1. פחות מחודש נותר עד לבחירות, והמפלגות מנסות להחיות את השטח ולעורר את הציבור, אך בינתיים הישראלים מפהקים ולא ממש מתלהבים ממערכת בחירות שלישית בתוך שנה, שעל פי כל הסקרים תסתיים כמו קודמותיה - בשוויון בין הגושים.
כחול לבן תאמר "צריך להתקדם", נתניהו יגיד שהוא מתקדם ומקדם מיום ליום, והליכוד תמשיך לפרסם תמונות של גנץ וטיבי – והפיהוק הלאומי גדול ומתיש. ובתווך, החברה הישראלית שסועה ומפולגת ולא זוכרת בדיוק על מה ולמה, העיתונות המבולבלת מנהלת קרבות בין עיתונאים "ביביסטים" אל מול "אליטות ישנות", מערכת הבריאות קורסת, הגירעון התקציבי ענק, הממשלה והכנסת אינן מתפקדות וכופות שיתוק לאומי בענייני חקיקה, תקציבי פיתוח ותוכניות רב־שנתיות.
על השולחן מונחת בינתיים גם תוכנית טראמפ, שכל צד פוליטי נאחז בה וטוען "כולה שלי", ונתניהו וגנץ מתחרים ביניהם בשאלה מי יביא אותה ראשון לאישור הממשלה או הכנסת "בשלמותה". ראשי יש"ע לוחצים על נתניהו להביא את החלת הריבונות על ההתיישבות לאישור הכנסת בלי להמתין לאישור אמריקאי ולהתעלם מג'ארד קושנר, שהולך ו"נחשף" כשמאלני וכידיד קרן וקסנר והקרן החדשה ביחד.
ובאמצע גם צה"ל והרמטכ"ל אביב כוכבי, שמנסה להתבונן אל האיומים ולגבש תוכנית רב־שנתית, אך אין לו תקציב ואין לו ממשלה ואין לו כנסת כבר שנה. ואת האויבים זה לא מעניין. ראש הממשלה אכן הבטיח לרמטכ"ל תוספת תקציבית ואף יצאה על כך הודעה לעיתונות – אבל גם נתניהו וגם כוכבי מבינים שהודעה לחוד וכסף לחוד.
שנת 2019 תירשם בתולדות ימי ישראל כשנה נוראית, מחוקה, מבוזבזת. שנה של קיפאון, של הגברת השנאה והפלגנות ושל ערעור יסודות הבית. ממש כמוכם, אינני יודע איך תסתיים מערכת הבחירות, אני כן יודע שחייבת להיות הכרעה. איך עושים את זה? זה כבר תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.
2. בינתיים שני אישים פוליטיים מהגוש שמימין לנתניהו, שמונו לשרים בממשלה ל"שבוע־שבועיים" כדי לשמור על הגוש, מצליחים להיכנס בעזרת מערכת הבחירות הבלתי נגמרת לתוך הגדרה של "קדנציה" באופן שיצדיק את תליית תמונתם בלשכה, בין שורת השרים שכיהנו בעבר. שניהם נכנסו לתפקידם במפלגות שונות ומצאו עצמם באותה מפלגה, כשהם מצליחים להנחית עצמם בצורה מיטבית על בלוטת הפרנויה של נתניהו.
הראשון הוא נפתלי בנט, שכמו שהבטחתי לכם, החליק לתפקיד שר הביטחון ושקע בו עד צוואר, מיתן את התבטאויותיו ומבלי שיודה בכך – הבין ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". אני מניח שהוא קצת התבייש לשתף השבוע את עוקביו ברשתות החברתיות בעוצמה וביראת הכבוד שחש כשהתקבל על ידי מזכיר ההגנה האמריקאי ברחבת הפנטגון, ונשם את אוויר הפסגות שמעניקה וושינגטון.
השר השני הוא בצלאל סמוטריץ', שמבחינתי (אף על פי שלא אצביע כנראה עבורו) יכול להמשיך לכהן כשר התחבורה בממשלה הבאה, כי הוא פשוט מצטיין במסירותו ובאהבתו לתפקיד ומקדם כל תחום בכל פינה, מסיר מכשולים, מגלה אומץ לב בהחלטות, והצליח בזמן קצר להביא את כל מנהלי החברות הממשלתיות בתחום התחבורה להעריך אותו, את עשייתו והחלטותיו.
שוחחתי עם אחדים מהם: כולם מלמדים על הפער בין אי־ההסכמה הגורפת עם עמדותיו הפוליטיות לבין הערכה ואפילו הערצה ליכולת הלמידה, לתפקוד ולקבלת ההחלטות. כשמדברים איתו על הכורח לקיים עבודות תחזוקה הכרחיות בשבת, הוא לא עושה מזה הון פוליטי ולא נאלץ לפזול לדתיים. התשובה בדרך כלל היא "אל תספרו לי, אינני רוצה להיות שותף לדבר עבירה".
3. לאחר הבחירות יטיבו לעשות בית המשפט העליון אסתר חיות והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט באם ירהיבו עוז, יגלו אחריות וימנו ועדה ציבורית שתבחן את התנהלות מערכת המשפט והפרקליטות, ותעמיד מסקנות והמלצות. טוב יהיה אם נשיא המדינה יסמוך עליה את ידיו. אקדים ואבהיר: אין כאן חלילה עניין פרסונלי, אלא עניין מערכתי טהור. התקלות, אי־ההבנות, הגילויים התקשורתיים ומה שנראה כעיוותים, הצטברו לכדי מסה קריטית שמאיימת באופן ברור על אמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק.
זה קורה בגופים גדולים, ממשלתיים, ציבוריים ופרטיים: זה קרה לצה"ל אחרי יום הכיפורים, זה קרה לשב"כ אחרי פרשת קו 300, וזה קרה למוסד, זה קרה לחברות ותאגידים שמתנהלים דרך שגרה, נשטפים עם השוטף ומגיעים לא מוכנים "לחגיגת בר המצווה" של הארגון. זה מתחיל מדרך מינוי השופטים, מהדילים, מחשיפת פרשת "מין ומינויים", ממעורבות שרים כלוביסטים ומהקשר בין לשכת עורכי הדין לבין בית המשפט העליון, משרד המשפטים, הכנסת והוועדה למינוי שופטים. זה ממשיך באין ספור אירועים כמו פרשת רות דוד, באופן שמחייב בדיקה יסודית ואחריה הפרכה או תיקון. התחושה קשה וכואבת.
זה נופל אומנם במשמרת של חיות ומנדלבליט – אך לא קשור אליהם אישית. הם צריכים ליזום הקמת ועדה רצינית עם אישיות מוערכת בראשה, שתזכה לברכת נשיא המדינה ואשר תבחן מבנה, תהליכים ובקרה.
לפני מספר שנים, כדובר צה"ל, הונח על שולחני סקר של אוניברסיטת חיפה שבוחן את אמון הציבור בשלטון. באותה שנה צה"ל עקף לראשונה את בית המשפט העליון. בפורום מטכ"ל אמרתי אז שכדובר צה"ל אני גאה, אך כאזרח המדינה אני מוטרד. אמון הציבור הוא תנאי הכרחי לפועלה של מערכת המשפט.
4. חונכנו וחינכנו שנים על רמתו ואיכותו של חיל האוויר, על היותו "פוליסת הביטוח" של המפעל הציוני, ולכן צריך ומותר לנו לצפות ממנו ליותר. אירוע שקיעת המטוסים בבסיס חצור הוא שילוב של רשלנות, חוסר משמעת, אי־הפקת לקחים, איוולת ואי־הבנת המציאות התקשורתית בשנת 2020; וגם ניסיון הסתרת מחדל במסווה של "פגיעה בביטחון המדינה".
הנזק גדול מאוד בשקלים ועוד יותר באמון הציבור. מפקד הבסיס לקח אחריות, שלושה מפקדי טייסות ננזפו, ומפקד החיל עמיקם נורקין הודה שטעה ולקח אחריות על הניסיון למנוע את הפרסום. באירוע הופעלו לחצים והוצג מצג מבצעי מוגזם לצנזורה, כאילו שאם האויב (מי זה כעת?) יידע שכמה מטוסים מושבתים, הוא ייצא להתקפת מחץ.
התחקיר לא שלם. הוא נגע בשטח, אך לא נגע במפקדת חיל האוויר ובקריה. נדמה לי שהרמטכ"ל יטיב לעשות אם יקיים תחקיר בראשותו באירוע זה, במטרה לוודא שהופקו כל הלקחים. עוד נפלא מבינתי כיצד במשך מספר יממות לא קם אף ראש להק, כנף או בסיס ואמר לנורקין: ״המפקד , אתה שוגה״.
5. הגיוס של נועה קירל לצה"ל חשוב, לא רק כי הוא על פי חוק, אלא בעצם המסר שכל אחד ואחת צריכים להתגייס, ובמודל החיקוי שהיא מציבה לנוער בעידן אינסטגרם. בשנים האחרונות הצליח צה"ל לפתח מסלולי שירות ייחודיים לאומנים צעירים, כנהוג זה שנים לגבי ספורטאים ונגנים מצטיינים. היה חשוב לגייס את עומר אדם וכעת את קירל, וגם לעשות מזה קצת יחסי ציבור כדי לשרת את היעד.
הבעיה הפעם הייתה מינון יתר. במקום צילום שלה במדים בבקו"ם, נעשה פסטיבל שלם, וחיל האוויר אף הפיץ צילום שלה בתוך סרבל טיסה בקוקפיט של מטוס, מעוטרת בדרגות קצונה. אני מבטיח לכם שהיא תהיה חיילת טובה. רדו לה מהזנב.
6. חלומנו התגשם ברוך השם, ו־KFCחזרו לישראל ופתחו סניף ראשון בנצרת, בדרך לפריסה ארצית. רק לפני חודשיים ביטלתי סופשבוע במילאנו עם בתי הצעירה ענבל, שהיא מכורה גדולה ממני לפיסות העוף המטוגנות (ואני "מכור בכיר"), לאחר שהיא בדקה ומצאה שאין שם פריסה נכונה של KFC, ומיד טסנו לוורשה. ברוכה הבאה לישראל, ובשם רבבות מעריצים ומכורים בכת הזאת, אני מתחייב שהפעם לא ניתן לכם לעזוב.
שבת שלום.