ניסיון של אלפי שעות של שיחות עם הפלסטינים הראה כי הם אינם מוכנים לכל פשרה בנושאי היסוד, גם מול ויתורים ישראלים כבדים. מה עומד מאחורי זה, ומהן סיבות העומק לכך? מחקרים שנעשו בעבר על ידי גורמים זרים וישראלים הצביעו על ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית ככאלו המשקפים ערכים שליליים של החברה הפלסטינית לגבי ישראל והיהודים.
מרכז המידע למודיעין וטרור ע”ש מאיר עמית הציג באחרונה מחקר של ד”ר ארנון גרויס, החוקר מזה 20 שנה את היחס לאחר בתוכניות לימוד במזרח התיכון. במחקר נכללים ספרי ההדרכה למורים מטעם משרד החינוך של הרשות הפלסטינית, וממצאיו מבוססים על 109 ספרים כאלה מהשנים 2018־2013. מדובר בספרי הדרכה למורים על איך וכיצד להקנות את החומר הלימודי ואיך להנחיל לתלמידים את תפיסות העולם של הרשות וכמובן את הנרטיב הפלסטיני – אינדוקטרינציה במיטבה.
זו נמצאת בעיקר במדריכי המורים במקצועות השפה הערבית ולימודי חברה, אך גם במדריכי מורים לחינוך לאומי ואסלאמי, מדעים ומתמטיקה, ואפילו אמנות ומלאכה (רק לא בחינוך גופני). להמחשה, שאלה בסטטיסטיקה בכיתה י”א: מתנחל יורה על מכוניות פלסטיניות. אם המתנחל ירה בעשר מכוניות והסתברות הפגיעה במכונית בירייה אחת היא 0.7 – מה מספר המכוניות שנפגעו?
ממצאי המחקר הם: ראשית, דה־לגיטימציה של קיום ישראל ושל עצם נוכחות היהודים בארץ, ודחיית כל זכות שעשויה להיות ליהודים עליה. זאת מול הזכות הבלעדית של הפלסטינים על ארץ ישראל. הכלי המתודולוגי העיקרי להמחשה והפנמה הוא המפה. כל המפות שהתלמיד רואה ולומד מהן מגלמות את חזון פלסטין האחת מהירדן ועד לים. ישראל? יוק!
השנייה, דמוניזציה של מדינת ישראל והיהודים. ישראל היא מקור הרוע, האחראית הבלעדית לסבל הפלסטיני, היא אויבת האסלאם; היהודים ברברים ומושחתים, והדגש ההדרכתי הוא לעורר את התלמידים להביע את רגשותיהם מול זוועות היהודים ולהרבות בדוגמאות על אכזריות כלפי ילדים פלסטינים.
השלישית, קריאה למאבק אלים לשחרור; שלום ודו־קיום עם ישראל אינם אופציה; המאבק האלים מקיף את כל שטח ישראל וניתן לו גם אופי דתי על ידי הצורך לשחרר את מסגד אל־אקצא. ג’יהאד ומות קדושים מועלים על נס ויש להם תפקיד חשוב בשחרור פלסטין; חלק בלתי נפרד מהשחרור והמאבק האלים הוא חזרת פליטי 48' לבתיהם המקוריים.
מה אנו לומדים מכל זה? לפנינו רשות פלסטינית שהיא “פושעת מלחמה” בהקשר החינוכי. היא מחנכת ומהנדסת לתרבות של שנאה ואלימות; רשות הכופה על הנוער שלה עתיד שחור של מאבק אינסופי שבו אין שלום ואין פיוס; אינדוקטרינציה בנוסח “חינוך מחדש” במשטרים קומוניסטים; חינוך של קבלת מידע חד־צדדי שאין בו ביקורת. זהו חינוך שאין בו שום ניסיון לגדל דור של חברה יוצרת ובונה. ככה, דור פלסטיני שלם, מאז האינתיפאדה השנייה, גדל פגום והלך לאיבוד, ודור חדש הולך בעקבותיו.
מסקנתי: מי שחרד מהמציאות הזאת ימשיך אומנם להאמין בשלום כציווי עליון, אך יבין כי דורות רבים עוד לפניו. מי שבז למציאות יעדיף להמשיך לרחף באשליות המתוקות.