אלפרד דה ויני כתב "מהם חיים טובים - להגשים בבגרותנו את הרהורי הנעורים". בשבוע שעבר - בזכות הטור הזה או בזכות מילותיי המשתפכות והקוראות אל האיש מכל שורה (“תפגוש אותי!") - זה קרה, הגשמתי עוד חלום. פגשתי את יהורם גאון, אליל נעוריי. אתם בטח זוכרים (הרשו לי לקוות שטוריי זכורים לכם) שלא לפני הרבה זמן כתבתי טור ובו שזרתי ברכות לרגל יום הולדתו של הזמר, חתן פרס ישראל יהורם גאון, ועל הדרך סיפרתי על ההערצה המשוגעת שהייתה לי אליו במשך כל שנות נעוריי. על כך שהתחפשתי לקזבלן, התפלחתי להופעות שלו ועד גיל 15 הכרתי את כל שיריו ואת רזי השפה העברית בזכות המילים שכתבו לו זלצר, שמר, וילנסקי וכו'. בירכתי אותו (בלי לצפות לתגובה, כי החיים לימדו אותי להחזיק חזק את הסוסים) שימשיך לשיר לנו, לבחור מילים יפות ולחזק את אהבת הארץ היפה ושלחתי את הטור לעריכה ולהדפסה.
אבל חלומות, הם פחות אכפת להם מסוסים וממניירות בגרות כאלו ואחרות. כשהם רוצים להגשים את עצמם, הם מגשימים ולא שואלים אף אחד לפני כן. וכך היה. בוקר אחד נסעתי לי באיילון צפון, בדרך להרצות בפני 20 מורות תיכון ששמעו שהמנהלת הפורשת אוהבת את סיפוריי, אספו כסף והזמינו אותי “לקפוץ מהעוגה" לכבודה במסיבת הפרישה. טוב, מיותר לציין שאין עוגה שאוכל לקפוץ מתוכה, אבל גם דלת הכניסה הייתה בסדר. “יכול להיות שהיא מאוד תתרגש", אמרה לי אחת המורות כששוחחנו בטלפון. חייכתי, זה החמיא לי מאוד, לא סיפרתי לה שלבטח אני אתרגש יותר. אחרי הכל, זו הפעם הראשונה שאעמוד מול מנהלת בית ספר ולא מהסיבות ששלחו אותי אליה בכל פעם שהעזתי להתווכח עם המורה להיסטוריה על פוליטיקה ולסיים בקללה חרישית שתמיד הגיעה לאוזניו.
בקיצור, אני נוסעת במכוניתי, משננת את ההרצאה שלי ושומעת מוזיקה ישראלית נעימה, ופתאום מופיעה לי שיחה נכנסת על המסך, מספר לא מזוהה. בדרך כלל מספרים לא מזוהים לא מבשרים טובות, אבל היום התחיל ברגל ימין, אז החלטתי לענות ולתת לגורל לעשות את שלו. “אני מדברת עם מרסל?", שמעתי קול אישה סמכותי אך חינני מעברו השני של הקו. “כן, מי זו?".
“היי מרסל, שמי תקווה ואני עובדת עם הזמר יהורם גאון. הוא קרא את הטור שלך ומאוד התרגש, אני יכולה להעביר אותך אליו?".
אני לא חושבת שאי־פעם עברתי כל כך מהר מהנתיב השמאלי ביותר לנתיב הימני ביותר. לבי, כאילו לא חלפו 20 ועוד קצת שנים מהפעם הראשונה שהתאהבתי בזמר ההוא, פעם בעוצמה כזו שפחדתי שייפתחו כריות האוויר באוטו. “כן", מלמלתי, “כן כן, אשמח שתעבירי לי אותו". תרתי בעיניי אחר שוליים מספיק רחבים שאוכל לעצור בהם מבלי שתהיה זו שיחתי האחרונה. “אוי, אני רואה שנכנסה לו שיחה", אמרה תקווה, “תהיי זמינה, הוא יטלפן אלייך ממש עוד כמה דקות", ניתקה את השיחה. פניתי ימינה במחלף השלום, נסעתי עוד קצת, עצרתי את האוטו בחניון של משרדי “נטפים" (פעם עבדתי שם בתור מזכירה, קיוויתי שיזכרו לי חסד נעורים) וחיכיתי.
בינתיים הבטתי בראי וערכתי חזרות באיזה מין קול אענה לטלפון, נרגש יתר על המידה, אולי אינטלקטואלי כדי להותיר רושם או שאעשה עצמי עונה בנונשלנט, כמו מתגשמים חלומותיי בכל יום של אמצע שבוע. השיחה לא איחרה להגיע, על המסך שוב הבהב מספר לא מוכר, עניתי מיד, לא מוכנה לתת אף צוהר להזדמנות לחמוק מהבוקר ההוא. “מרסל חביבתי?", אמר הקול שקשה לטעות או לתהות בו. “זה יהורם? יהורם גאון?".
“זו מרסל? מרסל מ'מעריב'?", חייך קולו. “זהו, אין לי לאן לשאוף יותר, נגמרו לי כל החלומות", אמרתי. יהורם צחק והמשיך, “התקשרתי להודות לך מקרב לב על הטור שכתבת עליי ב'מעריב', ריגשת אותי מאוד", הודה לי ובדמיוני, אני נשבעת, ששמעתי מלודיה יפה מלווה את מילותיו. “ורק קבעי תאריך ואגיע להתארח בתוכנית הרדיו שלך".
“אתה בטוח?", חשבתי שלא שמעתי. הוא שוב צחק ואחרי שניתקנו את השיחה נשארתי לשבת עוד כמה רגעים, עד שצעק לי מישהו: “גברת, את מחנה בחניית הדירקטוריון". אז נזכרתי במציאות ונסעתי משם.
***
בחלוף כמה ימים נדדה שנתי. כשניגן השעון המעורר את “שלום לך, ארץ נהדרת", הבנתי שהגיעה העת להתעורר, לא שישנתי. בכל שעה עגולה בלילה של לפני הראיון עם אליל נעוריי ניגשתי למחשב וכתבתי עוד שאלה שהבליחה בראשי, על נדבך נוסף באישיותו ובעשייתו של האיש רב־הפעלים. בלילות רגילים אני חולמת דרך קבע, סיוט או חלום טוב, מה זה משנה? אבל הדמיון קודח גם כשנעצמות העיניים. הפעם, מפאת המעמד ונדודי השינה, גם הדמיון לא תפקד כמו שצריך וכל מאוויי הוקדשו לבוקר שאחרי בתחנת הרדיו, לפגישה שלה חיכיתי כל כך הרבה שנים.
כשנכנסתי לרדיו, אחרי שעברתי במספרה, מאופרת, לבושה בחולצת נצנצים מוגזמת ובידיי 20 דפים מלאים בשאלות (אני מזכירה, זו תוכנית של שעה כולל שירים בתוכה!), כבר עמדו המפיקים, טכנאי השידור ואפילו נדב, מנהל התוכניות של הרדיו, וחיכו לי. חלק צחקו כשפגשו בי. “את משוגעת", אמר לי איציק אחראי השידור, “תראי איך את חיוורת!".
מאירה, המפיקה, הרגיעה אותי, חיבקה ואמרה “פיניתי את כל הזיכרון בסלולרי שלי, אעשה לכם מלא תמונות". נדב חייך אליי ואמר: “זה כיף להגשים חלומות, אה? במיוחד עם אגדות כמו זו". שעה אחר כך הוא נכנס, מבויש, צנוע ונראה קצת אבוד. אנשים הקיפו אותו מיד, ביקשו להצטלם, לברך אותו ולמסור לו ד"שים מזה ומההוא. רק נתן זהבי, מלך ה"תעזבו את הבנאדם באמא שלכם", קרא אליו מן המטבח ושאל “רוצה לשתות איתי אספרסו?", ובכך החזיר אותי אל המציאות, הציל אותו מן המבוכה ונתן לי את הדרור והאומץ לגשת אליו.
“את מרסל", חייך אליי יהורם ופרש את ידיו. לא פספסתי את ההזדמנות וחיבקתי אותו: “אני שמח לפגוש אותך", אמר ובעיניו ראיתי איך הוא משווע לכך שניכנס כבר לאולפן, וכך עשינו. שעה שלמה ישבנו שם מאחורי שני מיקרופונים, שוחחנו על ילדותו בבית הכרם, על אביו הידען הגדול, שעל אף ההשכלה לא דחק את הדת לצד ושימר את המסורת. “בבית היו לנו שתי רחלות", אמר יהורם, “רחל אמנו, שבה דיברנו ועליה למדנו, ורחל המשוררת, שעל קברה פתח אבי ספר שירים והקריא לנו מתוכו".
התקנאתי כל כך בילדותו הפיוטית. חייכנו כשסיפר איך הוא ואריק איינשטיין היו מקיאים מפחד הבמה לפני ההופעות וצחוק גדול נשמע מפיו כשאמר לי שבבית הכנסת של ילדותו היה נלחם כדי לחזן והשבתי שגם אני נלחמתי בבית הכנסת, על הסוכריות שזרקו המבוגרות מלמעלה. השמעתי את “בית אבי", עוד שיר יפה בלדינו ואת “אני זוכר אותך", שיר רומנטי שלצליליו רקדתי צמוד, מעט מבוסמת, עם אחד שאת שמו כבר שכחתי. אחר כך חתם לי על הספר שלו והצטלם איתי. כשליוויתי אותו החוצה וראיתי איך הוא נכנס למעלית, נזכרתי שבאותו היום בסוף הרצאת ההפתעה למנהלת הפורשת, היא חיבקה אותי ואמרה דומעת: “הגשמת לי חלום", אז פתחתי מיד את הדלת ורגע לפני שנסגרה המעלית אמרתי, “יהורם, הגשמת לי חלום".
“את הגשמת לי", קרץ לי ונסגרה הדלת. חזרתי מהופנטת אל המטבח באולפן, נתן זהבי שוב עמד שם. חשבתי שאם כבר שיחק לי המזל היום, אולי אצליח סוף־סוף אחרי שש שנות היכרות לקבל איתו סלפי. “נתן, יש מצב לתמונה?", שאלתי.
“מוסרי, אל תנסי אפילו", ענה ונכנס אל האולפן.
“ניחא", חשבתי לעצמי, “את גאון לקח לי 20 שנה לראיין, אז נותרו לי עוד 14 שנה להשיג תמונה עם נתן".
בלילה ההוא הלכתי לישון מחויכת, אחרי הרבה זמן שלא. אני ממליצה לכם על הגשמת חלומות. תאמינו לי, זה משהו־משהו.