הרגיז אותי השבוע: חוסנה של חברה נקבע לפי יחסה לאוכלוסייה המוחלשת שלה. בזה, לצערנו, קשה להתגאות במדינה שלנו. חברה דואגת לאזרחיה הנמצאים במצוקה גם מחוץ לגבולותיה, וטוב שכך. כהורה שמחתי על שחרורה של נעמה יששכר. ללא קשר לעבירה שעברה, אין ספק שהעונש שקיבלה היה בלתי מידתי. אין ספק גם שמהעונש עלה ריח פוליטי, ולכן טוב עשתה המדינה שפעלה להחזירה ארצה, אף שהפסטיבל סביב חזרתה היה מיותר.
בבית הכלא סנטה מוניקה בלימה, בירת פרו, נמצאת כבר למעלה מחצי שנה הודיה מונסונגו, בת 24. היא עצורה על ניסיון להברחת סמים, ויש יסוד סביר להניח שתפרו לה תיק.
מדובר בצעירה בעלת צרכים מיוחדים, שקיבלה הצעה מפתה להצטרף לנסיעה לאירופה כבייביסיטר, על מנת לשמור על האחיינים של סמדר זוהר בת ה־27. מונסונגו, עם רמת משכל נמוכה, שנוטלת תרופות פסיכיאטריות, הצטרפה לטיול לספרד, כאשר כל הוצאות הטיול ממומנות על ידי החברה. היא אכן נסעה למדריד, אך לאחר יומיים נאמר לה שנוסעים לאמריקה, ואז מצאה את עצמה בפרו.
מחקירתה של מונסונגו נראה כי אין היא יודעת מה הם סמים, ובוודאי שאין לה מושג מה הם שבעת הקילוגרמים, או 28 קילוגרמים לפי מקור אחר, של קוקאין שנמצאו במזוודתה.
ניצול אנשים נאיביים וילדותיים הוא שיטה ישנה המופעלת על ידי אנשים חסרי לב וחסרי מצפון. תפקידנו כחברה להגן עליהם ולתמוך בהם, בעיקר כאשר הם מנסים לתפקד, לעבוד ולפרנס את עצמם.
מונסונגו במגבלותיה, למרות החודשים הרבים שבהם היא נמצאת בכלא, לא הצליחה ללמוד את השפה, לא הצליחה להשתלב ואפילו "זוכה" לקבל מכות מהאסירות האחרות שמנצלות את היותה זרה וחלשה.
צעירה שמתקשה לתפקד בסביבה מוכרת ותומכת, קל וחומר שתתקשה להסתגל לסביבה זרה ועוינת. איני מכיר את מונסונגו ואת משפחתה, וכל שאני יודע הוא מהתקשורת, אך המקרה נגע ללבי. חובה על המדינה להגן עליה ולשחרר אותה מוקדם ככל שניתן - גם אם זה לא יצטלם כל כך טוב. אין לי ספק שמשרד החוץ יידע איך ומה לעשות מעבר להצהרה "שהם עושים כל מה שהם יכולים מבחינת החוק, וידיהם כבולות". נוכחנו כבר שאם רוצים - אפשר.