בקתה בג'ונגל

השבוע נקרתה בדרכי נקודת מבט נוספת להביט בחיי. לא אכחיש שהם לא מה שתכננתי ואיחלתי לעצמי. דברים רבים קרו בשנים האחרונות, רובם רעים. אבל פתאום, לרגע חמקמק למדי אני מודה, נדמה היה לי שבבקתה ביער במדינה הצפונית־מזרחית ביותר באמריקה, מרוחק מכל מקום יישוב, מתנזר בכורח מהתגודדויות, ללא חברים ובני שיח, ללא שכנים וגיחה שבועית אחת בלבד לקניות, אני יכול להיות במקרה האיש הלא חולה האחרון באמריקה. כאמור, זה היה חמקמק.

לא רק זאת: שבוע קודם לכן, במה שאמור היה להיות ביקור רופא שגרתי, התנפלו עליי עם ניירת ממדיקייר, הביטוח הרפואי לאזרחים ותיקים, ונדרשתי למלא שאלונים תובעניים שמעולם לא נדרשתי לשכמותם: קיבלתי טופס של צוואה בחיים (Living Will) להרהר בו ולהחליט אם אני רוצה שישאירו אותי אבוקדו או יניחו לי למות ללא החייאה; תחת לחץ הודיתי שבמהלך 1973 עישנתי קצת פאל מאל ואז למדתי שמי שעישן יותר ממאה סיגריות בחייו נחשב למעשן ועליו לעבור אולטרה־סאונד של חלל הבטן בואכה שלפוחית השתן. עוד אני מהרהר חטפתי ארבעה חיסונים: שפעת, דלקת ריאות, צהבת ושלבקת.

אחרי שהמידע שקע והכאבים בזרועות שככו, הייתי חייב להודות שמקום המחבוא הסטרילי שלי במיין אינו ערובה לבריאות. ודאי לא לחיים ארוכים. סביר יותר בעיניי שאחליק במקלחת או במדרגות ואף אחד לא ישמע אותי צועק. באותה מידה אני יודע שאם נהיה בבידוד חלילה, לא נוכל לשיר ביחד במדשאות, משום שהבתים רחוקים מדי. זה היה בימים שבמיין לא היה ולו מקרה מזוהה אחד של קורונה וסבלתי ממידה קטנה של יהירות. מצד שני, אינני מנסה להשכיר חדרים במחירים מופקעים ורק קרובי משפחה מדרגה ראשונה יודעים איפה אני. ואלה הרי ברחו על נפשם. כעת יש שני מקרים מתועדים במיין, אבל זו מדינת ענקים עם מיליון תושבים בלבד. הערים הגדולות הן בערך כמו רחוב אחד בתל אביב.

*** 

ב־11 בינואר, שישה שבועות לפני שהמקרה הראשון של קורונה אובחן באמריקה, העלו מדענים סינים לרשת את הגנום של הווירוס המסתורי החדש. שבוע לאחר מכן פיתחו חוקרים בברלין בדיקה המזהה את המחלה. ארגון הבריאות העולמי שלח את תוצאות המחקר הגרמני ל־60 מדינות בעולם. אמריקה אמרה "לא, תודה" ולא קיבלה את מפרט הבדיקה. זו תחושת ההתנשאות והאדנותיות האמריקאית השגרתית שטופחה כשתיל פגיע במשך שלושת שנות טראמפ, שדואג להשקות אותה עד שהיא טובעת.
לצד התחושה המביכה ונטולת ההצדקה כבר שנים רבות, שאמריקה היא האומה הנהדרת, המוכשרת, הגדולה והחזקה בעולם ואין בלתה, קיימת המדיניות הנוקשה של הגופים הרלוונטיים: ה־CDC (המרכז לשליטה במחלות) וה־FDA (רשות המזון והתרופות), שיחסית למשימה המוטלת עליהם הם הממסדים הנוקשים, המאובנים, הצפודים ונטולי הגמישות ביותר באמריקה, מסרבים באופן שיטתי ומבוקר להיות קשובים למידע רלוונטי שלא פיתחו בעצמם ואינם מאשרים שימוש בבדיקות ובתרופות שלא עמדו בתנאים המחמירים ביותר.

זאת הגישה שגרמה לאמריקה להיתפס כה לא מוכנה לקורונה. זאת הגישה שעד לאחרונה מנעה הפצה המונית של ערכות בדיקה שהיו נותנות תמונה אמיתית על אחוזי התחלואה כאן. זה נורא כפי שזה נשמע ואף יותר מכך. בעיקר משום שהיה לטראמפ אינטרס מובהק לא להפיץ את מספר החולים האמיתי. לא רק שהבורסה איבדה את הבלורית שהוא גידל לה, אחרי ששיקר, טייח, מלמל, התרברב וגרע מגודל הסכנה, הממשל התעורר מההלם הקטטוני שפקד אותו ואישר בהליך מזורז בדיקות מכאן ומשם. ממעבדות פרטיות וידע זר. אלה הבדיקות שבעזרתן מנסה המערכת האמריקאית להדביק את הפער.

כאשר הממשל הפדרלי אינו מתפקד, עוברת האחריות למדינות השונות. אלמלא הזריזות שבה התעשתו ופעלו המושלים אנדרו קואומו (ניו יורק), ג'יי אינסלי (וושינגטון), מייק דיוויין (אוהיו) וגווין ניוסום (קליפורניה), היה המצב חמור בהרבה. זה נכון גם לגבי ראשי ערים. הנ"ל זיהו ריכוזים של חולים באזורים מסוימים והטילו עליהם סוג של סגר נושם. את הבדיקות שטפטפו לכיוונם הם שלחו למחוזות הנגועים. וכל זאת בימים שבהם טראמפ התגאה בראייתו למרחוק, שגרמה לו לחסום כניסה של תיירים מסין (החלטה טובה) והתנבא בדבר תוחלת החיים הקצרה והלא מסוכנת של הקורונה. הוא הבהיר שזה קל משפעת ומיד יעבור, וגם מסגר בידיו את ההשפעה המזערית, כפי שהוא אוהב. כאשר נשאלו הרופאים המומחים שעברו לגור באולפני הטלוויזיה מה עשה הממשל לא נכון, הם השיבו: "מה הוא עשה נכון?".

היו גם גיבורים בסיפור הזה. כמו ד"ר אנתוני פאוצ'י בן ה־80, המדען הראשי למחלות זיהומיות בממשל, איש קטן קומה ונעים הליכות בשיער שיבה, שעמד בקו האש של מגיפות קודמות. לא רק שפאוצ'י הפך לחלק הכרחי מהתפאורה האנושית שמקיפה את מייק פנס במסיבות העיתונאים היומיות שלו, הוא קול ההיגיון ושיקול הדעת בסיטואציה היסטרית. לפאוצ'י אין מניות במשחק הפוליטי, לכן הוא יכול בטוב טעם ובעדינות לתקן נחרצות הצהרות ללא כיסוי של טראמפ ופנס, לעתים בנוכחותם. לכן הוא עולה לשידור עשר פעמים ביום, מציג מספרי אמת, מסביר שזה יהיה הרבה יותר רע לפני שיהיה טוב, ואינו מתנער מחובתו להבהיר שמבלי למתן את עקומת המקרים החדשים תיכשל אמריקה במשימה. הכישלון הזה ימיט לחץ בלתי סביר על בתי החולים, שכבר עתה מתוחים עד הקצה, וידגיש באופן הטרגי ביותר את העובדה שחסרות 100 אלף מיטות בחדרי מיון וחסר מספר דומה של מכונות הנשמה.

ל־CNN, שהבינה לפני אחרים את הסופה המתרגשת, יש את ד"ר סנג'יי גופטה, ללא ספק הרופא ואיש הטלוויזיה המיומן, הרהוט והמוכשר ביותר. גופטה לא עוזב את המסך ועונה על שאלות הצופים בכל הזדמנות שיש לו וגם יוצא לשטח להתרשם בעצמו. מה שעוד הפך לברור בקדנציה של נשיא שונא זרים הוא שאחוז גדול מהרופאים המומחים שעולים לשידור הם ממוצא ערבי, הודי ופקיסטני. אלה הם האנשים המנהלים את המשבר ומופקדים עליו. במהלך תשאול בקונגרס אמר פאוצ'י: "זאת אשליה שאנחנו ערוכים לבדיקת חולים עם תסמינים כמו בארצות אחרות. האם היינו אמורים להיות ערוכים? כן, אבל אנחנו לא". ברק אובמה הקים בבית הלבן ישות מיוחדת שהתמודדה עם האבולה, H1N1 וזיקה וגם שלחה ערכות בדיקה למאה מדינות. טראמפ פירק את כוח המשימה הזה ב־2018 וקיצץ בתקציב של ה־CDC כדי לממן את בניית החומה.

אמריקה היא ענק רדום וקצת גרוגי, המתעורר לאטו. זו אומה המושקעת בבדלנות, שממנה היא חורגת לפי הצורך ובנסיבות מיוחדות בלבד. לא היה אפשר לנצח בשתי מלחמות עולם בלעדיה, אבל כאשר ווינסטון צ'רצ'יל התחנן לרוזוולט ב־1940 למשלוח קריטי של משחתות ישנות, דבק רוזוולט בסרבנות וסירב לסייע ללא אישור הקונגרס, שאותו לא היה להוט לבקש. אמריקה התעוררה רק אחרי פרל הרבור. טראמפ הפך את הסיב האישיותי הזה לדרך חיים אגרסיבית. כאשר הפקיע מהרשתות זמן שידור לאומה, זה היה מיצג מביש ומבעית, מלא טעויות והטעיות, הבטחות חסרות כיסוי ושקרים בוטים. הנשיא בן ה־73 עם בעיות של נשימה מחרחרת, ישב קפוא מול הטלפרומפטר אבל הוסיף אלתורים.

את "התחקיר" והעובדות אסף עבורו המומחה לשלום במזרח התיכון ג'ארד קושנר, בעיקר אצל מכרים, כמו רופא שהוא אביה של הדוגמנית היידי קלום ולא מבין מהחיים שלו. את הנאום כתב סטיבן מילר, מה שמסביר מדוע קרא טראמפ לקורונה "וירוס זר" והטיל את האשמה על סין. בעת ביקור ב־CDC, לבוש במעיל רוח וחבוש כובע בייסבול, הסביר טראמפ שהוא מעדיף להרחיק את ספינות הקרוז עם הנופשים החולים מחוץ לנמלים באמריקה "מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לשמור על סטטיסטיקה נמוכה של חולי". הוא הסביר את ההבנה האינטואיטיבית שיש לו למדע וכיצד הוא תופס את החומר בדקות ספורות כי ככה הוא בנוי, מה גם שדודו ג'ון טראמפ היה מרצה מפורסם ב־MIT. בניגוד להנחיות, הוא לוחץ ידיים חופשי, מתחכך במי שהתגלו כנשאים וסירב לעבור בדיקה עד שאנשיו הכריחו אותו. בסוף השבוע שעבר הבהיר הבית הלבן שתוצאות הבדיקה היו שליליות.  

כאשר אמריקה התעוררה, זה היה אפקט דומינו. נסגרו כל אירועי הספורט באולמות ובכלל, שזה האופן שבו אמריקאים מגדירים את עצמם - באמצעות כדורסל, בייסבול, פוטבול והוקי. יציאתם של סרטים לאקרנים נדחתה. זה לא קל כאשר טום הנקס ורעייתו חלו באוסטרליה ונכנסו לבידוד. בניו יורק ובערים אחרות סוגרים מסעדות, ההצגות בברודוויי בוטלו, עובדים נשלחו לעבוד מהבית ואחרים לחופשה כפויה, טיסות מחוץ לאמריקה בוטלו, וכרגע עומדת ליפול הנעל השנייה ויבוטלו גם טיסות פנימיות. ועל הרקע הזה, שהוא מחולל היסטריה טבעי, לא הצליח הממשל להזיז אשך. קל וחומר להוציא ערכת בדיקות לאזורים הנגועים.

***
                                                       
לפעמים זה נקרא אתוס, לפעמים אידיאולוגיה, אבל אמריקה היא חברה המושתתת על הרעיון שהפרט וזכויותיו באים לפני הכלל, ואיתו הזכות להגן על האינדיבידואליזם שנצרף בסגנון חיים ייחודי בשכונות אלימות בערים הגדולות או ביכולת הישרדות בספר הפרוע. תפיסת העולם העצמאית והאגרסיבית הזאת היא האחראית לתיקון השני לחוקה, שעניינו הזכות לשאת נשק והיא שעומדת בדרכם של המחוקקים לשים גבולות וסייגים לסטיות תקן קשות כמו גישה קלה לרובי סער ולמחסניות בעלות קיבולת גדולה. הדברים נאמרו כבר ברשת פוקס, המגרש הביתי של דונלד טראמפ. כשהוא משווה בין מוות למוות, המליץ שון האניטי לשים את הקורונה בפרופורציות.

"26 אנשים נורו למוות בסוף השבוע האחרון בשיקגו לבדה", אמר, "אני בספק אם שמעתם על זה". החרה־החזיק אחריו טומי לארן, איש פוקס נוסף: "קראו לי משוגע, אבל אני הרבה יותר מודאג מלדרוך על מזרק הרואין מאשר לחלות בקורונה". זה דיבור דמגוגי נחות וסוטה, שנועד בעיקר להסתיר מהעין את הכישלון הקולוסאלי של הנשיא. בתחילת מרץ הבהיר סקר מהימן כי רק 35% מהרפובליקנים מודאגים מהווירוס, לעומת 68% דמוקרטים. סטיב באנון, הדמגוג הגדול, מכנה את המדיניות המשותפת לפוקס ולממשל, "צנזורה באמצעות רעש". או כפי שהוא קורא לזה בין חברים: "להציף את האזור בחרא".

בעתות משבר זקוקה אמריקה לתקופת מעבר והסתגלות מעצמאותו הקדושה של הפרט להתאחדות כקהילה המזהה מטרה אחידה. דוגמאות מבישות להסתגלות הזאת נראות בחג המולד, בלאק פריידיי וסייבר מנדיי, שבו מוותרים כולם על עצמאותם האידיאולוגית וסגנון חייהם הפרטני לטובת הסתערות צרכנית במנטליות של עדר על מוצרים שעליהם מתנוסס השלט "בהנחה גדולה". המראות של המונים צרים על פתחי חנויות לפני שעת הפתיחה התחלפו בשבועות האחרונים בניקוי מדפים שיטתי, היסטרי ומבוהל של מוצרים לא סקסיים אך נחוצים לטווחים ארוכים כנייר טואלט, חומרי ניקוי ואוכל שניתן להקפיא או לשמור.

לאמריקאי ממוצע יש נוגדנים טבעיים, כחלק מחינוכו וסגנון חייו, לרעיון כי מגיפה שהחלה בסין ונראתה כסיוט של הזולת, וירוס מפיל חללים שאין לו תרופה או טיפול, עלולה לחלוף באמריקה ככוח טבע. החיים לא חסכו מאמריקה אסונות, מ־11.9, דרך קתרינה, איום בהתפרצות אבולה וזיקה ושיטפונות תנ"כיים בשנים האחרונות. אז הם נקרעים בין היעדר התגובה ברמה הפדרלית, התגייסות מסיבית ברמה של מדינה ועיר ועד הזנחה פושעת ושקרים מהצמרת במקרה של הסופה בפורטו ריקו. אמריקה מתקשה להשלים עם העובדה שהמעצמה הכי גדולה בעולם - שנתנה לנו הייטק ורפואה מודרנית ומתעקשת ברגעים אלה ממש למצוא רפואה לסרטן וכבר הציגה הישגים רבים - נאלצת להיכנע, בניגוד להשקפתה, למחלה שהורגת באופן סלקטיבי וכמעט מגמתי זקנים שסבלו ממצבים כרוניים שונים שרק חיכו לרוצח יעיל שימוטט אותם.

באומה שבה מרחיקים המילניאליים את הבייבי בומרס מכל עשייה אפקטיבית ומנתקים אותם מעטיני תרבות חדשה שאינה מתמקדת בהם, הקורונה היא כמו מחלה שהמציאו האסקימואים: בואו נשים את הזקנים על פיסת קרחון ונדחף אותם מהחוף. לפני מאה שנה בערך רוב מקרי המוות באמריקה נגרמו ממחלות מידבקות ובעידן הזה התמותה הגבוהה היא ממצבים כרוניים קיימים.

למרות האכזבה מטראמפ והממשל הכושל והלא מוכן שלו, שהפכו לפיניאטה החביבה על התקשורת, מכורה אמריקה לרעיון של אחריות הפרט על עצמו ומשפחתו. אמריקאים התרגלו לרעיון כי התיווך בין התרופות והאמצעים המודרניים להצלת חיים כמו רופאים טובים ובין 330 מיליון אזרחים, הוא כישלון חרוץ; הוא דרך חיים. המתווכים הם אנשי עסקים בחלוקים לבנים שנושאים מצ'טות במקום סטתוסקופ. בפער התיווך הציני והאכזרי הזה מוטלים כמעט מאה מיליון אמריקאים שאין להם גישה לביטוח רפואי.

רוב ההקלות, ההנחות והתקנות החדשות שעברו בקונגרס או נמסרו על ידי הממשל, אינן מספיקות כדי לכנס את האומה כולה תחת יריעת תאג"ד אחד. את הרווחים הגדולים אמורים לצמצם בעלי העניין בשטח והעול נופל על המדינות, בתי החולים וגופים קיימים כמדיקייד ומדיקייר.

ההבטחה שהמובטלים מכורח יקבלו משכורת ולא יאבדו זכויות רפואיות מטעם המעביד, היא בגדר הבטחה בלבד. התמונה אינה שלמה אם לא מבינים שכ־40 מיליון תלמידים באמריקה מקבלים את שתי הארוחות החשובות שלהם ביום בבית הספר. הם באים מבתים שבהם הארוחות הללו לא מצויות תמיד. כאשר הוחלט לסגור את בתי הספר, קודם בטפטוף מהוסס ואחר כך בשיטפון, צריך היה לפתור את שאלת הארוחות. הגיוני שהממסד הרפואי אוסר התקהלויות גדולות. את הארוחות צריך להוביל לנקודות חלוקה נגישות לילדים או להוריהם.

רבות דובר לאחרונה באמירה המפורסמת "אף אדם אינו אי" של ג'ון דון. דון היה בן 51 כאשר כתב את הדברים ב־1623, אחרי שכמעט מת ממחלה מידבקת. הוא שכב חולה כאשר בתו עמדה להתחתן. הוא התעקש שתינשא למרות מחלתו, בעיקר משום שרצה לדעת שיהיה מי שידאג לה. מחלון חדרו הוא שמע את פעמוני הכנסייה מבשרים על החללים שהפילה המגיפה. "אף אדם אינו אי לעצמו", הוא כתב, "כל אדם הוא חלק מיבשת, פרט מהכלל... כל מוות גורע ממני, מכיוון שאני מחובר למין האנושי, לכן אל תשאל אף פעם למי צלצלו הפעמונים. הם מצלצלים לך". זה האתוס שאמריקה מנסה לשוב ולהתחבר אליו בימי המגיפה. הקושי גדול, משום ששלוש שנות טראמפ פעלו בדיוק בכיוון ההפוך. הן פילגו, סכסכו, הרחיקו, שיסעו וקרעו את המרקם האמריקאי. הוא אינו אחיד, אבל פעם אחר פעם הוכח כי אמריקה יכולה להפוך למקשה אחת. זה בדיוק מה שג'ו ביידן מנסה למכור בדרכו הלא נחרצת. בדיוק כפי שצודק ברני סנדרס בדרישתו לביטוח רפואי חינמי לכל.

אלה ימי בחירות. שני דמוקרטים מתחרים על המועמדות, וטראמפ אינו קיים ללא זריקה שבועית של עצרת אוהדים המונית. כיצד מקיימים בחירות חופשיות בסיטואציה האוסרת על התקהלות? כיצד מקיימים ועידות מפלגה? מהן בחירות ללא שאגות ההמון? השבוע דחתה לואיזיאנה את הפריימריז שלה. גם התשובה לשאלה כיצד יצביעו באמריקה בלי להיות ביחד לא ברורה עדיין. את העיניים מרימים תוך כדי תנועה ומגלים את היעד הבא.

את הנזק שטראמפ עשה לעצמו טרם שהתאושש ועדיין ממשיך לעשות, קשה הפעם להסתיר. הוא גלוי לעין, מכיוון שהוא אחראי ישירות לקוצר ידה של המערכת הרפואית והניסיון השקרי כל כך להסתיר את מספר החולים והמתים האמיתי. אנשים שחששו לומר את הדברים בקול רם מרגישים כעת בטוחים יותר: דונלד טראמפ הוא אדם שאסור לו להיות נשיא. הוא אחראי ישירות לאחד המחדלים הקיומיים הגדולים באמריקה, ויהיה עליו ללכת הביתה עם הקורונה.