זו אינה הפעם הראשונה שבה אני כותב על חיבתי ליאיר לפיד, ההוא שהפך מטרה נוחה לחיצי לעג מימין (עד שנאלץ לפרוש מראשות תנועתו) ומשמאל. האיש שאפשר לכנותו הפוליטיקאי הכי פחות מוערך בציבוריות הישראלית.
תכף נשוב ללפיד, אבל קודם כל כוס יין: ישבנו במסעדה בתל אביב להשקה של יין חדש. אחד הקולגות שלי, בין הבודדים שמזוהים עם הימין בקרב עיתונאי היין, תהה בנוגע לפוסטים שפרסמתי לאחרונה. "אתה כותב פעם ימין ופעם שמאל", העיר ואחר הוסיף: "זה הכי קל לא לבחור צד".
השבתי לו שלטעמי זה הכי קשה בעידן שבו כל שיח פוליטי מצטמצם מיד לבעד או נגד הגאון, המלך והמנהיג או המושחת, המפלג והמשסה. לך תסביר למעריצי בנימין נתניהו שאפשר לחשוב שהוא טיפוס מפוקפק, ולשונאיו – שלמרות אותו פקפוק, הוא מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן. לך תבחר בין שמאל לימין, כשמפלגת ה"שמאל-מרכז" תובעת לפלוש לעזה לאלתר, בעוד שדווקא נתניהו הימני מנהל מדיניות ביטחונית שקולה ואחראית.
רוצה לומר: הגיע הזמן לשבור את הראייה הדו ממדית הזאת, שמחמיצה כל עומק ומתעלמת מכל מורכבות – ולפיד בעיני הוא בדיוק האיש הנכון לכך. אולי לא להנהיג את המדינה או אף את המפלגה הגדולה ביותר בה, כפי שייחל – אבל בהחלט כדי לרענן את השיח הפוליטי, מהלך חיוני לעתיד ישראל.
אני מעריך את לפיד על שבא לפוליטיקה בידיים נקיות. בניגוד לכמה כלומניקים שמינפו אפס הישגים אישיים לקריירה במקום היחיד שבו אפסים גמורים יכולים להתעלות עד לדרגת שרים. לפיד קפץ ראש למי האפסים של הציבוריות ממגדל שבנה במו ידיו: בעל הטור הנקרא בישראל, מגיש מגזין האקטואליה הנצפה בישראל ופרזנטור של הבנק הגדול בישראל. הוא לא היה צריך את השליחות הציבורית כדי להיחלץ ממינוס בבנק ומקריירה מקרטעת, לא כדי לסדר ג'ובים למקורבים של פושעים שהם גם קבלני קולות ואף לא כדי למשול בוועד עובדים גדול - שני האחרונים בעיני הם כמעט זהים.
איני מעריץ או חסיד שוטה: לפיד עשה שימוש במסר פופוליסטי אנטי-חרדי שהיה יכול וצריך להיות מורכב יותר. הוא ומפלגתו ניסו לקדם חוק גיוס טיפשי שהפך (לכאורה) קצינים בכירים לזייפנים. החוק כלל ניסוחים פתלתלים במקום פשוט להודיע שייפגעו זכויות האזרח של מי שלא יעמדו בחובת גיוס או שירות לאומי. זאת ועוד, כדרכם של אוטו-דידקטיים, כאלה שקפצו לפרק ג' בזמן שהמורים בכיתה לימדו את פרק א', הוא עשה כמה טעויות מביכות דווקא בתחום שבו הוא מצטיין יותר מרוב עמיתיו - השכלה כללית.
גם כפוליטיקאי הוא טעה בגדול, פעמיים: בפעם הראשונה כאשר שיעבד את "יש עתיד" המשגשגת שלו להיות השלד הבורסאי שעליו הריץ בני גנץ את המניה הכושלת שלו, ובפעם השנייה כאשר היה בין מי שמנעו מאותו גנץ להיכנס לממשלת אחדות חיונית עם נתניהו. מצד אחד הוא יודע שמילה של נתניהו לא שווה כלום גם כשהיא כתובה בהסכם קואליציוני חתום. מצד שני, אתה לא יכול לרוץ על טיקט של מרכז ציוני-ממלכתי ולסרב לממשלת אחדות, גם אם משמעותה היא חסינות זמנית לנתניהו.
אני מעדיף לשפוט את לפיד לא על מעידות הטריוויה שלו אלא בעיקר על ביצועיו. הוא נכנס למשרד האוצר כשהוא חסר ניסיון (ואולי אפילו מושג) ועל כן הותיר מספיק חלל ליועצים מומחים שעזרו לו לסגור גירעון תקציבי אדיר. זה היה תפקיד כפוי טובה, אבל הקיצוץ בקצבאות הילדים שהנהיג היה בעיני לא רק כורח, אלא גם אמירה חיונית: חברים, אתם עושים יותר מדי ילדים. מי שיש לו מספיק כסף לגדל ילדים בלי להגיש את החשבון למדינה, בכבוד. מי שלא – שיידע שהוא דן את ילדיו לחיי דלות. זו אמירה מאוד לא חברתית, אולי אף אכזרית בעיני חלק מהציבור, אבל בעיני היא תמצית הצדק הקפיטליסטי בעידן הפופוליסטי.
זהו מסר שהיה צריך להביא אליו מצביעי ימין מתונים, שמוכנים להישאר רק עם גושי ההתיישבות (וגם זה, רק במסגרת הסכם עתידי שהוא כרגע דמיוני), אבל כמהים למדיניות שתחסל בהדרגה את מנגנוני הרווחה הטפיליים. אפילו הביטוי "רוב יהודי", שהקים עליו מצביעי מרכז עם נטייה שמאלה, היה במקום, כי לא צריך להיות גזען כדי לומר לערביי ישראל: אתם אזרחים שווים, מותר לכם לבחור ולהיבחר, אך קחו בחשבון ששום מנהיג ציוני לא יוכל לשתף אתכם בממשלתו, כל עוד אתם מאמצים את הנרטיב הפלסטיני.
בשיח הפוליטי בישראל, לפיד צריך היה להיות הקול שקורא לחישוב מסלול מחדש. יתכן שזה מה שניסה לעשות עד שהכפיף את המחנה לשלושה גנרלים, במקום לכרות ברית עם הסוס המנצח היחיד ביניהם, גבי אשכנזי. אבל אני, כמי שלא הצליח לשאת את כחול לבן שלו, קורא לו לשוב בחזרה לעתיד - כלומר ל"יש עתיד".