המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים, אמר האסטרטג הפרוסי קרל פון קלאוזביץ. אחת לתקופה אנו למדים כי גם הספורט הוא כזה. המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. היכן שיש ספורט תמצאו גם פוליטיקה, ובמקום שבו יש פוליטיקה, היא לא תהסס לעשות שימוש בוטה בספורט.
ההקדמה הזו נועדה לשמש מבוא לסיפור קטן עם כנפיים גדולות. לפני שבועיים התקיים בתוניס טורניר טניס בינלאומי לנוער. בין שאר המתחרים השתתף בו אהרון כהן, כישרון בן 17 מתל אביב, שאף הגיע לרבע הגמר. כהן נושא גם דרכון צרפתי, ואיתו הוא נכנס לשטח תוניסיה אף שהצהיר כי הוא ישראלי, וכך גם התחרה.
בשנים האחרונות ביקרו בתוניסיה ישראלים רבים, באישור הרשויות, וזאת כדי לחגוג את ההילולה השנתית לזכר רבי שמעון בר יוחאי. אלא שלפני ארבעה חודשים נכנס שם לתפקידו נשיא חדש, קייס אלסעיד. עוד בטרם נבחר, נודע א־סעיד בקו אנטי־ישראלי, ומרגע שנכנס לארמון הנשיאות העצים את עמדותיו ולא חדל לבטא עמדה שלילית כלפי ישראל. כבוד הנשיא איננו אדם עסוק, אחרת קשה להבין כיצד מצא את הזמן להורות לשרת הנוער והספורט לפתוח בחקירה בפרשה המאיימת על ביטחונה הלאומי של תוניסיה: כיצד הצליח אותו כהן להסתנן לאדמת המולדת, אף שהתוניסאים, כדבריו, מתנגדים לכל צורה של מגע עם ישראלים.
פרשת טניסאים ותוניסאים לא התרוממה לרגע, כי חקירה לא נפתחה, שהרי הכותרת היא מה שחשוב, אבל הסיפור לא מיהר לרדת מסדר היום. מאיר חביב, חבר הפרלמנט הצרפתי המקורב לנתניהו, תקף מפריז את אלסעיד הבלתי נלאה וקרא להחרימו. "כאשר מצרים וירדן חתמו על הסכמי שלום עם ישראל, וכאשר מדינות כמו סעודיה, האמירויות, בחריין ומרוקו מקיימות עמה מגע של נורמליזציה, תוניס, שהייתה בעבר מודל לדו־קיום, פוסעת בדרכי איראן", קבע חביב.
שר התיירות בממשלת תוניסיה, רוני טראבלסי, השיב לחביב בראיון עיתונאי. "באיזו זכות הוא דורש להחרים את הנשיא? הרי הוא בעצמו התנגד לקריאות חרם (ככל הנראה הכוונה להחרמת ישראל). אני חש צער ומגנה את דבריו. עליו להתנצל בפני העם התוניסאי".
את הגוף, לא השכל
לא במקרה אצו העיתונאים לרוני טראבלסי. כמו מאיר חביב, גם הוא יהודי. אבל בניגוד לחביב, הנהנה מחירות פריזאית, פיו של טראבלסי אינו חופשי לשיח כרצונו. הוא חבר ממשלה במדינה ערבית. ולא סתם ערבית, אלא כזו שהאזרח מספר אחת שלה אינו חדל להתבטא נגד מדינת היהודים. ואכן, אפשר להבחין בלשון הזהירה שבה נקט השר היהודי כלפי נשיאו.
צמד תוניסאים (מאיר חביב אף הוא ממוצא זה), אחד אירופי, השני ערבי, אבל שניהם יהודים, מוצאים את עצמם מתגוששים בסוגיה הקשורה בישראל, בעת שכאן אצלנו איש אינו עוסק בה. אולי עייפנו ממנה בתקופה האחרונה, אבל בעולם הפכה בעיית הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה לסוגיה בינלאומית. הכל בזכות אחד, דונלד טראמפ.
"עסקת המאה" הייתה לא רק הצעת שלום מעוררת מחלוקת. היא אירוע מדיני שחולל מערבולת קלה ביחסי ארה"ב והמשטרים הערביים. מהרגע שהוכרז על השקתה ועד שנודע עליה, שימשה הצעת טראמפ נייר לקמוס לבחינת היחסים בין וושינגטון לערבים. יש כאלה שהתרשמו, כי הודות לה אף ביצעו הערבים עוד צעד לכיוון ישראל, אבל ספק אם הדבר נכון. המשטרים הללו אכן הגבירו בימי טראמפ את יחסי הפלירט שלהם עם ישראל, אבל לא את שכלה הן רוצות, אלא את גופה. ובמילים אחרות, את הקרבה לאמריקה באמצעותה.
בחריין, איחוד האמירויות ונסיכות עומאן היו הגלויות ביותר. הן שלחו את השגרירים שלהן להכרזה על העסקה בבית הלבן. מה זאת אם לא גיבוי לטרמאפ. שר החוץ של איחוד האמירויות, עבדאללה בן זאיד, הגדיל לעשות ושיתף בחשבון הטוויטר שלו כתבה ב"ניו יורק טיימס", שכותרתה מעליבה את הפלסטינים. "בכל פעם שהפלסטינים אומרים לא, הם מפסידים", נכתב בכותרת. השיתוף שעשה בן זאיד כמוהו כהסכמה לכתוב. סעודיה, מצרים, עיראק, מרוקו ואפילו ירדן, שביטאה ראשונה עמדה המנוגדת לעסקה, התבטאו בעדינות רבה כלפי "עסקת המאה". מצד אחד, כדי שלא ייתפסו בעיני ההמונים ברחוב כבוגדים בסוגיה הפלסטינית; מצד שני, כדי שלא ייתפסו על ידי הבוס בחדר הסגלגל ככפויי טובה. והרי הוא יודע להתעצבן כשהוא רוצה, הבוס.
ביום שלישי התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם כדי לדון בהצעת השלום האמריקאית. ההנהגה הפלסטינית יצאה לשם בכוונה לדרוש גינוי מחברי המועצה. אבל גינוי לא היה. מיודעתנו תוניסיה, שנשיאה תומך נלהב של הסוגיה הפלסטינית והיא חברה זמנית במועצת הביטחון, לא הצליחה לקבל רוב להצעת גינוי. מאחורי הקלעים חשף היומון הצרפתי "לה־פיגארו" סיפור מעניין במיוחד. מתברר כי ערב הדיון נקרא הביתה שגריר תוניסיה באו"ם, מונסף אלבעתי, ואפשר כי יודח מתפקידו. העיתון מדווח כי אלבעתי הלך רחוק מדי עם חיבתו לפלסטינים, הרבה יותר מכפי ששולחיו ציפו, באופן שסיכן את יחסי תוניס עם וושינגטון. כדי לא להרגיז את הבוס, ייתכן שתוניס תעביר מתפקידו שגריר מכהן בתפקיד בכיר.
להתרפס בפני הפריץ
אנחנו בישראל לא מכירים את המציאות הזו. עבורנו החיבוק האמריקאי הוא מציאות יצוקה, טבעית כמו שטבעי כי בבואו לעולם יצנח הילוד אל חיק אמו. המציאות הזו חוסכת לישראל את הצורך להתרפס בפני האדון, לגשש את הדרך אל חיקו בחרדת דחייה, או לבצע מעשים של לוליינות פוליטית רק כדי למצוא חן. אבל היא איננה מובנת מאליה.
הממשלות הערביות שהשתמשו ב"עסקת המאה" כדי לגשש את דרכן בחשיכה לבית הלבן, לא פעלו מתוך כוונה תחילה להפנות גב לסוגיה הפלסטינית. הן הפנו את הגב לעקרונות שלהן עצמן. מעניין לחזות כיצד מעצמת־על כמו אמריקה מצליחה לכופף שורה של משטרים גאוותניים ולגרום להם לזחול אליה, כל אחד לפי דרכו. כאשר המשטרים הללו משליכים למעצר פעיל פוליטי ומענים אותו עד איבוד הכרה, וכשהם מתרפסים בפני הפריץ, בשני המקרים הם פועלים לצורכי הישרדות. אין להסיק מכך שהם מצאו בנו ידיד או גילו סוף־סוף את יופיה של ישראל. אם מחר ייכנס נשיא אחר לבית הלבן, פרו־פלסטיני, או אם תיחלש הבעיה האיראנית, תופתעו לשמוע אותם מטיפים בעקשנות רבה מאי־פעם לחלק את ירושלים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.