הימים של טרום בחירות 2015 תפסו את העיתונות הישראלית, לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה, בציפייה דרוכה לקראת טקס הקבורה של הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו. הטורים האחרונים של הפרשנים, רגע לפני פתיחת הקלפיות, נשענו על סקרים שלא פגעו, ולא פחות מכך - על תחושות הבטן שלהם ועל תפילותיהם. שנייה לפני שקיבל 30 מנדטים, 6 יותר מבוז'י הרצוג, והגדיל בענק את מספר המצביעים שלו מהפעם הקודמת, העיתונות לא נתנה לנתניהו שום סיכוי. העיתונאים לא רצו בו וניסו לשכנע את עצמם ואותנו שכולנו חושבים כמותם.
"נדמה לי שהציבור לא מעוניין בו יותר", כתב עמיתי בן כספית, רגע לפני שמנהיג הליכוד נבחר לראשות הממשלה לארבע שנים נוספות, "האיש מיצה אותנו, אנחנו מיצינו אותו". נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" השתמש באותן מילים ממש. "הישראלים עייפו מנתניהו. הם מיצו אותו, והוא מיצה אותם". ארי שביט סיפר ב"הארץ" שנתניהו "המאיס את עצמו אפילו על הליכודניקים השרופים ביותר". נחמיה שטרסלר הניח את הסטתוסקופ על רחשי לב הציבור וקבע: "העם רוצה שינוי". אמיר אורן פסק שראש הממשלה "בדרכו החוצה". הפרשן המדיני ברק רביד - אז ב"הארץ", היום בחדשות 13 - השיב לצייצן ששאל אותו איך תיראה הממשלה הבאה: "לא יודע, אבל ביבי לא יעמוד בראשה". רינה מצליח העריכה שאחרי הבחירות תהיה רוטציה בין נתניהו להרצוג "ובמקרה הזה, אין ספק שהרצוג יהיה הראשון שיהיה ראש ממשלה".
אינני מזכיר את הרשימה הזו כדי ללעוג. טעויות יש לכולם. הערכות שגויות היו בעבר, ויש להניח שעוד יהיו בעתיד, גם לי. אלא מה? שלא בפעם הראשונה נראה היה אז, ממש כמו היום, שההערכות הללו אינן רק פרי של סקרים מוטעים, אלא לא פחות מכך של הערכות שיושבות על מצע רך של רצונות, של תקוות ושל רצון להשפיע כדי שכך אכן יקרה.
מי שעקב אחרי השורה הראשונה והבולטת של עיתונאי ישראל בשבועות האחרונים ראה אצל רבים מהם את מה שהתרגלנו לראות ערב כל מערכת בחירות: מעט מדי עיתונות והרבה מדי התגייסות פוליטית. נכון, העיתונות כבר מזמן לא מנסה להעמיד פנים של שופט ניטרלי, ולא בטוח שזה רע. ובכל זאת, יש הבדל בין שופט שמגלה לשחקנים, בבחינת גילוי נאות, על אהדתו לאחת הקבוצות שעל המגרש לבין שופט שמסיר את בגדי השיפוט, מחליף אותם במדים של אחת הקבוצות, יורד למגרש ונוגח שער בדרבי.
פעם חשבתי שהרשת החברתית עושה לנו טוב בכך שהיא מסייעת לנו להכיר את דעותיו האמיתיות של מי שבערב, במהדורה, מעמיד פנים של פרשן אובייקטיבי. אבל משהו קרה בשנים האחרונות, כשהעסק התהפך. עם התפתחות הרשתות החברתיות, חמש הדקות שבהן אנחנו יכולים לצפות בפרשן המדיני בטלוויזיה הפכו להיות החלטורה, בעוד הפעילות שלו ברשת החברתית הפכה לעיקר. כשהרשת משמשת למה שנראה כמו עיתונות, זה בסדר. כשהיא משמשת לתעמולה או ללעג על בסיס שוטף של מושאי הסיקור מהמערכת הפוליטית, זה סיפור אחר.
שיהיה ברור, אני חי בשלום עם דעתנות. לא סתם חי בשלום, אני עצמי כותב את דעותיי כבר שנים, ועושים את זה רבים אחרים. כל עוד הדעתנות הזו היא משהו שאפשר להגדיר אותו, ולו בהגדרות המרחיבות היותר, כ"עיתונות", זה בסדר. בין שזו פובליציסטיקה, בין שזו פרשנות שכל צופה מבין לאיזה כיוון פוליטי היא דוחפת. העניין הוא שאם תעברו על חשבונות הטוויטר של רבים מהכתבים הפוליטיים והמדיניים, פרשני המשפט ופרשני חדשות החוץ - אלה שתפקידם לסקר את פעולותיו של ראש הממשלה, את מעשיו ואת מהלכיו המדיניים - לא תמצאו שם, מעבר לערימות של תעמולה פוליטית מזוקקת, שום דבר שמזכיר עיתונות. למה העיתונאים משתמשים לשם כך בטוויטר? פשוט מאוד. משום שאין עורך בעולם שיאפשר להם לעשות את זה במהדורה שבה הם מופיעים.
העיתונאים האלה, חשוב לא להתבלבל בעניין הזה, הם שחקנים פעילים במערכת הפוליטית. הם חלק בלתי נפרד מתעמולת הבחירות של המפלגות. אינני מדבר על מי שמצייץ פה ושם, או על מי שמדי פעם חשקה נפשו להביע דעה. אני מדבר על עיתונאים שעובדים בזה. תבחרו לכם את אחד הפרשנים האלה (אם אתם חיים ברשתות החברתיות, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון), השוו את חשבון הטוויטר שלו לזה של יאיר לפיד או של אסף זמיר או של יועז הנדל, ונסו לשאול את עצמכם מה ההבדל בין הטוויטר של העיתונאי לזה של הפוליטיקאי. אין שום הבדל.
בואו נחשוב רגע על הקשר שבין העיתונאי לרשת החברתית. הרי אנחנו, העיתונאים, אלה שמחזיקים ברשת 100 או 200 אלף עוקבים, יודעים שאיש לא עוקב אחרינו בגלל העיניים היפות שלנו. עוקבים אחרינו כיוון שאנחנו עיתונאים. משם מגיעה ההיכרות של הציבור איתנו. ובסופו של דבר, כשאותם עיתונאים נותנים לנו, כאמור, רגעים ספורים על המסך במהדורה, ושעות ארוכות של פעילות פוליטית שבה הם מקדמים את המועמד שלהם בטוויטר, אין שום הבדל בינם לבין הפוליטיקאים ופעילי הקמפיין שלהם. נכון, צריך להודות שלא תמיד קל לצייר את קו הגבול בין הראוי לבלתי ראוי. אני, לדוגמה, תומך בגילוי נאות של עיתונאים בשאלה למי הצביעו (הזדמנות טובה לגלות בעצמי: הצבעתי ימינה). אני גם חושב שביום שבו עיתונות המיינסטרים תהיה מגוונת דייה, יהיה קל יותר לבלוע עיתונאים שמביעים דעה.
ועדיין, יש נקודה שבה הקו האדום נחצה. והתעמולה שאליה התגייסו שוב כל כך הרבה פרשנים וכתבים ותחקירנים מלמדת שהקו האדום הזה נשאר מזמן מאחור, כשקצה המדרון עוד רחוק. זה לא הופך את הפעילות הזו של העיתונאים האלה ברשת למשהו אסור או לא לגיטימי. הוא הופך אותם לתועמלנים פוליטיים, וגורר את המקצוע שלנו עוד ועוד למטה.
בואו נדבר על סיפור ישראל בכר, משום שהוא היה נקודת מבחן מרתקת בכל מה שקשור להתגייסות התקשורת לטובתו של בני גנץ במערכת הבחירות הזו. ההקלטה שחשף עמית סגל ביום חמישי שעבר הייתה פצצת אטום של ממש. בכר, היועץ האסטרטגי של גנץ, מי שמלווה אותו מתחילת הדרך, מי שסייע לו להקים את כחול לבן, מי שאמור לשווק לנו אותו ולספר לנו עד כמה הוא האיש המתאים להיות ראש הממשלה, נשמע בהקלטה הזו מסביר שהמועמד שלו מסוכן למדינה. לא פחות.
תארו לעצמכם מה היה קורה פה אילו הייתה מתפרסמת הקלטה של מנהל מחלקת במבה בחברת אסם, ההוא שמוכר לנו את החטיף הפופולרי הזה כמזון מומלץ לילדים, כשהוא נשמע מסביר בה שהבמבה - בניגוד למה שהוא עצמו מספר לנו בפרסומת - רעה לבריאות ומסכנת את חיי ילדינו. מישהו היה קונה פה במבה אחרי אירוע כזה? וכאן, אצל גנץ, רק נזכיר, לא מדובר בשקית נשנושים אלא במועמד להנהיג את המדינה שלנו.
והנה, הפלא ופלא (סתם, לא באמת), רגע אחרי הפרסום התגייסה התקשורת כולה כדי לרצוח את הסיפור. פתאום לא הדברים של בכר על גנץ היו העניין החשוב, אלא הרב שהקליט אותם. הרב הזה, גיא חבורה, שמעולם לא שמענו את שמו, הפך פתאום למוקד הדיון. "למה הוא לא שמר על אתיקה?", "איזה מין רב זה שמקליט את מי שבא להתייעץ איתו?", "ואולי נתניהו דיבר איתו?".
הטירוף הזה הגיע לשיאו ביום ראשון בערב כשאילנה דיין חשפה במהדורה הקלטה שממנה עלה שנתניהו דיבר עם הרב הזה יום לפני הפרסום של סגל, ופתאום הפכה החשיפה הזו לסיפור המרכזי. הנה, נתניהו מעורב. לא סתם מעורב. קראתי כמה עיתונאים בכירים שהסבירו - הסבר שקרי, יש לומר - שההקלטה מוכיחה שנתניהו עסק בבישול ההקלטות. אז לפני הכל כדאי להסביר.
נתניהו, לפחות לפי מה שהשמיעו לנו, לא בישל כלום. הרב הקליט את בכר, ואז פנה לנתניהו והודיע לו שיש לו הקלטה שבה יועצו הבכיר של גנץ אומר שהוא איש מסוכן. עכשיו, אני תוהה, מה לדעתכם היה נתניהו אמור לעשות? לנתק את הטלפון? להגיד שזה לא מעניין אותו? למה זה נראה לכם בעייתי אם נתניהו מבקש לעשות שימוש בהקלטה שהובאה אליו, שבה מעיד האיש הקרוב קרוב לגנץ שהוא מסוכן למדינה?
כן, הסבירו המומחים, אבל ההקלטה הזו הוכיחה שנתניהו שיקר כשאמר יום קודם לכן, בתשובה על שאלתה של רינה מצליח, שהוא לא דיבר עם הרב הזה. האמת, אני מסכים, זה באמת לא יפה שנתניהו לא אמר את האמת, כשמצליח ניסתה לחשוף את מעורבותו הלגיטימית לגמרי בשיחה שקדמה להעברת ההקלטה לעיתונאי. אגב, אני מכיר עוד כמה פוליטיקאים שמעורבים בדרך כזו או אחרת בהעברת חומרים לעיתונאים, ולא ששים לספר על זה בשידור חי. ולכן, אני רוצה לדבר רגע על השאלה של מצליח ועל התהיות שהעלו רבים מחבריה באגף השמאלי של העיתונות, בסוף השבוע שעבר. מניין בא לכם הרעיון לחטט אחר מקור ההקלטה? למה זה חשוב? את מי זה מעניין? וממתי אנחנו, כעיתונאים, עושים את זה?
הייתי מבין את החפירה הזו, אילו הייתה טענה שהדברים בושלו ושישראל בכר כלל לא אמר את מה שצוטט מפיו. זה באמת היה ראוי לתחקיר. ממש כמו אחרי אותה נפילה שהייתה לאמנון אברמוביץ' ורוני דניאל, שחשפו את "מסמך גלנט", והתברר שהוא מזויף. אבל כאן, כאמור, אין טענה כזו. ואם רינה מצליח מבקשת לברר את הקשר האפשרי של נתניהו להדלפת ההקלטה, הייתי מציע לה עוד כמה שאלות שאפשר לשאול. תארו לעצמכם שבן כספית, עמיתי, היה מפרסם בטורו ביום שישי הדלפה מהקבינט, ולמחרת, ב"פגוש את העיתונות", הייתה מצליח מנסה לברר עם המרואיין שלה, חבר הקבינט אביגדור ליברמן, אם הוא קשור להדלפה הזו. איך היינו מגיבים לניסיון שאלה כזו? האם לא ברור שכל מטרת החפירה הזו - מהשאלה של רינה מצליח ועד לפרסום של אילנה דיין - לנסות להעביר נושא ולהראות שלא הדברים של בכר עצמם הם החשובים אלא האופן שבו הועברו אל עמית סגל?
ואגב שקרים (לפחות לכאורה) של מועמדים, הנה דוגמה אחת שפחות הסעירה, משום מה, את התקשורת השבוע. כמה ימים לפני הבחירות ראיינתי ברשת ב' את בני גנץ. גנץ סיפר שהמימד החמישי, החברה שבראשה עמד, קיבלה אישור מהאגף לפיקוח על היצוא הביטחוני, לפני שניסתה לשווק את עצמה בעולם הרחב. אראל סג"ל, חברי, פנה למשרד הביטחון, בפעם הראשונה לפני הראיון הזה, ובפעם השנייה אחריו, וביקש לדעת אם אכן קיבלה המימד החמישי אישור כזה. לא, השיבה דוברות משרד הביטחון, החברה הזו אפילו לא נרשמה אצלנו. אני מודה, יש עיתונאים שהעמיקו בפרשה הזו יותר ממני. אבל לפחות על פניו, גם זה סיפור מעניין, לא? ודאי לעיתונאים שמוטרדים מאוד מסתירות של פוליטיקאים ערב בחירות.
אבל בואו נחזור לשאלה הרת הגורל שהעסיקה בשבוע שעבר את בכירי העיתונאים: מי עומד מאחורי העברת הקלטת של בכר לפרסום? יומיים אחרי הפרסום הזה חשפה אילנה דיין הקלטה של נתן אשל, מקורבו של ראש הממשלה, שבה הוא מדבר בין השאר על כך ש"השנאה הזאת, היא מה שמאחד את המחנה שלנו", ועל הציבור "הלא אשכנזי" ש"שונא הכל". אחלה סיפור, יופי של חשיפה. השאלה מי הקליט את אשל ומי העביר לדיין את ההקלטה, אין לה, בהקשר הזה, כמו במיליון מקרים אחרים, וכמו בחשיפה של עמית סגל בעניין ישראל בכר, שום חשיבות. אנחנו, כפי שלימד אותי אמנון דנקנר המנוח מיומי הראשון ב"מעריב", אוכלים גם מידיים מצורעות. תפקידנו כעיתונאים להגיע להקלטות האלה שמישהו הקליט, ולא אכפת לנו אם המקליט היה בסדר או לא בסדר. כלומר, אולי זה אכפת לנו, אבל זה לא הסיפור.
עכשיו, תראו, כל עיתונאי יודע עם מי דיבר אשל בשיחה הזו. כל אחד יודע כמה האיש הזה קרוב לגנץ. והנה, משום מה, אף על פי שגנץ התראיין אינספור פעמים אחרי החשיפה הזו, שום מראיין לא חשב לשאול אותו: "נפגשת עם מי שהדליף לאילנה דיין את ההקלטה?"; "מתי דיברת איתו לאחרונה?"; "הוא סיפר לך שבכוונתו להעביר לאילנה דיין את החומר?"; "מתי בדיוק ידעת על כך?". איכשהו, פתאום, כשמדובר בהדלפה נגד נתניהו, אין איש מתעניין במקור. כך בדיוק נראית עיתונות מגויסת.
רוצים עוד דוגמה? קחו את הטור של יוסי ורטר, שהפך לכותרת הראשית של עיתון "הארץ" ביום הבחירות. הטור הזה העסיק את עצמו באתיקה הפגומה של הרב חבורה והשחית על הרב האנונימי הזה כל כך הרבה אנרגיה, עד שלרגע אפשר היה לחשוב שהחבורה הזה הוא שמתמודד לראשות הממשלה ולא נתניהו וגנץ. "אם הרבנות הייתה כבולה על ידי תקנון אתי כלשהו, חבורה היה מנושל מיידית מתוארו", כתב חתן פרס סוקולוב יוסי ורטר, כאילו כל חבר קבינט שמדליף לו מתוך חדר הישיבות הוא מופת של שמירה על הכללים. כאילו הייתה כאן בכלל עיתונות אילו היינו מתחילים לדקדק במניעים ובהתנהגות האתית של כל מי שמדליף לנו משהו. לא הדברים שנשמעו בהקלטה עניינו אותו. לא העובדה שהיועץ הבכיר של גנץ חושב שהוא מסוכן למדינה. רגע לפני פתיחת הקלפיות, האתיקה של הרב חבורה היא שהייתה חשובה להופיע בטור הראשי של "הארץ".
האמת, לפעמים אין כמעט כוח להילחם בתעמולה השקרית הזו שנשפכת לנו על הראש, כדבר יום ביומו, וביתר שאת לפני הבחירות. לעד הם ימשיכו להציג את נתניהו כמסית הלאומי, ואת יריביו כסמל הממלכתיות, גם אחרי שהאחרונים מכנים את ראש ממשלת ישראל מוסוליני וארדואן. לנצח הם יזכירו לנתניהו את "הערבים נוהרים" ויראו בזה ראיה להיותו משסע ומפלג, בעודם עוצמים עיניים כנגד גנץ שעושה את אותו הדבר בדיוק, ומפרסם במודעות את אחוזי ההצבעה הגבוהים בבני ברק לעומת אלה שבפתח תקווה, ברעננה, בחיפה ובתל אביב, בבחינת "החרדים נוהרים".
שלא לדבר על התעמולה המביכה שצצה שוב בערוצים המרכזיים, רגע לפני פתיחת הקלפיות, בניסיון להפחיד את המצביעים מפניו של הדמון מבלפור. בערוץ 13 דווח יומיים לפני הבחירות שב"מערכת המשפט" יש "דאגה חריפה" שאם נתניהו ייבחר לקדנציה נוספת "הוא יבצע 'טיהורים' על רקע פוליטי". בערוץ 12 הביאו, יום לפני ההצבעה, ציטוט של גורם בכיר ואלמוני במערכת המשפט, שסיפר כי לנתניהו יש שיטה "להכפיש את כל מי שנוגע בתיק שלו".
אלה דיווחים חסרי משקל עיתונאי, שגם מי שהביאו אותם ידעו שאין בהם דבר לבד מתעמולה זולה. שהרי איזה ערך לבד מתעמולה יש לדברים שלא ברור מי עומד מאחוריהם? אם הפרשנית של חדשות 12 הייתה כותבת מאמר ביקורת על נתניהו, בהקשר הזה, זה היה בסדר גמור.
אבל איזו חשיבות יש לציטוטים האלה של גורמים אנונימיים שאינם מוכנים לעמוד מאחורי הדברים שלהם? תנו לי חמש דקות ואני מביא לכם ציטוט הפוך, גם הוא מ"גורם משפטי", שיגיד שנעשה לנתניהו עוול. נשבע לכם שיש לי כזה. המדינה מלאה גורמים משפטיים, רק תחליטו איזה מהם בא לכם לצטט.
אם אתם מבקשים להבין כמה עמוק הם תקועים בפוזיציה שלהם, ולא שמים לב לחמאה שנוזלת להם מהקרחת, לכו למאמר המערכת של עיתון "הארץ" ערב הבחירות, שתחת הכותרת "ראש מערך ההכפשה" קרא לסלק את נתניהו מהחיים הפוליטיים. "קשה למצוא מילים לתאר את הצחנה הרעילה שעולה ממי השופכין הפוליטיים שמזרימים נתניהו, אנשיו ובני ביתו אל השדה הציבורי", נכתב במאמר הבלתי חתום הזה. נתניהו, המשיך המאמר, "לא בחל באף אמצעי לבזות את יריביו הפוליטיים, ולעשות דה־לגיטימציה, הגובלת בדה־הומניזציה, לכל מי שנתפס כעומד בדרכו לקדנציה נוספת".
אילו הטור הזה היה נכתב בעלון של אגודת שוחרי הנימוסים בישראל, הייתי מבין על מה הוא מדבר. אבל הלו, "הארץ", קראתם פעם את המוצר שאתם מדפיסים? אתם, שהפרשן הפוליטי שלכם מגדף, מחרף ומנבל את פיו על ראש הממשלה, מדי טור, במילים לועגות ובוטות, אתם מדברים? אתם, שבעיתון שלכם מושווה בנימין נתניהו לאדולף היטלר, ומפלגתו, הליכוד, למפלגה הנאצית, אתם בטוחים שאתם רוצים להשתתף בתחרות שבודקת מי עוסק ב"מי שופכין", ב"הכפשה" וב"צחנה רעילה"?
אני מניח שאם קראתם את הדברים, תרצו לטעון בטח שההטיה הזו וההתגייסות הזו לקמפיין פוליטי אינן נחלת עיתונאי השמאל לבדם. זה נכון. יש כאלה גם בימין. אז למה בכל זאת התמקדתי רק בשמאלנים שבחבורה? משתי סיבות עיקריות. גם מכיוון שהם רבים ודומיננטיים הרבה יותר. גם משום שיש להם מנהג לכנות את מקביליהם, מהעבר הפוליטי האחר, בשם הגנאי "שופרות".
לאלה, באגף השמאלי, רציתי רק לומר: כל עוד אתם מתגייסים בהתנדבות לטובת תעמולה, כל עוד התוצרים התעמולתיים שלכם רבים ורחבים מאלה העיתונאיים, אתם לא פחות שופרות ממקביליכם בימין. ואם נדמה לכם בטעות שהצלחתם להתחפש היטב ושאתם נתפסים כעיתונאים הגונים, ולא כתועמלנים וכשופרות, חשוב שתדעו: רואים לכם.