1. הקורונה איננה רק משבר בריאותי אלא גם משבר כלכלי עמוק, שעוצמתו ומשכו אינם ידועים. זהו משבר שיכול להפוך מהר מאוד לחברתי, עם עשרות אלפי מובטלים ומערכים שלמים שקורסים, תשתיות הרוסות ומחסור במוצרים בני־קיימא.
זו הזדמנות לומר מילה טובה למערכת הבריאות כולה, לצוותים בבתי החולים ולאנשי מד"א, לקופות החולים ולהנהלת המשרד על ההיערכות המהירה וקביעת שולי ביטחון רחבים (שאותם מיישם היום העולם ברובו).
ברקע ישנם גורמים הסבורים כי הממשלה הגזימה בגזירותיה ופעלה משיקולים בריאותיים בלבד תוך התעלמות מההשלכות הכלכליות. ולכן, ראש הממשלה, שמשמש כראש המערכה, צריך להפסיק להתנהל כדובר בכיר של משרד הבריאות ולהתחיל לפעול כ"שר אוצר על". עליו לזמן אליו את התעשיינים, את חברות התעופה והתיירות, את כל הגורמים שנפגעים ומתחסלים, להביט להם בעיניים, להקשיב להם, לתאם ציפיות - ולסייע ככל שניתן. אכן, שום ממשלה בעולם לא תוכל לפצות את כולם בגין נזקיו של הברבור השחור הענק הזה שנחת על כלכלת העולם, אבל יש לא מעט מה לעשות. גם במתן יחס חם ואוזן קשבת, גם בתקציבים והלוואות וגם בערבויות, בתמריצים ובשינוי מדיניות.
כעת אני תוהה מה יהא כאן בחופשת הפסח כשכולם נשארים בארץ, הרבה מבודדים בבתים ואין כנסים ומופעים. מצד אחד, אני רוצה להציע שימשיכו את הלימודים במוסדות החינוך, ומצד שני, אני חושש מנקמת הילדים.
2. אני מודה שאני אוהב את חברת אל־על וטס בה כבחירה ראשונה. אני מרגיש שם באמת בבית ואני חושב שהשירות טוב, וכך גם המזון והצוות. בימים אלו עוברת החברה ממשבר עמוק לקריסה. אסור שזה יקרה - גם מהנימוק הביטחוני וגם מההיבט הלאומי.
עבור ישראל המבודדת, השמיים הם הגשר לעולם הרחב. בשבועות האחרונים טסו מטוסי אל־על בטיסות הפסד כדי להחזיר נוסעים הביתה ולהוציא תיירים מישראל. החברה פעלה בניגוד להיגיון כלכלי, וטוב שכך. החברה גם מפגינה פתיחות והבנה לנוסעים שביטלו טיסות, ואני סבור שעל הממשלה להבטיח את עתידה באמצעות פיצוי, הלוואות, ערבויות מדינה, דחיית תשלומים, הקלות רגולטוריות ועידוד כל עובדי המדינה והשליחים מטעמה לטוס כחול־לבן. כך נוהגת מדינה נורמלית.
חברות התעופה שחוגגות על גבה של אל־על הן טורקיש איירליינס, בריטיש, אירופלוט ורויאל ג'ורדניאן. כולן חברות שבבעלות ממשלותיהן או בתמיכתן. ישראל צריכה ללמוד מהן ולהתאים את המדיניות למציאות המשתנה. זה לא פותר את אל על מהחובה להתייעל ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה.
3. העומסים בדרך ל"מתווה הנשיא" כבדים. חלק מהנהגים נוסעים בשוליים, חלק בדרכים עוקפות, וחלק דרך מנהרות. התזמון הוא שבעה עד עשרה ימים, כי אין ברירה. זהו דין הבוחר וזהו צו השעה. כבר שלוש מערכות בחירות בוחר הריבון, שהוא הציבור, שלא לאפשר לנתניהו או לגנץ להקים ממשלה לבדם, אלא להתכנס לממשלת אחדות לאומית, שהופכת בינתיים לממשלת חירום לאומית.
נכון, לכל צד יש החלום שלו, התוכנית שלו והרכב הממשלה הרצוי מבחינתו; לכל אחד מהם יש אגו ונצברו משקעים. יש התחייבות להחרמות, ויש הרבה אי־אמון, בעיקר של הנהגת כחול לבן בנתניהו. הם מכירים את האיש, את הבטחותיו והתנהלותו, והם זוכרים היטב מה קרה למפקדם לשעבר שאול מופז, שהצטרף לממשלת נתניהו עם 29 מנדטים של קדימה והרבה רצון טוב, וזחל החוצה מוכה וחבול עם 2 מנדטים. אבל אין ברירה. ייקחו נא הצדדים כדור נגד בחילה, יתיישבו ויסכמו. אין דבר שישראל זקוקה לו כעת יותר מאשר בריאות וממשלה יציבה שתתחיל לשרת את העם ולהציג פתרונות.
4. בהחלט ייתכן שנתניהו מעדיף בחירות רביעיות, והוא אכן התחייב לשתי אפשרויות: 61 מנדטים או בחירות נוספות. ייתכן שהוא מעריך שמערכת בחירות נוספת תותיר אותו על כס ראש הממשלה, והוא יוכל לגרוף כמה מנדטים נוספים. זה רע מאוד למדינה, עם קורונה ובלעדיה.
אם נתניהו לא מבין עדיין שהוא איננו עוד מנהל יחיד של המדינה, הוא יבין זאת בימים הקרובים, לאחר שביום השבעת הכנסת יחליפו כחול לבן ויתר מתנגדיו את יו"ר הכנסת, וימונו ראשי ועדות. או אז יזעקו הכותרות ש"נתניהו הפסיד את הכנסת", ועוד בטרם ייבש הדיו, למחרת יתפרסמו הצילומים הלא סימפטיים של ראש ממשלה מאחורי דוכן הנאשמים, עומד לפקודת הסדרן שיכריז: "בית המשפט!", והשופט שמורה "הנאשם יקום על רגליו".
ולמחרת תוגש הצעת חוק שתקבע שראש ממשלה לא יכול לכהן עם כתבי אישום. כל אלה אמורים להביא את נתניהו להבשלה שצריך להתפשר, להתחבר ולנהל את המדינה עם שותפים, כפי שציווה הבוחר.
5. כבר למחרת הבחירות קראתי מעל לכל במה להקמת ממשלת אחדות. לנוכח תוצאות הבחירות, אין לי בעיה שנתניהו יהיה ראשון וגם שיבוא עם "הגוש", לצד כחול לבן שיבואו עם מה שנשאר מהעבודה־מרצ. זו יכולה להיות ממשלה טובה לישראל, בתנאי שיסוכם שמשרד המשפטים איננו בידי נתניהו, שאין פגיעה במוסדות אכיפת החוק והמשפט, שאין חוקים פרסונליים כמו התגברות וחסינות וצרפתי וכו'. שיש ממשלה פריטטית עם קווי יסוד ברורים, ושכל ההסכמים שאליהם יגיעו הצדדים יאושרו ל"הצעת חוק ממשלת אחדות 2020", כדי להתגבר על חוסר האמון.
אם כך ינהגו, יוכלו ראשי כחול לבן להשפיע, להפגין יכולות ביצוע במשרדים, בוועדות ובחקיקה, ולהתכונן ליום שאחרי נתניהו. כשיפנה את מקומו, הם יוכלו להתמודד על האלקטורט שלו, שאיננו בהכרח כולו של הליכוד. עד אז יבינו בציבור (אני מקווה) שמדובר באנשים רציניים שבאו לשרת את המדינה, שהרמטכ"לים הם לא עוכרי ישראל ומפקירי הביטחון כפי שסיפרו להם, ושהם ראויים לאמון. זה יכול להיות רומן מצוין, אם יתנהל נכון.
6. וישנה אפשרות שזה לא יצליח, ונתניהו יעדיף בחירות נוספות. במקרה כזה יצטרך גנץ להסביר לעם היטב את הסיטואציה, ולהקים ממשלה צרה שתסתמך על הימנעות של הח"כים הערביים (גילוי: הם בני אדם ואזרחי המדינה). כמו כן יותיר שישה־שבעה תיקים לשרי הליכוד ולשותפות אחרות למשך 60 יום, עד "שיעשו סדר בבית" או יסיימו להתלבט.
ישראל צריכה ממשלה. רצוי רחבה, ואם לא ניתן - אזי צרה.
7. בלילה, לאחר הבגידה הקשה של אורלי לוי־אבקסיס בעמיר פרץ ובבוחריה, ניסיתי לחשוב מה עובר על פרץ. הגעתי למסקנה שאין נפש אדם ממוצעת, לב או מוח שיכולים לעכל ולהכיל בגידה כל כך מהירה וכל כך משמעותית. לא חשבתי שמפלגת העבודה, שלא נותר בה מי שישלוף סכין ויפעל על פי מיטב המסורת של המפלגה, תסתייע בקבלנית משנה שכזו.
לוי־אבקסיס עשתה זאת באבחת חרב נקמנית והאשימה את גנץ שלחץ עליה להתחבר למרצ, כאילו איננה יודעת שייתכן שללא החיבור הזה היא הייתה נותרת בחוץ - כמו בפעם שניסתה לרוץ לבד. רוח הנקמה בגנץ, שלא קיבל אותה לכחול לבן, ממלאת את המרחב הפוליטי ונמהלת בריחות הסחי וגועל הנפש.
8. במהלך כתיבת שורות אלה נחת על שולחני ספרו החדש של חברי שמעון שבס, "חבר". אני הולך לקרוא אותו ב"ה בסוף השבוע. שבס עשה כמה דברים טובים במדינה הזאת: היה ממקימי קיבוץ אפיק בגולן, מראשי הוועד נגד הנסיגה מהגולן, ממייסדי וממובילי "מחנה רבין", עוזרו של רבין להתיישבות שהקים כמה יישובים והיאחזויות נח"ל, ולאחר מכן שימש כיועצו הפוליטי, איש סודו ומנכ"ל משרדו. הרצח הנתעב שבר את לבו, הטריף את דעתו ושלח אותו לגלות. וכעת בא הספר. מעיון ראשון, יש בו לא מעט גילויים ולא מעט אנשים שייכנסו למקלט. כמובן שאשתף אתכם.
שבת שלום.