הפוליטיקה איננה בית המדרש למוסר. כאשר הכושי הופך את עורו, השמיים אינם נופלים. כאשר עזר ויצמן, איש האצ"ל ושר הביטחון הראשון בממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין, הפך מנץ ליונה, הצביע נגד הממשלה, סולק מחרות ובסופו של דבר חבר למערך - לא מחאו לו כפיים. למזלו זה היה טרום־עידן הרשתות החברתיות, אחרת אפשר לדמיין אילו ציוצים הוא היה חוטף ממיקי זוהר ומנתניהו הבן. ד"ר יובל שטייניץ עשה מסלול הפוך: מפעיל שלום עכשיו לתומך של בנימין נתניהו. היו מי שקיללו, היו מי שבירכו. בסופו של דבר העניין הסתדר לו.
אין דרמה גדולה בסיפור של יועז הנדל, צביקה האוזר ואורלי לוי־אבקסיס. כולם יודעים למה האוזר - מזכיר הממשלה של נתניהו, שתכנן להתמודד בפריימריז לרשימת הליכוד ב־2013 - הצטרף למפלגת תל"ם של בוגי יעלון יחד עם הנדל. גם לוי־אבקסיס לא הסתירה את עמדותיה הפוליטיות. היא גם לא הבליטה אותן, מסיבה אחת פשוטה: היא באה לפוליטיקה לא בשביל פוליטיקה אלא כדי לקדם את עצמה ואת האג'נדה החברתית שלה.
לפני שקיבלה הצעה מאביגדור ליברמן, היא ניהלה שורת מגעים עם מפלגות שונות. היא נפגשה עם פואד בן אליעזר ממפלגת העבודה ועם יוסי שריד ממרצ. היא שמעה, התלבטה והחליטה להצטרף לישראל ביתנו - שם קיבלה את המקום השישי ברשימה לכנסת.
שיתופי פעולה פרלמנטריים רבים בתחום החברתי עשתה לוי־אבקסיס עם מפלגות השמאל, וכשישבה בכנסת כחברת סיעת יחיד, התנגדה לחוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון. לכן היה מוזר לשמוע זעקות שבר ממחנה הימין לנוכח הצטרפותה לבלוק העבודה ומרצ. היא לא בגדה בימין, כי אי אפשר לבגוד במשהו שממילא לא היית חלק ממנו.
לא משנה תחת איזו כותרת פועלת לוי־אבקסיס, היא תמיד תישאר סיעת יחיד, ולה אינטרס ואג'נדה משלה. זהות המפלגה פחות משנה לה, העיקר שתהיה לה פלטפורמה למהלכיה. אם כן, אז למה לא ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת? הרי רק כך, לכאורה, יש לה סיכוי לקבל לידיה את הכלים הדרושים לקידום האג'נדה החברתית שהבטיחה לציבור הבוחרים בעומדה בראשות מפלגת גשר. ובכן, יש אומרים כי לכל פרגמטיסט בכל זאת יש קווים אדומים - ויש אומרים כי לכל עצמאי בכל זאת יש משפחה.
במסע השכנוע של לוי־אבקסיס הושקעו השבוע משאבים אדירים, כך מספרים בליכוד. תחילה הציעו לנתניהו לפנות ליריבו המר בדימוס, אבי משפחת לוי - דוד - ולהציע לו עסקה: בתך מוותרת על תמיכתה בממשלת מיעוט ומפסיקה לשתף פעולה עם כחול לבן - ואתה תהיה המועמד לנשיאות מטעם הליכוד. "יכול להיות אחלה בינגו", ציינו המייעצים והסבירו: "גם פוגעים בסיכוייו של גנץ להקים ממשלה וגם מכניסים אצבע לעין של יולי אדלשטיין, שבחלומותיו כבר מתנחל בבית הנשיא".
ואם מדברים על משפחת לוי המפוארת והענפה, אחד מנציגיה - ז'קי - הוא ראש עיריית בית שאן, ח"כ לשעבר מטעם הליכוד וגם אחיה הגדול של אורלי.
האופציה השנייה שהוצעה לנתניהו, פשוטה ובטוחה יותר, עברה דרך אחיה הגדול, ז'קי. לו לא היה צריך להבטיח את הנשיאות. גם ללא הבטחות פרועות ז'קי נשאר איש הליכוד שאינו רואה בעין יפה את החיבור הפוליטי האחרון של אחותו. "היא תמיד הייתה עצמאית מדי ולא קלה, אך לז'קי יש גישה אליה", אמרו האופטימיים. אמרו וצדקו.
שעות ספורות אחרי השיחה האחרונה שהתקיימה בירושלים בין ראש עיריית בית שאן לבין ראש הממשלה הודיעה לוי־אבקסיס כי בממשלת מיעוט היא איננה תומכת. עד כאן.
בבלוק העבודה־מרצ זעמו ודרשו מה"בוגדת" להחזיר את המנדט, כי לא לשם כך הציבור העניק לה אותו. בימין צהלו ושמחו, ומישראל ביתנו נשמע צחוק סרקסטי. "כשהיא בגדה בנו, כולם מחאו לה כפיים", אמרו. "היום הם מכנים אותה 'אופורטוניסטית קטנה'. בסך הכל הגלגל עשה סיבוב - עליכם".
בעקבות שני הסיפורים הללו דומה שהקונספט של הצטרפות למחנה היריב לצרכים אלקטורליים פשט את הרגל. כל החפץ בחיים פוליטיים, אסור לו לחזור עליו יותר. הבעיה אינה בהנדל והאוזר, הם לא הסתירו את סיבת חבירתם ליעלון - הבעיה היא בכחול לבן ומנהיגיה. הם לא היססו להשתמש בשמם ובתדמיתם של שני הח"כים בעלי הדעות הימניות. והבעיה אינה בלוי־אבקסיס - אלא בעמיר פרץ. את קמפיין הבחירות התחיל יו"ר העבודה כשאמר: ניקח מהליכוד את אנשי הפריפריה, את אנשי ישראל השנייה, שבטעות ממשיכים להצביע מחל - ואז נקים ממשלה בראשות בני גנץ.
שלא נתבלבל: גם אז היה ברור כי חייב להתקיים שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. המספרים לא היו שונים באופן מהותי, והם הראו שבלי תמיכת המשותפת לא תהיה לגנץ ממשלה ואפילו לא תקווה לממשלה.
מניפולציות פוליטיות לא חסרות גם בימין. על מניפולציה פוליטית נבנית כל מערכת בחירות. לפני שהפוליטיקאים לובשים לבוש חגיגי לטקס השבעת הכנסת, הם משחקים משחקים מלוכלכים. אלא שיש מניפולציות יעילות שמצדיקות את המאמץ ויש כאלה שלא. לתשומת לבם של המאמינים כי באמצעות תחפושת טובה איש שמאל יכול לשכנע את הקהל הימני התמים לתת לו את קולו: כדאי שתדעו שהשיטה תפעל רק לזמן קצר.
צל"ש על ניהול המשבר
היות שכמעט לא נשאר עיתונאי אחד במדינה שעדיין לא הביע את דעתו על נגיף הקורונה ועל השלכותיו על חיינו, חשבתי להימנע מעיסוק בנושא. בדיוק ברוח ההנחיות של משרד הבריאות: לא לגעת במה שאין צורך. אלא שבימים האחרונים ה"קורונה־פקטור" עולה בכל שיחה פוליטית.
בעניין זה מגיעה לנתניהו מילה טובה על ניהול המשבר. אין לי מושג איך הוא מתכנן לנהל את המדינה עם תחילת משפטו ואם, כטענתו, לא תהיה לו בעיה להיות בבית המשפט בבוקר ומשם לנסוע לדיון ביטחוני בקריה או לישיבת הממשלה. מה שבטוח הוא שאת משבר הקורונה נתניהו מצליח לנהל באופן מלא ובצורה טובה. כשראיתי אותו מסביר לקהל איך עליו להתעטש ולמה כולם חייבים לסחוב בתיק חבילת טישו, השתכנעתי סופית כי יש לנו ראש ממשלה שמתפקד יפה מול המשבר, גם בהיבט ההסברה.
בצל התפשטות הקורונה, צמד המילים "ממשלת אחדות" נשמע פתאום שוב רלוונטי, אף על פי שעד כה גנץ לא רצה לשמוע עליה - ונתניהו לא כל שכן. הנגיף העולמי יכול לספק סולם טוב כדי שכולם יוכלו לרדת מן העץ ולהסביר לציבור בוחריהם למה בכל זאת אחדות היא צו השעה, גם אם בבחירות הבטיחו את ההפך הגמור.
לו הייתי בני גנץ, לא הייתי שואפת להגיע לראשות הממשלה דווקא בימים של מגיפה. כניסה לעסק חדש, קשה ומסובך ממילא - ועוד בזמן של בהלה טוטאלית, של חוסר ודאות ושל תחזיות שליליות לכלכלה ולמשק - מעשה כזה נראה הכי קרוב להתאבדות פוליטית.
מאותה סיבה לא כדאי לגנץ להתעקש להיות הראשון ברוטציה, אם וכאשר תחזור אופציית האחדות לשולחן. הסיבה העיקרית שבכחול לבן לא ממהרים למצות את המצב ולשקול ברצינות את האחדות היא, שוב, התחום האישי. כפי שהם לא האמינו שנתניהו יהיה מוכן לפנות את מקומו במהלך משפטו, כך גם היום. לא הקורונה היא הפקטור אלא אי־האמון הגורף והקיצוני שרחשו ראשי כחול לבן כלפי נתניהו.
קשה להאמין שדבר כלשהו יגרום לגנץ ולחבריו לתת סיכוי לאחדות עם נתניהו, אלא אם כן התפשטות הנגיף תהיה מהירה מאוד ובעקבות זאת ישתנה המשחק באופן מהותי. ואם לא, כדאי לשני הצדדים לחשוב פעמיים לפני שיגררו את המדינה לסבב נוסף של בחירות, בין היתר משום שכאשר הנגיף משתולל יהיה קשה עד בלתי אפשרי לקיים אירוע כמו בחירות כלליות לכנסת.