בשבוע שעבר, במישיגן, ג’ו ביידן כנראה סגר את המרוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית. הסקרים, המודלים הסטטיסטיים, סוכנויות ההימורים, התיישרו בקו אחד: סגן הנשיא לשעבר יהיה המועמד. סגן הנשיא לשעבר ינסה להצליח היכן שקודמתו, הילרי קלינטון, נכשלה. ביידן נגד טראמפ. זה מה שצפוי בבחירות נובמבר – אם הוירוס קורונה לא יקלקל את התוכניות – בשדה של מועמדים המתקרבים לשנתם ה־80.
הסיפור על ניצחונו של ביידן מעניין. רק לפני שבועות מעטים הוא היה מועמד גמור, שנכשל באיווה, בניו המפשייר ובנבדה. שלוש מדינות היו נגדו. הוא ידע, כמו המועמדים האחרים והאנשים בסביבתו, שדרום קרוליינה היא ההזדמנות האחרונה שלו. הוא ניצח בה בגדול והמשיך ללילה של ניצחונות סוחפים גם בפריימריז במדינות סופר טיוזדיי (יום שלישי הגדול). הניצחונות הנוספים, ובשבוע שעבר בעיקר במישיגן, רק חתמו את מה שנכתב כבר קודם. סנדרס שוקע, ביידן זורח.
הפיכה דמוקרטית
איך ומדוע זה קרה? כדי להסביר את זה צריך לחזור ארבע שנים לאחור, לבחירות המקדימות המפתיעות של המפלגה הרפובליקנית. אלה הבחירות שהזניקו מועמד שנחשב לקוריוז משעשע עד לבית הלבן. דונלד טראמפ נכנס למרוץ בלי שאף אחד נתן לו סיכוי ממשי. אחר כך החל לנצח בעוד מדינה ועוד מדינה, עד שהשתלט על המפלגה. יש שיאמרו השתלטות עוינת. כלומר, השתלטות של מישהו שרוב הרפובליקנים לא רצו בו, לא בתחילה וגם לא כל כך מהר בהמשך. טראמפ ניצל הזדמנות ונסיבות מיוחדות כדי לנצח בזירה שלא אמור היה לנצח בה.
מי שסייע לו היו המועמדים האחרים, אלה שהתמודדו נגדו. היו רבים כאלה, חלקם רציניים למדי, נשיאותיים למראה – בהם ג’ב בוש, מרקו רוביו, כריס קריסטי וטד קרוז. ראשי המפלגה הניחו שאחד מאלה, הסנאטורים, המושלים, יפרוץ קדימה. אבל ככל שכולם התעקשו להתמודד, דווקא המועמד שאינו מהממסד המשיך לנצח. הם חילקו ביניהם שאריות של קולות, בעוד לטראמפ היה מיעוט גדול דיו ונאמן דיו בכדי להתקדם. עד שנזכרו האחרים לפרוש, כבר אי אפשר היה לנצח אותו.
עניין של מזל
הטבלה שלמעלה מספרת את הסיפור טוב יותר מאלף מילים ומשווה בין מה שקרה לטראמפ לבין מה שקרה למועמד הדומה לו מהצד השני. וכמובן, אין דמיון אידיאולוגי רב בין טראמפ ממגדלי הזהב לבין סנדרס הסוציאליסט, אבל יש דמיון בהיבט הפוליטי. שניהם מייצגים ניסיון של מועמד קצה, לא מלב המפלגה, לכבוש את המועמדות בהסתערות של תומכים נאמנים – מעין הפיכת חצר דמוקרטית. לטראמפ זה הצליח, סנדרס נבלם. מדוע נבלם?
אם סנדרס לא סובל את טראמפ מהרבה סיבות, גם זו יכולה להיות סיבה. הוא נבלם בגלל טראמפ. ובעצם, פעמיים טראמפ. פעם אחת, כי בגלל טראמפ המפלגה הדמוקרטית חשבה בבחירות המקדימות האלה רק על דבר אחד: מי יוכל לנצח את טראמפ. למי יש הסיכוי הגדול יותר לכנס קואליציה רחבה של מצביעים שאינם מרוצים מטראמפ. סנדרס נראה כמו הימור גדול. הוא נראה כמי שעלול לגרום למצביעי האמצע המתונים את אותו רעד קל באצבעות שגורם להם גם טראמפ. ביידן לעומתו נראה כמו הימור קל יחסית – לא מריח, לא מסריח, לא מלהיב, אבל גם לא מאיים על אף אחד. מי שרוצה קצת שקט תעשייתי בגזרה הפוליטית יכול להשתכנע שביידן, גם אם לא יהיה מנהיג סוחף וכריזמטי, יחזיר את השפיות למערכת.
הנזק השני שטראמפ גרם לסנדרס הוא הנזק הטקטי. מכיוון שסיפק את התקדים, המפלגה הדמוקרטית זיהתה את הסכנה מוקדם. היא זיהתה שאם לא תתעורר מהר, יקרה לה בדיוק מה שקרה לרפובליקנים. מועמד שרובם לא רוצים בו ישתלט על המפלגה בכוחו של המיעוט הנחוש. וכאשר סנדרס, רק לפני שבועיים, נראה כמי שהמרוץ בידו, המפלגה מיהרה להתעשת. היא הפעילה את כל מנופי ההשפעה כדי להוציא מהמרוץ את כל מי שאפשר, כל מי שמפריע. בוטיג’ג’ וקלובשר עשו זאת עוד לפני יום שלישי הגדול. וורן ובלומברג מעט אחריו. הם הותירו את ביידן לבד בזירה כדי לייצג את כל מי שאיננו חפץ במהפכה, את כל מי שלא מעוניין במועמד רדיקלי וססגוני. שדה המועמדים התכנס לבחירה בין סנדרס לבין מועמד אלטרנטיבי אחד – ביידן. התוצאה הוכיחה שההתכנסות הייתה המעשה הנכון.
הצצה בטבלה, בשתי השורות האחרונות, מראה כי בסופר טיוזדיי של הרפובליקנים, לפני ארבע שנים, טראמפ מקבל כשליש מהקולות, ומוכרז כמנצח. פשוט, שני השלישים האחרים נחלקים בין המועמדים החזקים שעוד מתמודדים מולו. כמעט שליש לקרוז, כמעט רבע לרוביו, עוד עשרה אחוזים לקייסיק וקרסון. טראמפ מקבל את מיעוט הקולות ומנצח. כך ביום שלישי הגדול, כך גם במדינת מישיגן קצת אחר כך. 37% מספיקים לו לניצחון. כי שאר הקולות – הרוב הברור – עדיין מתלבטים מי ראוי להיות האנטי־טראמפ. קרוז, קייסיק, אולי רוביו?
עוד בטבלה, בעמודה של סנדרס, רואים שבסופר טיוזדיי השנה הוא מקבל כמעט את אותו שיעור מצביעים שקיבל טראמפ, כשליש. אבל במקרה שלו זה לא מספיק. במרוץ נותרו רק מעט מועמדים, שגם הם על סף פרישה בהיעדר הישגים קודמים. בתחנה הבאה, מישיגן, זה עוד יותר בולט. לפני ארבע שנים המדינה הזאת הייתה מדינת סנדרס. הוא ניצח במישיגן את קלינטון, מה שאפשר לו להמשיך במרוץ. הפעם הוא בא למישיגן, מקבל את אותו אחוז בוחרים שקיבל גם טראמפ לפני ארבע שנים (37%) ומפסיד. במקרה של טראמפ, שליש ועוד קצת הספיקו.
במקרה של סנדרס, שליש ועוד קצת הוא רק שליש ועוד קצת – כלומר, מיעוט הקולות. ומכיוון שמולו נותר במרוץ רק מועמד רציני אחד, ביידן, הוא כבר לא יכול לנצח עם מיעוט הקולות.
מה אפשר ללמוד מכל זה? שבחירות, גם באמריקה, לא תלויות רק בהצבעה, הן תלויות גם במזל. טראמפ וסנדרס מתחילים בערך מאותה נקודה, הם ממשיכים עם בערך אותו מספר של תומכים. את טראמפ זה מוביל לניצחון, כי המפלגה עוד לא לגמרי מבינה מה קורה. את סנדרס זה מוביל להפסד, כי המפלגה זוכרת מה קרה ליריבים שלה לפני ארבע שנים. להלן הזדמנות לדמוקרטים להודות לדונלד טראמפ, שכן בזכותו יהיה להם מועמד שסיכוייו להביס נשיא מכהן גדולים יותר.