פרופ' מרדכי קרמניצר הוא משפטן ידוע. שירת בפרקליטות הצבאית, גם כשופט צבאי, היה דיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטה העברית, יו"ר ההנהלה של האגודה לזכויות האזרח, ומומחיותו בתחום זה הביאה את שר החינוך (בממשלת פרס) אמנון רובינשטיין להציבו בראש ועדה ללימוד האזרחות, שהמלצותיה היו הגברת החינוך לדמוקרטיה ולדו־קיום. הוא מכהן כסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. ובקיצור: מומחה מופלג בחוק, אתיקה ודמוקרטיה.
פרופ' קרמניצר הוא איש שמאל מובהק. חבר במועצה הבינלאומית של הקרן לישראל חדשה והנהלת בצלם. הוא מסתייג מאוד מסיכולים ממוקדים ומתח ביקורת על בית המשפט העליון על שלא צמצם במידה הראויה את אפשרויות חיסול ראשי ארגוני הטרור. הוא סבור שאין לפסול התמודדות לכנסת של רשימת מועמדים השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, תומך באקטיביזם שיפוטי, התנגד לגירוש ראשי חמאס ללבנון ול"דוח לנדוי", שקבע מגבלות ותנאים שבהם מותר להשתמש ב"לחץ פיזי מתון" בחקירת חשודים בטרור שהם בבחינת "פצצות מתקתקות".
סליחה אם הארכתי, אבל פרופ' קרמניצר הוא איש רב־פעלים. מוערך מאוד (בעיקר בחוגי השמאל הקיצוני) ומרבה לכתוב ולהתראיין. השבוע חנן אותנו איש החוק, הדמוקרטיה והאתיקה הזה בעוד מאמר חשוב ("הארץ"), שבו תקף בחריפות רבה את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות משום שהעזה להצטרף לדעת המיעוט בשאלת פסילתה של היבא יזבק.
מי היא תומכת הטרור הזו - אין צורך לפרט. בית המשפט העליון אישר ברוב דחוק (5:4) את התמודדותה לכנסת, כיוון שלדעת הרוב "לא נוצרה מאסה קריטית" של ביטויי תמיכה בטרור מפיה של שונאת ישראל זו. תמיכתה הגלויה בסמיר קונטר ודלאל מוגרבי לא היה בה די בעיני הגרעין הקשה של השופטים השמאלנים. וכמו כדי ללגלג על השופטים הללו מיהרה יזבק למחרת קבלת האישור אל בית המשפט שדן את ראאד סלאח ל־28 חודשי מאסר בעוון הסתה לאלימות ורצח יהודים, כדי להזדהות איתו ולתמוך בו בגלוי.
במאמרו השבוע הסביר קרמניצר מדוע לדעתו כשלה חיות כשהעזה לתמוך בפסילתה של יזבק: "הנשיאה חוזרת על קביעה פסיקתית קודמת, שלפיה 'טרור ודמוקרטיה משולים לאש ומים, ואין הם יכולים לדור בכפיפה אחת'", כותב קרמניצר. "קביעה זו מתעלמת מכך שהטרור הפלסטיני מהסוג שלא שואף להשמדת ישראל אינו מכוון נגד הדמוקרטיה הישראלית, אלא להפך: נגד משטר כיבוש שבו אין זכויות אזרחיות".
אולי בסבך הניסוח החלקלק הזה החמיצו מקצת מן הקוראים את משמעות דבריו של קרמניצר, ולכן אסביר: קרמניצר מבדיל בין טרור פלסטיני ששואף להשמיד את ישראל, למשל חמאס, ובין טרור אחר, כנראה לגיטימי לטעמו, כזה שרק רוצה להילחם ב"כיבוש", נגיד - פת"ח בראשותו של אבו מאזן. להבנתו של קרמניצר, פת"ח ושאר ארגוני הטרור הכפופים לרשות, שאבו מאזן הוא היו"ר שלה - אינם נלחמים בדמוקרטיה הישראלית אלא רק ב"כיבוש". וכיוון ש"הכיבוש" אינו לגיטימי בעיניו, כיוון ש"אין בו זכויות אזרחיות", הרי המלחמה בו מוסרית. מכאן שהטרור של פת"ח המכוון נגד "חיילי הכיבוש" והמתנחלים נתפס בעיני קרמניצר כטרור לגיטימי. וברור מדוע הוא בטוח שדבריה של יזבק, התומכת בטרור הזה - אסור שיפסלו אותה מהתמודדות לכנסת. ונשיאת העליון, שלא הבינה עניין פשוט כזה - "מעדה".
קרמניצר לא לבד
אבל פת"ח של אבו מאזן לא זנח לרגע את שאיפתו להשמדת ישראל. גם לא בהסכמי אוסלו. האינתיפאדה השנייה וכל מעשי הרצח שבוצעו בידי המחבלים של פת"ח, התנזים ושאר ארגוני הטרור המאוגדים ברש"פ מוכיחים את כוונתם האמיתית. רק השבוע פרסם תאופיק טיראווי, מבכירי הרש"פ, ראש המודיעין הפלסטיני לשעבר והיום יועץ ביטחוני לאבו מאזן (במעמד שר), גילוי דעת האומר מהי "פלסטין" להבנתו: מהירדן לים, יפו וחיפה ועכו, צפת וטבריה ובית שאן ורמלה ועמק יזרעאל - הכל "פלסטין" שלהם. והיא אדמת "ווקף" לעולמי עולמים, שכל מוסלמי מצווה להילחם כדי לשחררה. אבל גם אם נקבל לצורך הדיון את הנחת המוצא של קרמניצר, כי ארגוני הטרור הללו שונים מחמאס, ואינם שואפים להשמיד את "הדמוקרטיה הישראלית" אלא רק את "הכיבוש", עלינו להבין כי די בכך, אליבא דקרמניצר, כדי להבדיל בין שני סוגי טרור. טרור "רע" וטרור "לגיטימי".
ולפיכך אין לי אלא להסיק: קרמניצר תומך בטרור פלסטיני. הוא חותר תחת שלטון החוק בישראל שאינו מבדיל בין טרור "טוב" או "רע". קרמניצר אינו רוצה בשלטון החוק, כי את החוק קובעת הכנסת, ובה יש, מה לעשות, רוב לימין, המתבטא למשל ב"חוק הלאום" שקרמניצר רוצה לבטל. לא בשלטון החוק הוא רוצה אלא בשלטון בג"ץ, אבל לא סתם בג"ץ - לא כזה שרק ברוב דחוק הכשיר את יזבק, ולך תדע מה יהיה בפעם הבאה, אולי יצליח הרוב השפוי בישראל למנות עוד כמה שופטים ציוניים לבית המשפט העליון ובפעם הבאה יפסלו את תומכי הטרור ואלו המתנגדים לקיומה של מדינה יהודית.
קרמניצר רוצה בשלטון בג"ץ הישן, זה השמאלני הטהור, שהוא מתגעגע אליו. בג"ץ, המתהדר תמיד בכתר ההגנה על מיעוטים אבל זה שלא היסס לרמוס (ברוב של 10:1) את זכויות היסוד של המתנחלים בימי ההתנתקות. את כבוד האדם שלהם, את חירותם של המפגינים, את זכותם למחות ולהפגין, את זכות הקניין שלהם. לשלטון בג"ץ כזה מייחל קרמניצר. והוא מתבונן בעיניים כלות ברוב השמאלני ההולך ומצטמצם. והוא דואג מאוד. הנה, אפילו הנשיאה חיות הצטרפה אל כוחות השחור.
ולא רק קרמניצר.
כל מי שרואה באבו מאזן מנהיג פלסטיני "שוחר שלום", המתנגד לטרור ולאלימות - מעדיף להתבונן רק בצדו האחד של אבו מאזן. זה המצהיר שהוא שולל טרור ותומך בהמשך התיאום הביטחוני עם ישראל. צדו השני הוא המעביר מדי חודש משכורות עתק למחבלים רוצחים בכלא ישראל, או תמלוגים שמנים למשפחות הרוצחים שישראל הצליחה להרוג; הקורא כיכרות ובתי ספר על שם ארכי־רוצחים; זה המממן את החינוך לשנאה ואת ההסתה נגד ישראל. כי יש שני אבו מאזן, ד"ר ג'קיל־מחמוד־עבאס, והראיס מר הייד־אבו־מאזן. ולא שכחנו כי הדוקטורט שלו הוא מסמך מעוות, שעיקרו הכחשת השואה. שני אלה הם אחד: והוא אויב ישראל. לצרכיו, וכדי להימנע מחיסול פיזי בידי אנשי חמאס - הוא משתף פעולה עם ישראל בסיכול פעולות חמאס ביו"ש. אבל אם נלכד מחבל חמאס בידי ישראל - הראיס ישלם את שכרו. ולכן כל מי שרואה באבו מאזן "פרטנר" שוחר שלום - משתף פעולה בגלוי עם אויב ישראל.
כאלו הם המשחרים לפתחו של אבו מאזן במוקטעה ולא מחמיצים בדרכם אליו השתטחות קצרה על קבר ערפאת. כזה הוא גם אחד, ראש ממשלה לשעבר, אסיר לשעבר, הממהר להתחבק עם אבו מאזן ולחזק אותו במאבקו בתוכנית טראמפ ובמלחמתו בישראל. כל מי שמקיים היום מסיבת עיתונאים כתף אל כתף עם אבו מאזן מציב עצמו בשורה אחת עם אויבי ישראל. היחס לאבו מאזן הוא היום נייר הלקמוס שבו ניתן לבדוק בקלות מי איתנו ומי נגדנו.