כולנו, אזרחי העולם כולו, נכנסנו השבוע לתוכנית הריאליטי הגדולה בתבל. כמעט 8 מיליארד בני אדם נכנסו למופע החדש של טרומן, שאין לו במאי אחד אלא הוא מבוים על ידי ממשלות מבוהלות ותקשורת שמפיצה חרדה. תוצאות הניסוי הענק הזה, שלא היה כמותו בתולדות האנושות, עוד יישארו איתנו שנים קדימה, ישנו את דפוסי העבודה והלמידה שלנו, יעצבו את ההסתכלות שלנו על הבית ועל העולם שבחוץ וגם את המגע האישי בין אדם לזולתו.
רובנו נהיה משתתפים פסיביים בניסוי, שעוד יארך כנראה חודשים ארוכים. תפקידנו יתמצה בציות להנחיות הממשלה, בצריכה אובססיבית של דיווחי התבהלה בתקשורת וברשתות החברתיות ובמאמץ לסיים את הניסוי חיים ובריאים. כמו בכל ריאליטי, הליהוק מגוון תרבותית: יש אומות חרדות ואומות רגועות יותר, ישנם הממושמעים וישנם החפיפניקים, שכבר משלמים את המחיר.
זו לא המגיפה הראשונה שפוקדת את האנושות בעידן תקשורת ההמונים, ודאי שלא הגרועה שבהן, אבל היא הראשונה שמופיעה בעידן הרשת החברתית. מן הרשת נגזרים חוקי הפורמט שמצווים תחרות בין הממשלות בשאלה מי תנקוט צעדים קיצוניים יותר, מתוך ההכרה שמעולם לא האשימו מישהו על שפעל בזהירות־יתר. אין דבר קל יותר מלהחליט על זהירות מקסימלית. בז'אנר החדש אין מקום למי שקורא לתגובה מאוזנת, וקולות מתונים יותר מושתקים או נתקלים בהתעלמות.
תפקידם העיקרי של מנהיגות ושל ממשל הוא לאזן בין אינטרסים ורצונות, למצוא את נקודת האופטימום בין טובת הכלל ובין טובת הפרט. כל ממשלה מקבלת כל הזמן החלטות של חיים ומוות. מדי שנה מתכנסת ועדת סל התרופות שלנו ומחליטה בשיקול קר מי יחיה ומי ימות, מי יִשָּׁלֵו ומי יתייסר. כל אדם הוא יקר וכל נפש היא עולם ומלואו - אבל זה תפקידה של הוועדה, לאזן.
התגובה הישראלית למגיפה מוזרה בהתחשב בעובדה שמדי שנה מתקבל כאן מותם של 350 בני אדם בתאונות דרכים במשיכת כתף אדישה ובתחושה של גזירת גורל. אלפי ישראלים מתים כל שנה בגלל חשיפה לזיהומים בבתי החולים, ואנחנו עדיין מביטים במערכת הבריאות המוזנחת שלנו בשלוות נפש. רק לפני 11 שנה נחתה עלינו מגיפה אחרת, שכונתה "שפעת החזירים" (H1N1) והדביקה (לפי הערכות) כמיליון איש וקטלה כ־90 ישראלים, אבל לא הניחו לה לקטול גם את הכלכלה הישראלית.
מאז הבינו גם הפוליטיקאים וגם התקשורת את ערכה של החרדה כמקדמת מכירות. שניהם הסתערו בחדווה על הווירוס כמכשיר להגדלת הרייטינג. עיתונאים נרגשים מבשרים בנחיריים רוטטים על סוף העולם, ופוליטיקאים מדגמנים ניהול משברים ועצות לשימוש בנייר טישו. לתקשורת זו עשויה להיות חרב פיפיות: הרייטינג אכן עולה יחד עם מפלס החרדה, אבל איתו גם ירדו תקציבי הפרסום. הפוליטיקאים מנסים להסביר לנו שמדובר באחריות אזרחית אישית, בתקווה שנשכח את האחריות שלהם למצבה העגום של המערכת.
החזרה הביתה
ככל שהמחלה מתפשטת יותר בעולם וזורמים עוד ועוד נתונים מעודכנים עליה, מתברר ששיעור התמותה מקורונה נמוך הרבה יותר מהנתון שארגון הבריאות העולמי עדיין דבק בו, ועומד על פחות מ־1%. אחד הגורמים שמשפיעים על שיעור התמותה הוא מספר המיטות בטיפול נמרץ והיקף היכולת להעניק סיוע נשימתי לחולים קשים. עכשיו נזכרנו שאין לנו מספיק משניהם.
במשך 11 השנים האחרונות עומד בנימין נתניהו בראשות הממשלה, וביותר ממחציתן כיהן גם כשר הבריאות. העצות שלו על איסור לחיצת יד ועל התעטשות לתוך ממחטה חשובות וחינניות, אבל חבל שרק עכשיו הוא אימץ מדיניות הומניטרית של דאגה לבריאות הישראלים. אנחנו האזרחים אכן מצווים לנהוג באחריות, אבל גם הוא היה צריך להיות אחראי ב־11 השנים האחרונות להקים פה מערכת בריאות טובה יותר. אילו היינו משקיעים קודם במערכת הבריאות את 10 המיליארד שהוקצו השבוע למאבק במגיפה, אולי היינו חוסכים יותר חיים וכסף.
טוב עשה נתניהו שסגר את השמיים. ישראל היא מדינת אי, ועם ישראל הוא ציבור שטס הרבה יותר מכל עם אחר. רוב החולים הביאו איתם את הנגיף מחוץ לארץ, וחשוב היה לסגור את נתיב היבוא הזה. אם נכון היה גם לגזור שיתוק על רוב הפעילות התרבותית והעסקית ולהקצות משאבים אדירים להתמודדות עם הנגיף במקום להשקיע בתחומים קריטיים, שגם להם משמעות אדירה על חיי אדם - את זה נוכל אולי להעריך רק כשנדע לאמוד את הנזקים בתום המשבר. בינתיים, הנגיף שולח אותנו הביתה, ולרבים זאת תהיה הזדמנות לגלות מחדש את המשפחה.
חברות שכבר החלו לשלוח את המועסקים לעבודה מהבית יתרגלו למצב בעוד מספר חודשים, ויתחילו לעבור למשרדים קטנים יותר. אוניברסיטאות ובתי ספר שיעברו ללמידה מרחוק עשויים לגלות את היתרונות שבה, ולאמץ אותה כהרגל. למשבר הקורונה יש פוטנציאל לשנות הרבה מההרגלים האנושיים. מי שהתרגל להתחיל את היום בפגישה עסקית בשנחאי ולסיים אותו בארוחת ערב בברלין, עשוי לאמץ הרגלים של שיחות וידיאו ולהעדיף אותן על מגע אנושי.
רוב הישראלים שאני פוגש בשבועות האחרונים ממשיכים ללחוץ ידיים, מגע שבעיניי משמעותי מאוד ליצירת קשר בין אנשים. הזרים שעוד יצא לי לפגוש לפני סגירת השמיים כבר הגישו לי מרפק. האם בתום המשבר הזה נחזור למגע פיזי בין אנשים, או שהוא רק יאיץ את המגמה של תקשורת דרך מסכים?
ביום רביעי הסתכלתי על 55 אלף בני אדם שצפו בתצוגת כדורגל מרהיבה באצטדיון אנפילד בליברפול, ולא יכולתי שלא לתהות אם הם הטיפשים או שאולי אלה אנחנו. למחרת פתחתי את העמוד הראשון של ה"גארדיאן" שעסק כולו בהצעת התקציב של הממשלה, עם הפניה קטנה לנושא הקורונה בעמודים הפנימיים. אולי עוד יתברר שהבריטים לקו בשאננות שיתחרטו עליה, אבל עד אז אני מאמץ את המוטו של אומה שגם תחת בליץ אכזרי ידעה להמשיך לתפקד בחיוניות ובאחריות: Keep calm and carry on.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13