נעלתי את הדלת מבחוץ כשאחרון המובילים יצא מהבית. “אתה פוגשת אותנו בדירה החדש, נכון?", שאל ויטאלי, האחראי על המובילים והיחיד מביניהם שדובר עברית. “כן, סעו, אפגוש אתכם שם", אמרתי והבטתי במשאית הגדולה מובילה את הרהיטים והחפצים שאספנו אני וגור יחד ולחוד. לפני שנכנסתי אל המכונית, הבטתי בפעם האחרונה בבניין ההוא בבת ים, רציתי ליצור רומנטיזציה מסוימת, רגש כזה או אחר, או לבנות בראשי איזה סיפור פרידה מהחלק ההוא של החיים. אבל לא תמיד אפשר, הבית הזה היה קטן מדי, סתמי, חסר כל עיצוב, דחוק ואחד כזה שהייתי מתבאסת לחזור אליו בסוף כל יום. כשטלפנתי אל גור מהדרך, ענה לי וברקע רעשי קדיחה. “מאמי?", אמר, “דברי חזק, אני לא שומע אותך, נאסר קודח פה".

“אני בדרך אליכם!", התרגשתי. רציתי כבר לראות את הבית החדש שלנו, שעליו גור והפועל שלו, נאסר, עמלים כבר שבועיים. “יופי! תביאי איתך שישיית מים, בסדר?", שאל. “אביא! איזה כיף שעפנו מהבית המגעיל ההוא", לא יכולתי לעצור את פרץ השמחה שגאתה בי. “די, מרסל, זה היה הבית שלנו!", התבאס גור. אחרי שניתקנו, קינאתי בו, על שמחת הפשטות שיש בו ובעיקר על הלויאליות שלו, לכל דבר, מארבעה קירות ועד למשפחה.


במעלית, אל הקומה החמישית של הדירה החדשה, עמד איתי איש מבוגר ומקריח. “נעים מאוד", הפתעתי אותו, “אנחנו השכנים החדשים". האיש שלח אליי צחוק קצת מבולבל ואמר, “בהצלחה, זו שכונה נהדרת, אתם תיהנו בה".


“תודה רבה לך!", כמעט צעקתי. אני לא יודעת איזה קול בראשי ביקש ממני להירגע, אבל הרגשתי שאני חייבת להתחיל למתן את עצמי. חודשים שלמים תרנו אחר דירה, הגענו לעמק האלה, לאלפי מנשה, לקיבוצים ולמושבים בשרון, הכל בשביל משהו מרווח, עם מרפסת או גינה ונוף לירוק. כשכמעט התייאשנו, צדו עיניי באחד המקומונים העייפים שהיו אצל אלי, הספר שלי, מודעה על דירה להשכרה בראשון לציון. התקשרתי ועוד באותו היום נסענו תשושים ופסימיים לראות אותה. ברגע שנכנסתי אל הבית, מבולגן ככל שהיה, עם קירות מעט סדוקים וצבע שדהה, ידעתי. אני רוצה אותה.


המטבח ענקי, הדירה די חדשה, יש אין ספור ארונות, מרפסת שמש גדולה, חדרי עבודה ובעיקר - ג׳קוזי! תמיד רציתי שיהיה לי ג׳קוזי. השוכרת התנצלה בפנינו על שאינה יכולה לערוך לנו סיור כראוי, כי כל רגע מטלפנים אליה, ועוד שוכרים פוטנציאליים צריכים להגיע. אמרנו לה שזו לא בעיה ושתמשיך בשלה, ושם, במרפסת השמש, עת שקיעה, אמרתי לגור “פה נגור!" (אני טובה בחריזה?). הוא הנהן בחיוך וחיבק אותי. כשנכנסנו חזרה, כבר הוצאנו צ׳ק ביטחון ואמרנו “ניקח אותה!".


“היא זקוקה לקצת שיפוץ, צריך לדבר על זה עם בעלת הדירה...", מלמלה השוכרת. “אני שיפוצניק, הכל בסדר", חייך גור את חיוכו הכובש, ויומיים אחר כך כבר היה לנו חוזה. הו אלוהים, ריח החדש, תאוות הקניות שכבתה בי עת נכנסתי לדירה בבת ים ושהוצתה בי שוב טרם כניסתנו לדירה הזו בראשון. ימים שלמים העברתי באיקאה וברשתות הרהיטים הגדולות, תרתי אחר שלט יפה לשם משפחתי החדש, “הרמן", ובסוף נסעתי לאומן פסיפס מיוחד לכפר ערבי ליד כרמיאל. כשארזנו את הדברים, גור צחק: “סוף־סוף תפתחי את כל הנדוניה שקיבלת בחינה?". הבטתי על הסלסילות מלאות המגבות, הפמוטים, הסרוויסים והסבונים שקיבלתי במסיבת החינה, אלו שסירבתי לפתוח גם כשגור התחנן שנחדש. “רק בבית החדש!", נזפתי. וכשארזנו אותן, הבטחתי לו שאתן לו את התענוג לפתוח לכולן את הסרטים הצבעוניים.
קנינו ספה ענקית שאפשר לטבוע בתוכה, נרות ריחניים, גור בנה מקרר יין מעץ עם תאורה פנימית, וחדר אחד החלטנו שיישאר ריק, מיועד לקטנצ׳יק שיבוא בבוא העת.

***

כשהמעלית הגיעה לקומה 5, נכנסתי אל הבית, הוא היה שונה בתכלית ממה שהכרתי, צבוע בגוונים רכים ויפהפיים, הרצפה הייתה מבריקה, מרפסת השמש נקייה וריקה, וריח סיד באוויר, ריח מחיה של התחלה חדשה. גור ניגש אליי, לבוש בבגדי חברת השיפוצים שלו, הוא היה מלוכלך ועייף, ובכל זאת, ברגע ההוא, עם כתמי הצבע על ידיו ועיניו המחייכות, שכחתי מכל פמיניזם או זקיפות קומה וחשקתי בו כל כך, אבל המיטה טרם הגיעה.

אחריו בא נאסר, הפועל של גור. הוא גר ליד שכם, וכדי להגיע לעבודה צריך לנסוע בארבעה אוטובוסים, יש לו אשרת עבודה, המצב הכלכלי שלו מצוין והוא גר בווילה גדולה בכפר. “כמה אתם משלמים פה?", שאל. “אצלנו שכירות 2,500 שקל לכל השנה!", השוויץ כשסיפרנו לו.
“נו, יא גור", דחק, “לך תראה לה את ההפתעה", נאסר הזיע. הוא שוקל כמו שלושה פועלים, יש לו חולצת עבודה אחת, ובלילות, במקום לחזור אל הכפר, ישן אצל חברים ביפו או אפילו על מזרן באתר העבודה, הכל כדי להתחיל בזמן והכי טוב שאפשר. לא הבנתי על איזו הפתעה הוא מדבר, נתתי לו בקבוק מים מתוך השישייה ושאלתי אותו: “נאסר, אכלת?".


“אחר כך אוכל, עכשיו הפתעה, בעל שלך עשה לך!", אמר. המובילים בדיוק נכנסו והתחילו להעמיס את הקרטונים, נאסר כיוון אותם לכל חדר באסרטיביות מוגזמת, והם נתנו בו מבטים מאיימים. אני אומרת את זה תמיד, ביום שהערבים והרוסים יילחמו, יבוא קץ העולם. “מי רוצה שוקולד?", הוצאתי חבילת שוקולדים מתיקי והתחלתי לחלק, “עכשיו עבודה, גברת", אמר לי ויטאלי. “לא להפריע, אשתו של גור", הוסיף נאסר.
גור חיבק אותי מאחור והוביל אותי לאט־לאט לחדר. “נו, לא מסקרנת אותך ההפתעה?", פילסנו את דרכנו בין הארגזים במסדרון, ועצרנו ליד החדר הימני ביותר. “זוכרת שאמרת לי שאין לך השראה? שהבית בבת ים צפוף לך מדי? שאת רצה בין בתי קפה ובוהה באוויר?". “נו?", אמרתי רועדת, מתִי לפתוח את הדלת, גור עשה זאת בשבילי והוביל אותי אחריו. ושם, בתוך החדר שעד לפני שבועיים היה חדר ארונות מוזנח, ראיתי ארמון לכתיבה. שם עמדו מבעוד מועד שלוש כוורות ענקיות בצבעי שחור ולבן ובתוכן מאות הספרים שלי, שלצדן נבנתה לי ספריית עבודה גבוהה עם כיסא מנהלים לבן וגלויות קטנות של תמונותיו של בוטרו נכנסו למסגרות לבנות ונתלו מעליה. מנורת פחם עומדת, עשויה כולה מחבלים שגור כרך, עמדה והאירה על הכל, הקירות נצבעו גם הם בשחור ולבן, והפטיפון ומכונת הכתיבה שלי עמדו בגאון כל אחד על שולחן משלו. “פה תכתבי לי רב־מכר, בסדר?", אמר גור. ופתאום זלגו לי הדמעות, ואם רגע לפני כן פטפטתי, הצקתי למובילים, לשכנים החדשים ולאמי בטלפונים בכל רגע שני, נאלמתי. רק רעדתי וחיבקתי חזק את גור “תודה, לב שלי, תודה".


“הנה, ביקשת בית אמיתי, ועכשיו יש לך", אמר ומחה את דמעותיי. “וואללה, באמת בכתה מההפתעה, כמו שאמרת", נכנס נאסר אל החדר. “מברוק!", קרא, “מברוק". אפילו ויטלי חייך. “יאללה, עכשיו בואו, הבאתי זעתר ולבנה משהו טוב, לא כמו שיש לכם פה בסופר".

***

זה כבר כמה ימים שאני מרגישה שיש לנו בית. בכל בוקר אני יוצאת אל המרפסת, נושמת את האוויר אליי ומחייכת. בשישי האחרון אפילו הגדלתי לעשות ואחרי זמן רב של מרחק מהשכינה הטובה, עמדתי מול פמוטי הזכוכית מהנדוניה ובירכתי על נרות השבת. איך אמר ר׳ ישראל מסלנט, “וכל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן". שבת שלום.