בחמישי בערב הרחובות כבר היו שוממים מאדם. עם שקית בינונית ובה מגבת, חלוק לבן, כמה סוכריות דרז'ה כסופות ולבנים נקיים, צעדה אל המקווה שבסוף הרחוב. “כבוד הדדי מביא שלום בית!", זה המשפט היחיד שהיא זוכרת מהדרכת הכלה שבה הייתה. כל שאר הדברים שלימדו אותה בהדרכה כמעט ופרחו מזיכרונה, מה צריך לעשות במקווה של לפני החתונה, מה לומר, איך לטבול ובמי אסור לגעת עד שתעמוד תחת החופה.
לחשוב שרק לפני שבועיים ישבה שם בהדרכה, מול עוד מאורסות נבוכות, וצחקקה בכל פעם שדובר על בינו לבינה. לו מישהו היה מספר לה שהצחקוקים הללו יהפכו לדמעות כי אוטוטו תפרוץ מגיפה, לא משהו רגעי ולא בעיה לאומית, אלא עניין מתמשך ואוניברסלי, סביר שהייתה אומרת לו שדמיון טוב רק לספרים שהיא קוראת אחרי המקלחת. אבל זה קרה ובאה המגיפה, עוד בטקס החינה הגדול שהפיקה לה אמה. שם, באולם הקטן במעלה אדומים, לחש לה מישהו, איזה דוד רחוק, “כנראה שאוטוטו יתחיל פה עוצר, לתת לכם עכשיו את המעטפה של החתונה?".
היא סירבה להתייחס אליו, רק חייכה בנימוס וצעדה באלגנטיות אל מרכז הרחבה. התלבושות, העוגיות, האנשים הקרובים שבאו לשמח, המפגש בין משפחתה ממזרח למשפחתו מממערב, ריגשו אותה כל כך עד להתפקע. נשיקותיו של אהוב לבה, ידיו האוחזות בידיה והתכשיטים המונחים על שניהם כמנהג המסיבה הדחיקו את כל פחדיה.
יום אחר כך כבר ידעה שהחתונה לא תתקיים, עכשיו זה כבר עוגן בחוק. אין התקהלות, ואולמות האירועים סוגרים את שעריהם. היא ניסתה להפיג ממחשבותיה את תמונת השמלה שמדדה יותר מחמש פעמים, את הבגדים והפפיונים הקטנים שנקנו לאחיינים ואת החזרות איתם על עלי השלכת שהיו אמורים לפזר בכניסה לחופה. ניסתה שלא לדמיין את עיניו של שם טוב, אביה, מביטות בה מבעד להינומה ולוחשות “כמה את יפה, ילדה שלי" ואת חברותיה, נושאות שולי שמלתה ברחבה ורוקדות איתה ועם הרבה שיכר.
אמיר ידע את כאבה. כשעמדה מול הראי בחדרה נשכה את שפתיה וניסתה לא לבכות. “את יכולה לבכות", לחש לה, “אבל אין על מה, אנחנו מתחתנים, יפה שלי!".
“אתה בטוח?", שאלה והניח ראשה על חזהו.
“הרב אמר שאסור לדחות".
“אבל אמא שלי עם חום, ואבא צריך להיות בבידוד", התחזק בכיה.
“נו? אחי קנה סלולרי חדש, שישתמש בו למשהו טוב, הם יראו את הכל".
“אתה בטוח?", שאלה.
והוא נשק לה, מנסה להסתיר את אכזבתו ולהראות את גבורתו צעד אחד לפני שהוא מקים עם האישה היפה משפחה.
***
במקווה, רגע לפני שטבלה, שלא כהרגלה ואופיה השקט, ביקשה מהבלנית לזרוק עליה כמה סוכריות כשתצא. “אמא שלי תכננה לעשות את זה, אבל..." לחשה. “אל תוסיפי", ליטפה הבלנית את שערה, “את שומעת את השקט בעולם? הקדוש ברוך הוא, כולו פה, בקשי מה שתרצי". כשנכנסה אל המקווה בירכה חרישית הטובלת: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה", וטבלה.
באותו הרגע, מלבד האהבה שלה זכתה, כל השאר נראה כמו הבל אחד גדול. ברגעי הטבילה ההם לא חשבה על הספקים הרבים שסירבו להחזיר להם את המקדמות, לא על לבה השבור של אמה שלא תוכל לנכוח בחתונתה ולא על האוכל המיוחד שבחרו לאורחים. רק לפני חודש עוד התלבטו באיזה סלט לבחור. כמה הכל כל כך מגוחך, ואיך אנחנו מבזבזים את החיים על מיני טיפשויות שכאלו?
ברגע ההוא, כשידיה לצדדים ומי המקווה הם הדבר הנקי ביותר שרחצה בו בחייה, דמיינה את פניו של זה שאהבה, שאלה את עצמה כמה אנשים זוכים בעולם הזה גם לאהוב וגם להיות נאהבים. דמיינה את חיוכו של חציה השני, את זה שרגע אחרי ששלף טבעת והציע לה לחלוק עמו את חייה, פרסם תמונה בכל הרשתות החברתיות תחת המילים “חברים לנצח". הוא החבר הכי טוב שלה, חייכה לעצמה כשעלתה במדרגות המקווה, והוא יעמוד איתה תחת החופה. מהרגע ההוא החלה הספירה לאחור, כבר לא יכלה להמתין עד שינפץ את הכוס וינשק אותה שוב.
בשישי בבוקר טלפנה אביה, אמו של אמיר, אל הרב: “אין חתונה, תגיע אלינו לכרכור, בסדר?". “אשריכם, מזל טוב, מזל טוב!", בירך הרב והבטיח שהחופות הקטנות הן המבורכות ביותר, “חתונות קטנות מביאות בית גדול!", אמר והניח חיוך רגעי על פניה של אביה. זה בן זקוניה, עליו גוננה תמיד, והפעם, הדברים לא היו בשליטתה. עוד שלוש שעות נותרו לחתונה, אביה חבשה מסיכה ונסעה אל כל החנויות שעוד היו פתוחות, קנתה דגים מלוחים, פיצוחים, ירקות, פירות מהודרים, משקאות חריפים ומתוקים, אחר כך שבה הביתה מיוזעת, שטפה את ידיה באלכוג'ל ופרשה על שולחנה מפה לבנה וכמה סרטי נייר יפים. אחר כך הניחה רמקול גדול בכניסה אל הבית. “אמיר", שאלה את בנה, “עם איזה שיר הייתם אמורים להיכנס לחופה ואיפה הטבעות?", התנשפה.
כשהבית היה מוכן וקצת פחות מעשרה אנשים - אחיו של אמיר, אחותה של ירדן ובני זוגם - החזיקו את עמודי החופה, נכנס הרב. “היו ברוכים!", אמר. “איזו מצווה זאת!". כולם נשאו עיניהם אל ירדן, היא עמדה בכניסה אל הבית, בראש גרם המדרגות, וחיכתה לאמיר, שיבוא ויישא אותה אל החופה, שלושה מטרים מהם.
כשצעד אליה נבוך ומאוהב, לקול מחיאות הכפיים של בני המשפחה, השכנים האמיצים שיצאו אל החצרות וצפצופי מעט המכוניות שעברו ברחוב, הביט בה, ואת מה שהרגישה במקווה, הרגיש הוא שם על המדרגות, הכל הבל, מלבד האהבה.
ירדן עמדה שם וחיכתה לו, לגופה שמלה לבנה פשוטה, שערה פזור, את פניה איפרה בטבעיות, בדיוק כפי שהתאפרה בערב שבו הכיר אותה אמיר, ואת ראשה מכסה הינומה דקה שהתנופפה מעט ברוח. כשהחל מאיר אריאל זצ"ל לשיר לשניהם את “מודה אני", נדם הרחוב, נדמה המגיפה ונדמה הארץ, רק שניהם היום שם, על גרם המדרגות המקושט באלתור וידה נוגעת בידו המובילה אותה אל החופה.
“מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרוביי וידידיי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת".
"כמה את יפה", לחש באוזנה עת עמדו תחת החופה.
הוריה של ירדן הביטו בהם מבעד לסלולרי חדש. אמו של אמיר דמעה בלאט, ואחיו שרקו לשניהם, מדמים אולם גדוש משתתפים. והיה שם משהו אחר באולם המאולתר הזה בתוך בית בכרכור, מין שמחת עניים שהעשירים מעולם לא יזכו לה. שבע הברכות נאמרו בלי רעשי סלולריים וילדים צועקים ברקע, מלבד אלמה האחיינית הקטנה, שצחקה לבדה מבדיחות הרב, לא נדרש מיקרופון ולא רמקול אימתני, והכלה יכלה לרקוד יחפה עם אהובה עד רדת הערב.
מה אומר לכם, מתברר שהיהדות לא אבדה וגם ההסתפקות במועט נשארה חרוטה עמוק בתוכנו. הרי החופות הקטנות האלו, גחליליות יפות של שמחה, מסורת ואחדות, באות בכל פעם שיש מלחמה, משבר, בצורת, מגיפה או רעב. איך מהמעט שיש בארון, בנמצא או בחוק, אנחנו יודעים להפיק את האירועים הכי זכירים לזוגות האלו?
הבוקר, אור ליום שישי, אמיר וירדן חוגגים שבוע לנישואיהם, לבטח ולכבוד המאורע (וגם כי כל האומנים עושים את זה עכשיו), יעשה גם מאיר אריאל איזה ג'סטה יפה, יישב על אחד העננים, יוציא גיטרה וימשיך להם את השיר.
***
בלאט, חרש חרש
אט אט, טופפות
עתידות עתידות לקראתנו,
ואת מחייכת אליי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אליי
מתוך מתוך השינה
***
עוד מעט תחלוף המגיפה ותשאיר אחריה חורבן רב.
אבל מחורבות בונים -
והנה,
נבנה לה עוד בית
ונבנתה עוד אהבה
ולה, מים רבים לא יוכלו
אז קורונה?
נו באמת,
שלא תנסה אפילו.
מזל טוב.