בואו נשחק ב"מה יקרה אם". נניח הנחה, ונוציא ממנה מסקנה מספרית. לדוגמה: נניח ש־50% מתושבי ארה"ב יחלו בקורונה. וכמובן, לא בטוח שזה יהיה המצב. ועוד נניח, ששיעור התמותה מקורונה הוא עד 1%. כמובן, גם זה רחוק מלהיות ברור. שיעור התמותה מקורונה הוא במידה רבה עדיין בגדר תעלומה, וטווח ההערכות הסטנדרטי נע בין קצת יותר מ־0.5% ל־5%. אבל נניח שזה המצב, 50% הדבקה, 1% מוות - כמה אמריקאים ימותו מקורונה? התשובה היא יותר ממיליון וחצי בני אדם (אם לדייק, כמיליון ו־600 אלף).
עכשיו נשאל: מיליון וחצי זה הרבה או מעט? הרי כל שנה מתים הרבה אמריקאים מהרבה דברים. כך שהמספר עצמו לא מלמד אותנו הרבה. אם כבר, מעניין להשוות אותו למספרים אחרים של סיבות מוות אחרות, ומזה אולי ללמוד משהו. לדוגמה: אם ההנחות שהנחנו נכונות (50% הדבקה, 1% מוות), הקורונה תהפוך לסיבת המוות מספר אחת בארצות הברית.
גורם המוות מספר אחת באמריקה כיום הוא מחלות לב, שמהן מתים יותר מ־600 אלף בני אדם בשנה. גורם המוות מספר שתיים הוא סרטן, וממנו מתים קצת פחות מ־600 אלף בני אדם בשנה. קורונה תעבור את שתי הסיבות הללו בהרבה מאוד. היא תעבור אותם בכל קבוצות הגיל מ־40 ומעלה. כמובן, גם זה בהנחה (לא סבירה) ששיעור ההדבקה והמוות זהה בכל גיל. אבל בעצם כבר די ברור שזה איננו המצב. צעירים מתים רק מעט מקורונה, מבוגרים מתים הרבה יותר.
בלוג הסטטיסטיקה המצוין "Upshot" אפשר השבוע לקוראיו לשחק במספרים כאלה. שנו את האחוזים, וקבלו את התוצאה באמריקה. דוגמה: אם נניח ששיעור ההדבקה גבוה הרבה יותר, 70%, ושיעור התמותה קרוב לאחוז הרשמי של ארגון הבריאות הבינלאומי (3.4%), מספר המתים מקורונה בארה"ב בשנה הקרובה יהיה כ־7 מיליון בני אדם. בערך פי עשרה יותר ממספר המתים ממחלות לב. וגם כאן כמובן יש מקום להסתייגות, כי ברור שחלק מהמתים מקורונה הם חולי לב שכבר לא ימותו ממחלת לב (כי הם מתו מקורונה), וחלק מהמתים ממחלת לב היו מתים מקורונה (רק שהם כבר מתו ממחלת לב).
כל העיסוק המורבידי הזה קל יחסית לתרגום לישראלית מדוברת. בסך הכל מתים אצלנו כל שנה קצת פחות מ־1,000 בני אדם לכל 100 אלף נפש. כאחוז אחד. מסרטן מתים יותר מאשר ממחלות לב. בערך 130 בני אדם לכל 100 אלף נפש. עכשיו דמיינו מחלה שמדביקה, נאמר, מחצית מהאוכלוסייה (50 אלף מכל 100 אלף בני אדם), ומכלל הנדבקים שיעור התמותה הוא, נאמר, 1% (500 בני אדם). מה משמעות הנתון הזה? קודם כל, שקורונה תהיה גורם המוות מספר אחת בישראל ובפער גדול. כמעט פי ארבעה מסרטן. כמעט פי שישה ממחלות לב (80 לכל 100 אלף).
כמובן, את כל זה צריך לחשב לפי גיל. קרוב ל־3% מבני ה־75 פלוס בישראל מתים כל שנה ממחלות לב וסרטן (ביחד). איך זה בהשוואה לקורונה? על פי הנתונים המעודכנים ביותר מסין, מקרב הנדבקים בקורונה, כ־8% מבני ה־70 פלוס, וקרוב ל־15% מבני ה־80 פלוס גם מתים ממנה. כלומר, אם חצי מהם נדבקים, 4% עד 7% מהם מתים. זה פי שניים יותר משיעור המבוגרים שמתים מסרטן וממחלות לב גם יחד.
התחזית למחרתיים
הנה סיפור קצר על פרופסור חשוב ומוכר, קנת' ארו. יהודי רומני במקור, אחר כך אמריקאי. נולד לפני כמעט מאה שנה, הלך לעולמו לפני שלוש שנים. בן 95 במותו. זוכה פרס נובל לכלכלה לפני כמעט 40 שנה. הוא החל את הקריירה שלו בכלכלה מתמטית בשנות ה־30 של המאה הקודמת, שנות המשבר הכלכלי הגדול. ב־1942 גויס למאמץ המלחמתי כקצין חיזוי מזג האוויר בחיל האוויר, ושובץ ליחידה שתפקידה חיזוי ארוך טווח. אולי משום שזה היה האופי שלו, ואולי משום שהייתה מלחמה, ארו החליט להגדיל ראש. הוא ניצל את הכשרתו כדי לערוך בחינה מסודרת של השאלה האם היחידה שלו עומדת במשימה שהוטלה עליה: לומר מראש מה יהיה מספר ימי הגשם בחודש הבא.
התשובה הייתה כמובן שלילית. התחזית לא הייתה מדויקת, בלשון המעטה. ארו וחבריו החליטו ליידע את הבוס. הם שלחו מכתב למפקד החיל, ובו הציעו לו לבטל את יחידתם, שאין תועלת בתחזיותיה. המענה שקיבלו ממשרדו של הגנרל לאחר כחצי שנה הפך לקלאסיקה. "הגנרל מודע בהחלט לכך שהתחזיות לא שוות שום דבר. עם זאת, הן נדרשות למטרות תכנון".
באחד ממקומות העבודה שביקרתי השבוע השתעשעו שני מנהלים בשיחה שהזכירה לי את הסיפור היפה הזה. שיחת "מתי זה ייגמר". ובכן, מתי? התשובה היא אין לדעת. ובכל זאת, יש הכרח לנסות להעריך. למטרות תכנון. אפשר להשבית את המשק לחודשיים או שלושה כדי למנוע אסון בריאותי, אבל אם יתברר שנדרש להשבית אותו לשנתיים, אזי ייתכן שהאסון הכלכלי עולה בחומרתו על האסון הבריאותי. אבל איך נדע אם מדובר בשלושה חודשים או בשנתיים? נצטרך להעריך. האם יש ערך להערכה? נדע רק בדיעבד.
אחד המאפיינים המובהקים של משבר הקורונה הוא הצורך באיסוף וניתוח מידע תוך כדי תנועה. לכן כמעט כל החלטה של הקברניטים היא בגדר הימור. הם נשענים על ידיעות שאולי הן נכונות ואולי הן נכונות רק לשעתן. הם צריכים להחליט עכשיו, ואולי ייאלצו לשנות את ההחלטה אחר כך.
בספר המצוין "תחזיות־על" של פיליפ טטלוק ודן גרדנר, המחברים מתארים את מה שהם מכנים "דילמת המנהיג". בתמצית: חזאות היא משימה שדורשת ענווה, ספקנות, התאמה מתמדת לשינוי נסיבות. מנהיגות היא משימה שדורשת נחרצות, פסקנות, החלטיות. מנהיג צריך להתוות משימות על סמך תחזית לעתיד. אבל לפחות לכאורה, מנהיג טוב לא יכול להיות חזאי, וחזאי טוב לא יכול להיות מנהיג. כיצד מגיעים אם כך לאיזון? "זה דורש נכונות רבה לקבל ביקורת - ויצירת תרבות שבה אנשים מרגישים בנוח להביע אותה". יש לקוות שזה המצב בחדר שבו יושבים ליצמן ונתניהו, סדצקי ובאב"ד, בר סימן טוב וכחלון. החדר שבו, על סמך נתונים משתנים ותחזית מעורפלת, נדרשת קבלת החלטות.
מי בעד מעקב אחר אזרחים?
הצורך בפיקוח של הכנסת על הרשות המבצעת ברור. הצורך של האופוזיציה לבקר את הממשלה גם הוא ברור. ובכל זאת, מהעץ של תקנות החירום והשימוש באיכון טלפונים למעקב אחרי התפשטות הקורונה לא יהיו פירות. בפשטות, רוב הציבור לא יהיה עם כחול לבן. בין שבצדק ובין שלא בצדק (זו כבר שאלה אידיאולוגית מורכבת), רוב הציבור יקבל בהבנה ובתמיכה את השימוש באיכון טלפונים, וינפנף במשיכת כתפיים את הטרוניות נגד הצעד הזה. למעשה, זה מסוג הפרשיות שמסעירות בעיקר את התקשורת, וגורמות לקבוצות גדולות בציבור לחשוב שעיתונאים ומשפטנים הם חבורה של נודניקים, ששכחו את ההבדל בין עיקר לבין טפל.
נתחיל מזה: אם הציבור צריך לבחור על מי הוא סומך יותר, על השב"כ (שאנשיו ינטרו את החולים) או על הכנסת (שלא קיבלה הזדמנות לפקח), התשובה ברורה. השב"כ הרבה יותר מקובל על הציבור כגוף שאפשר לבטוח בו מאשר הכנסת. ועוד: אם הציבור צריך לבחור בין פגיעה בפרטיות (מעקב אחר חפים מפשע) לבין הגנה על החיים (זיהוי חולים ומסלולם), גם כאן התשובה ברורה.
עשרות רבות של שנים ישראל מנהלת מדיניות מרחיבה של שימוש באמצעים מודיעיניים, והציבור מקבל את הצורך הזה בהבנה. מדוע? שוב, קל להסביר. הוא בסך הכל סומך על גופי הביטחון שלא יעשו שימוש לרעה במידע. והוא בדרך כלל נותן עדיפות לצורכי ביטחון על צרכים אחרים, כמו פרטיות.
ישראל ייחודית במובן הזה, בוודאי לעומת רוב העולם המערבי. הנה דוגמה. לפני שבע שנים התגלה ששירותי המודיעין האמריקאיים האזינו לשיחות הטלפון של ראשי מדינות ידידותיות לארה"ב, כגון גרמניה וצרפת, וגם לאזרחים שלהם. הרוחות בארה"ב סערו. כמעט שני שלישים מהאמריקאים סברו שצעד כזה "לא מתקבל על הדעת".
ומה בישראל? גם אצלנו נשאלה שאלה על הפרשה הזאת בנוסח הבא: האם חשוב יותר לאסוף "מידע מודיעיני חשוב" או שמא לשמור על האמון עם מדינות ידידותיות? ערביי ישראל בחרו ברוב עצום (76%) באמון בין מדינות. מסיבות ברורות, הערבים קצת פחות מתלהבים משירותי המודיעין ומאמצעי המעקב שלהם. אבל בקרב היהודים, רוב קטן נטה לכיוון של איסוף מידע חשוב. ובמילים אחרות: אל תנסו להפחיד אותנו עם השב"כ. השב"כ הוא שלנו.
סטיית תקן
1. הסקר של דיירקט פולס שחוזה נסיקה של הליכוד ל־39 מנדטים בבחירות רביעיות הוא סקר לא משמח. הוא יגרום לנתניהו להיות עיקש יותר במשא ומתן על אחדות, כי יש לו יותר מה להרוויח מבחירות נוספות.
2. בדיוק בגלל זה, לגנץ אין מנוס מאיסוף קלפי מיקוח, כמו חקיקה בכנסת ואיום בממשלת מיעוט בתמיכת הערבים. גם עם הקלפים האלה לא יהיה קל, בעיקר אם נתניהו יאמין שממשלת המיעוט תקרוס מספיק מהר כך שיחזיק מעמד בראש הליכוד והאופוזיציה.
3. הסקר הזה גם מצא שכרבע ממצביעי כחול לבן מתנגדים לחבירה למפלגה המשותפת. אם יורשה לי, זה בדיוק מה שחזינו כאן בשבוע שעבר, לפני שהיה סקר. הנה כך כתבנו: "בהערכה גסה, רבע עד שליש מבוחרי כחול לבן לא אוהבים את הרעיון של הסתמכות על הרשימה המשותפת בנסיבות שנוצרו. הם עלולים להצביע למפלגה אחרת בסיבוב הבא, או לא להצביע בכלל".
4. רוב האמריקאים היו רוצים לשנות את שיטת בחירת הנשיא. לוותר על ה"אלקטורל קולג'" ולבחור נשיא בבחירה ישירה. מי שמקבל יותר קולות, הוא שיהיה הנשיא. כלומר, אל גור ולא ג'ורג' בוש בשנת 2000. הילרי קלינטון ולא דונלד טראמפ בשנת 2016. האם יש סיכוי שהשיטה תשתנה? התשובה היא לא. העובדה שהרוב רוצה שינוי לא מפתיעה ולא תעזור. כי ה"אלקטורל קולג'" לא נועד לשמח את הרוב, הוא נועד להגביל את הרוב.
*השבוע עשינו שימוש בנתונים וסקרים שלקחנו מה"ניו יורק טיימס", פיו, המכון לדמוקרטיה, משרד הבריאות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דיירקט פולס, הספר "תחזיות־על" של טטלוק וגרדנר, הספר "Risk, Choice and Uncertainty" של ג'ורג' ספירו