה. לא יותר ולא פחות. “ביי דה בוק”, כמו שהוא מתאר. “קניות בסופר, בישולים ואז כל אחד הולך לדרכו, כאילו בזה זה נגמר. הרי הכל השתנה אצלי”. אלא שבתוך המהלומה הגדולה שניחתה עליו ועל ילדיו, היו מי שגילו גדלות נפש והפכו למשפחה מסוג חדש. “איפה כל האנשים הטובים האלה היו כל השנים? איך לא ידעתי שיש כל כך הרבה כאלה?”, הוא שואל אותי.
חברה אחרת חלתה בסרטן, שבינתיים חזר אליה לסשן עצבני נוסף. חשבון הבנק כבר מרוקן לגמרי, אז חברות וחברים ותיקים וחדשים שהחליטו להתגייס למענה, עורכים בשישי הקרוב הפנינג שמח עם מכירת יד שנייה עם פריטים נהדרים ועמדות למריחת לק, לטיפולי פנים ולעוד דברים כיפיים. הכל כדי לעזור לה, לבן זוגה ולילדיה לעבור את התקופה הכלכלית האיומה שצפויה להם.
יש לי עוד הרבה מאוד דוגמאות למשפחות חדשות שנרקמות מסביבי בזמן שמשפחות גרעיניות מתפרקות לאטן או מתרסקות באחת. אז אתה יודע מה, קפי, אם אתה קורא את הטור הזה, אני רוצה להגיד לך שמשפחה לא בוחרים, זה נכון. משפחה חדשה כן בוחרים. קוראים לזה “חברים”, וזה המזל הגדול של כולנו.