בהתחלה נבהלתי. אני פותח את הטלוויזיה ורואה את הנשיא רובי ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו והטוען לכתר בני גנץ, מכניסים מרפקים זה לזה. מכניסים ומחייכים. מה זה פה, אני חושב לעצמי, הולכים מכות? אז מה הם מחייכים? “זהבה!”, אני צועק לרעייתי, “בואי מהר, תראי מה קורה פה!”. עד שהיא מגיעה הקרב כבר בסופו והשלושה מתיישבים שבעי רצון. “מה אתה מתרגש”, היא אומרת לי, “זה הקורונה. לחיצת ידיים לא בידיים, כמתחייב מסכנת ההידבקות”.
נרגעתי, ורק חשבתי לעצמי, מה היה קורה אילו היה זה קרב אמיתי. מי היה מנצח? טוב, קרב כזה הוא בעצם חלום באספמיה, אבל, תודו, נעים לחלום אותו. אני מהמר שלפחות שני צמדים המתקבלים מהשלישייה, ביבי־רובי וגנץ־ביבי, חולמים לא פעם על תסריט כזה של הכרעה אלימה, אבל המעמד מחייב, ואולי אף החשש מכוחו הפיזי הידוע של ראש הממשלה נתניהו גם בגיל 70.
ועכשיו הקורונה מרחפת מעל הכל. לא נדרשת עוד ממשלת אחדות סתם לטובת העם והמדינה. הנשיא ריבלין אמר אתמול לנתניהו ולגנץ כי שמע מרוב נציגי הסיעות דרישה להקים ממשלת חירום שתילחם במכת הקורונה וכי הגיעו אליו גם פניות דומות מאלפי אזרחים. ומה יהיה לאחר מיגור הקורונה, הממשלה תתפרק כי לא תהיה עוד הצדקה לקיומה?
בכל מקרה, הנשיא הטיל את הקמת הממשלה על גנץ, שבין ממליציו שבעת חברי הכנסת של ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, שהפעם לא ישב ללא נוע בין הגושים, וחברי הרשימה המשותפת שטרחו להודיע ברוח פורימית שעשו כן לא מאהבת מרדכי, קרי גנץ, אלא משנאת המן, קרי אתם יודעים מי.
תמונת היום של שלשום הייתה ללא ספק תמונתם של נתניהו וגנץ היושבים באולם הכנסת הריק, רחוקים זה מזה פיזית ורעיונית, במה שכונה טקס ההשבעה. מולם על הדוכן ישבו סמוכים ממש זה לזה (מה עם הקורונה?) הנשיא ריבלין ויו”ר הכנסת יולי אדלשטיין. לצדם, מזכירת הכנסת השביעה את השניים שענו לה כמקובל “מתחייב אני” בקול מהדהד. אחריהם נכנסו לאולם בשלישיות שאר חברי הכנסת ונשבעו אף הם – עוד מופע מתוצרת הקורונה המאיימת.
הסיפור האמיתי במופע הזה היה היו”ר אדלשטיין. הוא מאוים על ידי אנשי כחול לבן שביקשו להחליפו בחבר כנסת משלהם מיד עם כינוס הכנסת החדשה. אדלשטיין הודיע שלא יאפשר זאת וכך עשה. החוק מעניק לו סמכות לכך. אבל איני בטוח שבזה נגמר הסיפור. גם בליכוד יש הרוצים בהחלפתו, בטענה שהוא מכהן בתפקיד כבר זמן רב מדי. יודעי דבר טוענים שאף נתניהו רוצה בכך, כי בבלפור לא שוכחים את העימות הקשה ביניהם לפני שנתיים, בשאלה מי ינאם בטקס הדלקת המשואות שפותח את יום העצמאות.
מותר להחליף יו”ר כנסת, בעיקר כשמפלגת השלטון מתחלפת. כבר היו דברים מעולם. אבל לי, אני מודה, יש זיקה מיוחדת לאיש. אדלשטיין היה מה שקראנו “פעיל יהודי” במוסקבה, שלמד ולימד עברית למורת רוחם של השלטונות. הוא שילם על כך בשלוש שנות מאסר עם עבודת פרך, שבמהלכן התנהל מאבק בינלאומי לשחרורו. במאי 1987 שוחרר ועלה לישראל.
הוא ורעייתו הגיעו לישראל זמן קצר לפני שמשלחת ישראלית, ואני בתוכה, עמדה לצאת ליריד הספרים הדו־שנתי במוסקבה. יולי היה האיש שהכין אותנו בעברית שוטפת לקראת המפגש עם היהודים, באי היריד, והדריך אותנו בהיעדר מפות זמינות להתמצאות ברחובות מוסקבה הענקית שכל השלטים בה, כולל של שמות הרחובות, היו ברוסית בלבד, ולשימוש בתחבורה הציבורית וגם הפרטית (“נפנף בחפיסת סיגריות אמריקאיות ומיד יעצור לך נהג”). חבריי ואני איננו שוכחים את זה ליו”ר הכנסת.