שלושה סעיפים או רעיונות בתוכנית המאה של הנשיא טראמפ צריכים להדאיג במיוחד. הראשון כמובן, עצם ההכרה בישות מדינית עצמאית ששמה מדינה פלסטינית. בכמה הזדמנויות “הרגעתי” את עצמי שאין המדובר במדינה לכל דבר, אלא בישות שדומה יותר לאוטונומיה. כל סממניה כבר קיימים למעשה בשטח – כלומר, בשטחי A ו־B, אך עתה היא תוגבל למרחב “שוויצרי”.
הרעיון השני הוא מסירת שטחים באזור חלוצה לאותה “מדינה” – רעיון עוועים שלא יקום ולא יהיה. המביט במפה רואה את האבסורד שבדבר. וכי סיפוח זה הוא מה שיירצה את הפלסטינים? מדוע על ישראל לוותר על שטחים שבריבונותה רק משום שהם חולות, כביכול? ושמא מצרים תקצה רצועת חוף בצפון סיני, כהמשך ישיר לעזה?
הסעיף השלישי, העברת שטחים שמאוכלסים בערבים, למשל המשולש, לריבונות פלסטינית, אף הוא לא יקום ולא יהיה. על פי ההצעה, יישובים כמו אום אל־פחם או כפר קאסם לא יהיו עוד חלק ממדינת ישראל, אלא יסופחו למדינה שלמען הקמתה הם נאבקים, ולו רק כמס שפתיים. טרנספר של שטח, לא של אנשים, מבית היוצר הליברמני. זעקה קמה ביישובים הערביים: אנחנו אזרחי ישראל וכך נהיה גם בעתיד!
אבל בעוד הם מכריזים זאת, יצאו בהפגנות נגד תוכנית טראמפ, הניפו את דגלי פלסטין, קראו קריאות לאומניות, וקרעו תמונות של נשיא ארצות הברית. צריך לדייק: רק מיעוט מקרב כמעט שני מיליונים בני מגזר המיעוטים מפגינים ומתריסים. כך בהפגנות של סטודנטים ערבים, וכך בעצרות גדולות בהנהגת הפלג האסלאמי הצפוני, ולעתים גם בחסימות צירי תנועה מרכזיים. בה בעת שקולות נהי והזדהות עם האחים מעבר לקו הירוק עולים ממחאה זו או אחרת, ממשיכים רוב האזרחים הערבים בשגרת חייהם הטובה. שגרה שבאה לידי ביטוי בחיי היומיום ביישובים עצמם, כמו גם במקומות העבודה ברחבי הארץ, בבתי החולים, במערכות המשפט, באתרי הבנייה, במגרשי הכדורגל, ואפילו בערוצי הטלוויזיה. השתלבות מבורכת ומתרחבת.
היישובים הערביים מושכים אליהם המוני ישראלים, לביקורים, לקניות, לתיקוני רכב מוזלים, לזלילת חומוס בפיתה. הבאים אינם יכולים להתעלם מהכתובות בעברית, מתנופת הבנייה, מבנייני הפאר, מרמת החיים הנוסקת, מחיים שוקקים ונורמליים. כפרי המיעוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרקם היפה של המדינה.
71 שנות עצמאות, מהן 19 שנה שבהן היה המגזר הערבי נתון לממשל צבאי, הוכיחו כי אכן הדו־קיום מתקיים ואפילו מתעצם. יש להדגיש זאת, שהרי בעוד הערבים הם מיעוט במדינת היהודים, ישראל היא מיעוט במרחב הערבי־אסלאמי, מצב שאין לו אח ורע על פני כדור הארץ, ביחסי רוב ומיעוט. יתר על כן, כשם שהערבים מתערים יותר ויותר במדינה, כך ישראל מתערה משנה לשנה באזור, כשהיא מחזקת קשריה במרחביו, לא בלי ערנות מוגברת אל מול האיומים המתעצמים מאותו מרחב.
לכאן נכנסת תמונת ההנהגה הערבית בישראל. הנהגה קיצונית זו נבחרה בידי הרוב המכריע של האזרחים הערבים. הנהגה שעיקר עיסוקה – ולא רק בתקופת בחירות – הוא הסתה נגד הממשלה והימין, אך גם נגד זהותה של המדינה, תוך שהם קורצים ל”אחים” מעבר לגבול. הרעיון שהם מנפנפים בו הוא ישראל כמדינת “כל אזרחיה” – משמעו, קץ מדינת היהודים.
ראש הממשלה אינו חוסך שבטו מהנהגה זו, ומזהיר מפני שיתוף פוליטי עמה. לדאבון הלב, הוא מטיל בתעמולת הבחירות צל כבד על כלל האוכלוסייה הערבית. את המאבק נגד יריבים פוליטיים יש לנהל בלא לחצות קווים פלגניים, שיסיגו לאחור את מגמת השילוב וההכלה של אזרחינו הערבים. למרות זאת, הליכוד אינו רואה במגזר הערבי פלח אוכלוסייה אבוד מבחינתו. יש לברך על פתיחת קמפיין מטעם התנועה המיועד למגזר הערבי, בתקווה לקטוף בגליל, במשולש ובנגב, חצי מנדט או אפילו מנדט שלם.
ח”כ איימן עודה שואף ביומרנות כי הרשימה המשותפת שבהנהגתו תשיג 16 מנדטים ב־2 במרץ. אנחנו מקווים שהמשותפת לא תעבור את 12 המנדטים. תהיה זו תחילת מגמת התפכחות בקרב האזרחים הערבים. אות לכך שהם מתחילים להבין שלא מפלגות ערביות־לאומניות־בדלניות־משסעות יביאו להם רווחה ושוויון. הכרה בכך שדווקא תחת שלטון הליכוד, מצבם הכלכלי והחברתי משתפר והולך, הגם שהדרך עוד ארוכה.
אנחנו מזדהים עם תושבי כפר קאסם ואום אל־פחם במאבקם נגד רעיון סיפוחם למדינה פלסטינית. לא נוותר עליהם. הם היו ויהיו חלק מישראל הדמוקרטית, וככל הנראה גם “פלסטין” לא תקום ולא תהיה.