זאת הפעם השישית השבוע שאני יוצאת לקניות בסופר. המקרר עמוס, המזווה מלא באוכל לשנה שלמה בערך, ואפילו הצלחתי להתארגן על כמה חבילות נייר טואלט, בלי לדעת אפילו מה עומד מאחורי המרוץ האובססיבי להשגתן.

לא חסר בבית כלום, אבל איכשהו הרכב נוסע לסופר כמעט מעצמו. אולי זאת תחושת הטראומה של עם שעבר שואה שהתיישבה לנו בתודעה, ואשר גורמת לנו בעתות משבר להצטייד באוכל, כאילו שמחר כבר לא יהיה. לא פלא שמראה המדפים המלאים משרה בי תחושת ביטחון. ואולי אני חוזרת לסופר שוב ושוב משום שזה המקום היחיד שבו עוד אפשר לפגוש אנשים. חמושה במסיכה, משתדלת לשמור מרחק, אני מסתובבת בין המחלקות השונות כאילו מדובר בטיול ברחובות שוקקים, מנסה להחזיר קצת ביחד לבידוד הזה.

כמעט שבוע עבר מאז שהבנו שמשהו רציני קורה פה, וכל יום שעובר רק מגביר את אי־הוודאות. בתי הספר נסגרו, מאות אלפי אנשים הוצאו לחל"ת או פוטרו, העצמאים כורעים תחת הנטל וזועקים לעזרה. מקומות התרבות, הבילוי והספורט נסגרו, ובכל יום מתקבלות הנחיות חדשות. לכאוס הזה נכנס גם הפלונטר הפוליטי, שרק מעצים את חוסר האמון של האזרחים במדינה שאמורה דווקא עכשיו לתת להם קרקע יציבה.

# # #
ואולי בתוך החושך הזה מסתתרות הזדמנויות? הקורונה מגלגלת לפתחנו הזדמנות נדירה להרהר בעניין הסולידריות, אף שרובנו שייכים לדור שנולד לתוך קדושת האינדיבידואליזם. מגיפת הקורונה מסתמנת כמשבר עולמי בסדר גודל של מלחמת עולם שלישית. רב הנסתר על הגלוי, ויש הרבה דברים שנדע רק בעתיד. אבל דבר אחד ברור כבר בשלב הזה: הקורונה מגלה את מה שמראשית האנושות מנסים להגיד לנו - שאנחנו תלויים זה בזה.

עד אתמול חיינו חיים עמוסים במעשים, התרוצצנו מהישג להישג ולא ידענו שובע. חשבנו שלבד נגיע מהר יותר, גבוה יותר, רחוק יותר. התקופה הזאת מבקשת לשנות לנו את דפוסי החשיבה האינדיווידואליסטית ולהדהד לנו את העובדה שאנחנו תלויים זה בזה. לא רק כאן בארצנו, אלא אפילו בהחלטות של בני אדם אי־שם ביבשת אחרת.

אולי עלינו להבין שאנחנו רקמה אנושית אחת, שהרווחה שלנו, החירות שלנו והשפע שלנו תלויים בקשר בינינו, בין בני האדם כולם. כשמקבלים החלטה להוריד את הריבית באמריקה, המטבע בישראל צונח; וכשאוכלים בשוק בווהאן בסין חיות שאינן ראויות למאכל אדם, בישראל נאלצים להסתגר בבתים. הנגיף הוא גלובלי, עובר ממדינה למדינה במהירות ואינו מבחין בגבולות. בסופו של דבר, מיגורו תלוי ביכולות שהעולם יפגין, בשיתוף במידע ובדרכי הטיפול ובטכנולוגיה, וכמובן באחריות שיפגין כל אחד מדיירי הכדור הזה. יותר מאשר הבעיה היא גלובלית, הפתרון הוא גלובלי.

מדינת ישראל נדבקה בנגיף הקורונה בתקופה שבה אנחנו מפוצלים ומלאי שנאה כפי שלא היינו מעולם. הנגיף כאילו מבקש להזכיר לנו שאנחנו חולקים גורל משותף. הוא אינו מבחין בין ימנים לשמאלנים, בין חרדים לחילונים ובין ערבים ליהודים.
בתי החולים הם מדגם מייצג לכך שאנחנו חולקים מרחב אחד ופגיעים באותה מידה ונדרשים לשיתוף פעולה כדי להיחלץ מהמשבר. עלינו ללמוד מחדש לסמוך זה על זה. זה מתחיל בכך שכל אחד מאיתנו יישאר בבית ויקפיד על ההוראות. רק כך נוכל להקטין את השסע בחברה הישראלית עכשיו ועם תום המשבר.

היחסים שלנו כקולקטיב מעולם לא עמדו במבחן כזה, ששיאו יגיע ביום שאחרי, כשהנגיף יתפוגג וממדי ההרס של כלכלת ישראל ייחשפו. אז סוגיית "כל ישראל ערבים זה לזה" תהיה רלוונטית מתמיד, ואיתה יעמדו למבחן גם השאלות הבאות: האם כחברה נמצא את הדרך לסייע למי שיזדקק לעזרה, האם המדינה תיתן מענה הולם ומותאם לכל מי שייפגע, והאם מי שיש לו יותר יסייע למי שיש לו פחות?

זמן אישי
באופן פרדוקסלי, גילוי סולידריות בימים אלה פירושו להתבודד ולא להצטופף. חתונה בבית שמש בהשתתפות כ־150 אנשים נראית כיום בבירור כהפרה של הערבות ההדדית. איזה מין נגיף זה שבוחן את הרקמה האנושית על ידי בידוד והפרדה שלנו זה מזה?

מאז ומעולם מגיפות היו כרוכות בבידוד, ואולי הקורונה לא מסתפקת בלכפות על כולנו הכרה בדבר תלותנו בזולת - היא מבקשת מאיתנו בעידן התזזיתי שבו אנחנו חיים לפגוש מקרוב גם את עצמנו.

אני לא זוכרת את עצמי חפה מפעילות אינטנסיבית. לא זוכרת מתי הייתי נוכחת ברגע, בלי משימות ובלי יעדים, בלי מטלות ובלי לוח זמנים מתוכנן היטב. הקורונה נתנה לי זמן לבהות ולחשוב מחשבות שלא היה לי זמן להתפנות אליהן, והיא העניקה לי זמן איכות עם בני.

אני רואה את הילד שלי כפי שלא יכולתי לראות מבעד לרשימת המטלות האינסופית, שמעולם לא התכווצה אלא רק הלכה והתארכה. יש לי זמן לשאול אותו איך הוא מרגיש, ולהקשיב לתשובה בלי לקצוב את הזמן המשותף שלנו עד המשימה הבאה.
ידעתי שהבן שלי מצחיק וחכם, אבל לא תמיד הספקתי ליהנות מההומור שלו. פתאום יש לי שעות וימים לבלות עם כל הטוב הזה, והנה היופי מתגלה במלואו בין ארבעה קירות. לא בחוץ אלא פה, בבית.

התקופה הזו ממלאה אותי ברגשות של אהבה, דאגה, הערכה וגעגוע לאנשים שמקיפים אותי. כך מצאתי את עצמי מתגעגעת לאבא שלי אחרי יומיים שלא ראיתי אותו, אפילו שלפעמיים לא נפגשנו במשך שבועיים. הקורונה אפשרה לנו לעשות מסע אישי בבית. לא צריך לברוח למזרח הרחוק בשביל לחשוב מחוץ לקופסה ולהתנתק מהתכתיבים ומהתביעה החברתית לעשייה בלתי פוסקת.


ימי הקורונה מלמדים אותנו שעם כל הכבוד למדע, לתבונה האנושית ולטכנולוגיה המתפתחת - יש עוד הרבה דברים שאין לנו מושג לגביהם. אין לנו שום יכולת לנבא אתגרים ואיומים שעשויים לזרוע הרס ולפגוע בעולם המשוכלל שיצרנו. אז אולי נגיף הקורונה פשוט רוצה להגיד לנו: קצת צניעות, בני אדם, קצת צניעות