הסיפור הסיני מפחיד אותי לאללה. אני משקשק. מערכת החיסון שלי לא מהמשובחות, ויש לי ילדה קטנה בת שנה. אנחנו יכולים בקלות להפוך לחטיף קל עבור הנגיף הקטלני שמסתובב בעולם. כל אפצ'י ושיעול זר עושים לי התקף לב ועלולים להבריח אותי ליבשות מרוחקות. אם המגיפה תתפשט לכאן, יהיה תוהו ובוהו.
ביקשתי מאשתי שתתחיל לאגור קופסאות שימורים. טונה, שעועית, לבבות דקל, לוף, מה שבא ברוך הבא. עוד מעט לא יישאר אוכל. אנשים יאגרו. הכל ייעלם מהמדפים. מי שצוחק עכשיו ירעב.
ויכול להיות שראיתי יותר מדי סרטים אפוקליפטיים. אולי. סבתא שלי, עליה השלום, ניצולת שואה אמיצה שעזבה את העולם בגיל 102, נהגה לומר שעדיף להיות שמן מאשר רזה. בזמן מחסור, עד שהראשון יאבד כמה קילוגרמים השני יתכווץ וימות. על אותו משקל, עדיף להיות מוכן ממופתע. עובדה שכבר עכשיו יש מחסור במסיכות פנים.
ייתכן שגם כדאי למשוך מזומנים מהבנקים. מי יודע אם הם יהיו פתוחים ברגע משבר. דולרים הכי טוב. מטבע עולמי. במקרה הפחות רע יהיה קצת קאש ביד ונאכל מזונות עתירי פסוליה במשך כמה חודשים. במקרה הרע מאוד למשפחה שלי יהיה מה לשים בפה.
אבל חוץ מההיסטריה ההישרדותית שלי, יש שיעור אחד חשוב שכדאי ללמוד מסיפור המגיפה הסינית: צריך לומר את האמת לאזרחים כל הזמן. לא לפעמים, לא מדי פעם - כל הזמן. עם כל הכבוד לתאוות השלטון, דברים בהיסטוריה מתחרבנים כשהממשל לא שקוף כלפי נתיניו. לפי חלק מהסברות, אפשר היה למנוע את התפשטות הנגיף אילו בעלי השררה היו פותחים את הקלפים לציבור, מזהירים ופועלים בזמן. במקום זה, כך טוענים, השתיקו וחיפפו. הכל למען היציבות השלטונית. והנה התוצאה: אפידמיה עולמית.
זוכרים את צ'רנוביל? איך מפלגה הייתה עסוקה בהכחשה, סירבה לקחת אחריות וקברה דור שלם וחבל ארץ ענקי? אותו הדבר בדיוק במקרה הזה. המסקנה, שמופנית בעיקר לאלה שלמעלה: אל תנהלו על הגב שלנו מדיניות עקומה. אל תזרו חול בעיניים ותסיטו את תשומת לבנו לדברים חסרי חשיבות כדי להחזיק במושכות, בזמן שיש עניינים בוערים שמושלכים לפח. טפלו בבעיות ביושר תוך שאתם מיידעים אותנו באופן מלא, אחרת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתעטשים למוות ממוטציה שצמחה בשוק אוכל של מדינה רחוקה. וכמה דפוק זה נשמע.
מה זה עוצמה אישית? אופי חזק, כוח סיבולת? כשדנים בביטויים כאלו, מיד עולות לי מחשבות על צדיקים שמתו על קידוש השם, מרטירים שסירבו להתכחש לאמונתם, מדינאים שעמדו בנחישות מול כל העולם ומרגלים שיכלו לעינויים קשים ואף על פי שעברו ייסורים איומים לא בגדו.
אני חושב על הדמויות הללו, ובושה מחלחלת לכל גופי. הם החזיקו מעמד באתגרים גדולים, ואנוכי נכשל במבחנים קטנים שבקטנים. אני לא לבד. מי מכם מסוגל להימנע ממבחנים זעירים ומכשילים של כוח רצון, כמו זלילות ליליות? נדמה לי שלא רבים. יש גיל שבו לטחון אוכל אחרי עשר בלילה הופך להיות הדבר היחיד שמחזיק אותך ער סוף היום.
ואף על פי שאני מבין שהזלילה הלילית רעה עבורי ועלולה לגרום לי לצרבת, שעלת וצמיגים, קשה לי להתנגד לדחף הבלתי נשלט שתוקף אותי אחרי שהשמש יורדת ושולח אותי היישר למקרר כדי לרוקן את השאריות. חצי קוביית שוקולד, רבע קערת פסטה ובננה ישנה. הן קוראות לי, ואני נענה להן. בסוף עיסת ענק מתערבבת בבטני והופכת אחר כך לגוש של ייסורי מצפון.
מילא זה. הטלפון ונטפליקס, שני שטנים ארורים. גם אלו מכלי זמן ושורפי חיים, תאווה בלתי ניתנת לריסון. הידיים נשלחות באופן טבעי לשלט, לציוץ ולסטורי. בלי להבין המוח נתפס בחולשתו ומוצא עצמו דבוק לדפדוף של שעות בין רגעי הגיוס של נועה קירל לציוץ האחרון של עיתונאי מתלהם שמעולם לא פגשתי, לסדרה ירודה על עורך דין ספרדי או ארגנטינאי.
האצבעות מגוללות, העיניים רודפות, ובסוף אתה מבין שזה היה סתם. ריק. חוויה שכילתה רגעים יקרים מהחיים שלא ישובו. עצלות. עמוד שדרה רופף. אפילו הטור הזה נכתב בין דילוג בפייסבוק לבליסת יוגורט עם בננות ומוזלי באמצע הלילה. כמה טמבל אפשר להיות? ידעתי שזה יעשה לי בחילה ושאקום בבוקר עם קיבה נפוחה. אבל לא התאפקתי. אתם יודעים מה? חשבתי על זה בשנית, מגיע לי לחטוף וירוס סיני.