1. כשאומרים לפוליטיקאים שחייבים לערוך עימות בשידור חי כי זה טוב לדמוקרטיה ושככה נהוג בארה"ב, לא כדאי לקנות את הטענה הזאת בעיניים עצומות. עימות אינו הדמוקרטיה בהתגלמותה. האירוע הזה מזמן עבר לז'אנר אחר והפך להופעת בידור גרידא. מלחמת גלדיאטורים מודרנית, שבה המפסיד משלם לא בחיים אלא ברייטינג. גנץ לא יגלה לנתניהו (ולציבור הצופים) משהו שלא גילה באלף ראיונות שנתן עד כה. נתניהו לא יחשוף פתאום מידע סודי שהיה ממשיך להסתיר אלמלא גנץ הביך אותו בשאלה בלתי צפויה. הכל כבר נאמר, המסרים יישארו אותם מסרים. הם לא באים לענות, הם באים לעשות רושם עליכם ועוד סיבוב אחד על השני.
חשוב לזכור את זה בכל פעם שהמועמדים קוראים זה לזה להתייצב לדו־קרב מול המצלמות. עצם הקריאה היא מעשה יחסי ציבור ולא מעבר לזה. גנץ קרא לנתניהו לעימות מתוך הבנה ברורה שנתניהו לא ייענה, כפי שלא נענה להזמנות קודמות. אך כשהמצב מתהפך ודרוש קסם תורני כדי לסלק הצדה את כותרות הענק על המשפט הקרב ובא, נתניהו משנה כיוון. הוא עושה זאת מנקודת הנחה ש"גנץ חלש בהופעות, הוא מגמגם, הוא לא יעז".
רבות כבר דובר על הטראומה שספג נתניהו בעימות שקדם לבחירות 99'. אחרי הופעתו המבריקה מול פרס ב־96', הכוכב העולה של הימין הגיע בטוח בעצמו ובכישרונותיו הרטוריים לעימות מול איציק מרדכי, שאותו פיטר חודשיים לפני כן מתפקיד שר הביטחון. נתניהו בא לנצח ויצא מובס, בלי להבין אפילו איך וכיצד. לכישלונו היו כמה סיבות. מרדכי התכונן היטב לעימות, ושנאתו לנתניהו הייתה אותנטית להחריד. צוות היועצים שלו התייצב מאחורי המצלמות בזמן השידור והביך את רה"מ נתניהו בצחקוקים ובקריאות בוז. נתניהו בכלל לא התכוון להתנפל על מרדכי, שלא היה ידוע בהופעות מוצלחות, אלא על הכיסא הריק המיועד ליריב האמיתי, אהוד ברק - שלא הגיע. המנחה, ניסים משעל, סיפר כי ביציאה מהאולפן פלט נתניהו לעבר יועציו הנבוכים "לא הייתי צריך לבוא".
הוא למד את הלקח. מאז ועד היום נתניהו עשה הכל למען הצלחת הליכוד בבחירות - למעט השתתפות בעימותים טלוויזיוניים. מבחינתו, עדיפות עשר פגישות עם נשיא דמוקרטי אמריקאי מאשר התייצבות אחת לעימות מול המצלמות. אז מה השתנה הפעם? את התשובה תמצאו במצודת זאב.
2. הלך הרוח בליכוד, עוד מתחילת הקמפיין, הוא "כל קול קובע, אנחנו צריכים את כולם בקלפי". כעת, בישורת האחרונה, הוא הפך למנטרה שחוזרים עליה מהבוקר עד הלילה. הפעם הם חייבים להגיע אל כל מי שיש סיכוי שישלשל "מחל" בקלפי. לדברי אנשי הליכוד שנוכחים בישיבות המצומצמות של הנהלת הקמפיין, נתניהו טוען כי "חייבים לטפל טיפול אישי, בפינצטה, בכל מגזר ותת־מגזר כדי להשיג עוד קולות". לו יכול היה להגיע פיזית לכל אזרח ואזרח במדינה ולדפוק לו בדלת, הוא בהחלט היה עושה זאת.
כשמיקי זוהר הבלתי נלאה המציא את "מערך המטות המגזריים", בישיבות הקמפיין הראשונות, לא התלהבו מהרעיון. זוהר ביקש פגישה עם נתניהו ושכנע את הבוס לנסות. היום פועל בליכוד מערך שלם של מטות לכל טעם, לכל שפה, מגזר ותת–מגזר. "המטה הרוסי" ממשיך בקו מהסבב הקודם, רק בתקציב צנוע יותר. כנס אחד בתל אביב, עיתון בשפה הרוסית, פעילות באינטרנט ודי.
לצד המטה הרוסי הוקמו גם מטות עבור הקהל האנגלוסקסי, לדוברי צרפתית, ליוצאי אתיופיה (לא לשווא שב גדי יברקן הביתה), לסרוגים ולחרדים. והיהלום שבכתר: המטה הערבי. "אם נערער את יציבותה של המשותפת, אם נפגע בהם במגרש הביתי שלהם ונוריד אותם ב־2־3 מנדטים, השגנו את המטרה", טוענים באוזניי אנשי הקמפיין. ואיך עובדים מול המצביע של עודה וטיבי? מסבירים לו ש"רק ביבי דואג לך". "מי יסלול לך כביש? מי ידאג לתקציבים? רק נתניהו!". על כמה מאנשי המגזר זה יעבוד, אם בכלל, נדע ב־3 במרץ.
בכל ישיבה שנערכת במצודה או בבלפור עולה אותה דרישה: "לכו לקהל, רדו אל השטח, הביאו לנו קולות". אם בספטמבר הליכוד קיבל 5 מנדטים ברחוב הרוסי, הפעם המטרה היא להגיע ל־7. היעד בציבור דובר האמהרית צנוע יותר, אך העיקרון הוא אותו עיקרון. לליכוד קשה במיוחד בקהלי היעד של שאר החברות בגוש הימין־חרדים. אם מטה הסרוגים עוד פועל באזורים שהליכוד ממילא היה חזק בהם, הרי ש"המטה החרדי" הוא יותר שם מאשר גוף פעיל. ראשי ש"ס וכמוהם ראשי יהדות התורה אומנם מוכנים להישבע אמונים לנתניהו כל שני וחמישי, לחתום על כתבי נאמנות פוליטיים למיניהם ולהצטלם איתו עבור שלטי חוצות, אך לחלוק איתו במצביעים שלהם? עד כאן.
כך נולד ונקבר הרעיון לערוך כנס בחירות גדול בבני ברק. נתניהו ביקש לערוך כינוס תומכים וסיור בעיר, המפלגות החרדיות התקוממו, ומשה גפני הגיע לרה"מ עם אולטימטום ברור: "תעשו מה שאתם רואים לנכון כדי להגדיל את ציבור הבוחרים שלכם, למעט דבר אחד: למצביעים שלנו אתם לא פונים ולא תפנו, לא משנה מה אתם רואים בסקרים". נתניהו נסוג, הכינוס בוטל.
3. במצודת זאב לא כולם משדרים רוח לחימה. יש כאלה שמזמן נכנסו לדיכאון מהתנהלותו של הקמפיין. לדבריהם, כל הפעילות המרשימה שעליה מדווחים לתקשורת ובעיקר לנתניהו היא לא יותר מאשר חלון ראווה. "הכל נעשה רק כדי להראות לבוס שהם עובדים קשה", מתלוננים אותם לא מרוצים, "מתי בפעם האחרונה ראית שלטי חוצות של הליכוד או מכוניות מאובזרות בשלטים ובדגלים של מחל? אפילו קמפיין הדגל שלנו, שלקראת בחירות אפריל נקרא 'זזים ימינה', ובספטמבר, אחרי הקמתה של רשימת ימינה, שינה את שמו ל'זזים לימין', בוטל. אותם מתנדבים שביום הבחירות הלכו מבית לבית, דפקו בדלתות ודרבנו אנשים לצאת להצביע - ב־2 במרץ זה לא יקרה. נתניהו יורד אל השטח, אך זה קורה באולמות קטנים, ויושבים שם אלה שממילא משוכנעים שביבי הוא מלך ישראל. במקום להשלים עם גדעון סער, לתת לו ולאנשיו תפקידים חשובים בקמפיין ולנסות למשוך לליכוד את הימין הרך שנשאר בבית או נטש לכחול לבן, אנחנו עושים בדיוק את ההפך".
אך קולם של הסקפטיים כמעט לא נשמע במצודת זאב. הוא גם לא מגיע לרחוב בלפור. אמר לי מי שאמר: "היום נתניהו מחבק רק את אלה שאומרים לו את מה שהוא רוצה לשמוע, כלומר, שאנחנו הולכים לקבל את ה־61 והוא מקים ממשלה".
ואם זה לא יקרה? ובכן, אמר לי אותו איש ליכוד, ופניו נעשו עצובות עוד יותר: "לא נורא, טוב לו במתכונת של בחירות. לאחרונה מדברים אצלנו יותר ויותר על הבחירות הרביעיות". ראו הוזהרתם.