קול מהעבר
לעולם לא אשכח את התדהמה במערכת עיתון זה במוצאי 17 במאי 1977. “מהפך!” – טבע חיים יבין את המילה האלמותית, שנהפכה לחלק מהלקסיקון של ישראל. “מהפך!” – קבע בעגמומיות המגיש הסמכותי אל מול פני כל בית ישראל הנועצים מבטם בערוץ היחיד שהיה לפני 43 שנה, ותדהמה נשפכה על פניהם של עורכי העיתון והעובדים במערכת הלילה, בבניין שאיננו עוד. עיני כולם ננעצו בי, כמו אומרות: “אתה אשם”... אתה עורך החדשות הימני, הגם שידע להפריד בין עבודתו המקצועית לבין כמיהות הלב.
הערב, מוצאי יום הבחירות לכנסת ה־23, יהיו בוודאי רבים שיצפו למהפך כדוגמת זה שחולל מנחם בגין אחרי עשרות שנות שלטון מפא”י־המערך, רק הפוך. אז זכה הליכוד ב־43 מנדטים, המערך ירד ל־32 מנדטים, והשאר היסטוריה. ספק אם במערכת החדשות של עיתון זה יוכלו לבשר הלילה על מהפך. בוודאי לא בסדר גודל “בגיני”, ששינה את פני ישראל שנהפכה סוף־סוף לדמוקרטיה של ממש. היום, על שלטונו ארוך הימים של הליכוד בראשות בנימין נתניהו מסתער השמאל־מרכז, כשהוא נעזר במי שהיו פעם מאישיו הבולטים של הליכוד, כמה “נסיכים”. יותר משהליכוד בראשות נתניהו הרחיק אותם, כדבריהם, הם התרחקו מהאידיאולוגיה הליכודית.
רצה הגורל ואתמול מלאו 28 שנה להסתלקותו של בגין. בחייו ובימי כהונתו הוא היה נתון למתקפות קשות מצד האופוזיציה והשמאל הקיצוני, לא פחות משמותקף כיום נתניהו. כמוהו כראש הממשלה יצחק שמיר. כל זה נשכח בימים אלה. כדי להפיל את נתניהו נעשה שימוש נלוז בשניהם – בגין ושמיר. אין להכחיש שנתניהו שונה באישיותו בתכלית השינוי משני קודמיו הדגולים, בדפוסי התנהגותו, בכתבי אישום שתלויים נגדו. ואולם הוא ממשיך את דרכם האידיאולוגית, רושם הישגים לאומיים חשובים מבחינת יישום מצע הימין ומעצים את מעמדה הבינלאומי של ישראל.
בקרב על שרידותו הפוליטית, נתניהו הוביל קמפיין שבוודאי יילמד במחלקות למדע המדינה בישראל ובעולם. אחרי 11 שנה בשלטון, אפשר היה לצפות שיחוש כי מיצה, שבע מרורים שהאכילוהו יריביו, ולא היא. נמרץ ותכליתי הוא ניהל קמפיין, כאילו רץ בפעם הראשונה לתפקיד הקשה ביותר, יש אומרים, בעולם. יריביו טוענים שהוא מבקש לשמור על כיסאו כדי להרחיק את המשפט שאורב לו. אולי. מנגד, תומכיו מזהים מנהיגות שאין דומה לה, ניהול מאבק איתנים לשמר את שלטון הימין, על הישגיו המבצבצים מבעד לחלונות בתיהם של כל אזרחי ישראל.
אני מעז לומר כי אילו בגין היה עמנו היום, וככל אזרח אכפתי היה הולך היום לקלפי, הוא היה שֹם, אולי עם היסוס מה, אותו פתק בבת עינו – מחל. לנגד עיניו, גם היום, היו עומדים בראש וראשונה חבלי המולדת ביהודה, בשומרון ובגולן, על מתיישביהם, מניעת הקמת מדינה פלסטינית אסונית, וההזדמנות להחיל ריבונות ישראל על חלקים נרחבים בטריטוריות אלה. בשיקולי הצבעתו היו נלקחים עוצמתה המדינית, הביטחונית והכלכלית של ישראל, הקשרים הנרקמים עם מדינות ערביות, ויכולותיה הצבאיות־טכנולוגיות אל מול אויב חסר מעצורים כאיראן.
בגין הגיע לשלטון קצת מוחלש פיזית, אחרי 29 שנות הובלה ללא ליאות של אופוזיציה לוחמנית. אילו היה מתחולל המהפך לפני מלחמת ששת הימים, ייתכן מאוד שלא הייתה נותרת על הפרק עד היום שאלת הסכסוך הישראלי־ערבי־פלסטיני. בגין היה מחיל מיד, אני משער, את ריבונות ישראל על יו”ש כולה, בטרם האו”ם ושלוחותיו מרימים קול זעקה. הוא, השר ללא תיק בממשלת הליכוד הלאומי דאז, יחד עם השר יגאל אלון, שבאחרונה מלאו 40 שנה לפטירתו, הם שהציעו ודחפו את ראש הממשלה אשכול להורות על שחרור ירושלים.
הצנוע והישר באדם מאמין בעליונות המשפט – כזה היה מנחם בגין. אבל מעל לכל היה הלוחם הגדול למען זכות העם היהודי על ארץ ישראל. ולכן, לו היה עמנו, לא יכול היה, להערכתי, שלא לשלשל לקלפי גם הפעם את הפתק שעליו הייתה גאוותו – מחל. וכי מי אינו זוכר את קריאתו־ססמתו הנרגשת במערכות שהוא הוביל? “מחל, מחל, ועוד מחל, הרבה פתקי מחל” – יביאו את הניצחון למחנה הלאומי. היום הזה, אני הקטן חוזר ומצביע – שלא כמו הבן בנימין זאב בגין – בפתק עם אותיות מחל, בציפייה שהקלפיות יתמלאו בהרבה פתקי מחל. רק למען ארץ ישראל.