עם האקדח שהצמיד לרקתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, בקובעו מועד לכינוס הכנסת להדחתו, חצה בית המשפט העליון את הרוביקון. הוא סימן את עצמו כחלק בלתי נפרד מן השמאל המיליטנטי, שגמר אומר להביא להחלפתו של ראש הממשלה. הוא הגדיל לעשות כשבחר יו"ר כנסת חלופי בעצמו, עוד לפני שיבש הדיו על מכתב ההתפטרות של אדלשטיין.
בתקופת אהרן ברק נעטפו בווזלין החלטותיו האקטיביסטיות וחוצות הקווים של בית המשפט העליון. השבוע אבדו לו סופית העידון הבריטי, הזהירות והסבלנות. ברגל גסה הוא ירד אל הזירה הפוליטית, לקח צד וכמעט שהוביל לאנרכיה. למזלנו עמד מולו איש ערכי, אציל נפש, אסיר ציון לשעבר, יו"ר הכנסת.
אדלשטיין חשש שהציבור לא יבין את ההבחנה בין אדלשטיין האזרח שחייב ציות להחלטה, אפילו שגויה, של בית המשפט, לבין אדלשטיין יו"ר הרשות המחוקקת, שחייב לעמוד כחומה בצורה בפני התערבות הפוגעת בהפרדת הרשויות. כדי להימנע מיצירת תקדים מסוכן או להוליך למשבר חוקתי בין הרשות המחוקקת לשופטת בעיצומו של משבר קיומי, העדיף אדלשטיין, מתוך תחושת אחריות, להשמיע את מחאתו החריפה. ואחר כך, כדי לא למעול בתפקידו כיו"ר הכנסת - להתפטר.
בעבר העלה בית המשפט העליון על נס את עקרון אי־ההתערבות של רשות שלטונית אחת בהתנהלותה הפנימית של האחרת, למעט במקרי הפרת חוק בוטה. לא ברור מהי העילה לסטייה הדרמטית הפעם מעקרון הפרדת הרשויות, דווקא בסוגיה שבה אין עוררין כי יו"ר הכנסת לא סטה מהתקנון.
עיון מדוקדק בהנמקות השופטים אינו מבהיר מהי אותה פגיעה אנושה בדמוקרטיה שעליה הם מדברים, או מהו בדיוק הנזק שהיה נגרם לתפקוד הכנסת אם בחירת היו"ר הייתה מתבצעת בהתאם לתקנון במועד הסמוך להצגת הממשלה. אין ב־19 עמודי פסק הדין שהוכן מראש הסבר לשאלה מדוע בחרו להעמיד דרישה של רוב מלאכותי ועקר שאינו יכול להתגבש לממשלה מעל לנוסח הברור של התקנון.
המחוקק הוכיח את עצמו כמי שיודע היטב להגביל את שיקול הדעת של בעל תפקיד. הוא לא צריך את עזרת בית המשפט העליון. כך למשל בחקיקה המסדירה את הטלת הרכבת הממשלה על ידי נשיא המדינה. בעוד בסיבוב הראשון והשני המחוקק מעניק לנשיא שיקול דעת נרחב, הרי שבסיבוב השלישי החוק מחייב את הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שהצליח לגייס 61 חתימות.
בנוגע לבחירת יו"ר כנסת, אין חיוב מפורש להקדים את הבחירה לאחר גיוס של 61 חתימות. לו מתקין התקנות היה רוצה להגביל את שיקול הדעת של יו"ר הכנסת בתוך התקופה שקצב לו למועד בחירת היו"ר הקבוע, היה עושה זאת במפורש.
קראו לו "המורשע"
אבל אינני רוצה לעשות לעצמי עבודה קלה ולהסתפק בביקורת משפטית עניינית על פסק הדין. זה במקרה שבפנינו החלק הפשוט והקל.
מה שנורא בהחלטת בג"ץ הוא שברור לכל בר דעת שבית המשפט מוכן לכופף כל חוק וכל תקנה, מתוך שותפות אידיאולוגית עם מגישי העתירה. מעידים על כך הצו שניתן תוך שעה, מגובה ב־19 עמודי פסק דין שהוכנו מראש; הלשון והסגנון שנועדו להשפיל את יו"ר הכנסת ולבזותו כדי לקעקע את דמותו בדעת הקהל, באמצעות שופרי תקשורת; והאופן הבוטה שבו מינה בית המשפט מחליף לאדלשטיין בתוך 48 השעות שבהן הוא עדיין יכול היה למשוך את מכתב ההתפטרות.
נוסיף לכך את ההתעלמות מעתירה קודמת נגד ועדת הבחירות המרכזית, שנועדה להשיג חומרים לערעור על תוצאות הבחירות והחלטת הנהלת בית המשפט לקיים את הדיון יום לאחר המועד האחרון להגשת ערעור על התוצאות.
המסקנה הבלתי נמנעת היא שבית המשפט העליון תומך תמיכה בלתי מסויגת בניסיונות להדיח את ראש הממשלה. אלמלא כן, היה גוזר על עצמו אי־התערבות בסמכותו של יו"ר הכנסת, שהרי החיפזון הלא הכרחי (על פי תקנון הכנסת) לבחירת יו"ר חדש, נועד לתמוך במהלכי חקיקה שיסכלו את בחירת נתניהו בעתיד.
אני רוצה להזכיר שבית המשפט הינו אותה רשות שבפניה אמור ראש הממשלה בנימין נתניהו להישפט משפט צדק. על פניו, נראה כרגע שמדובר בפסק דין ידוע (ואולי גם כתוב) מראש.
במצב נורמלי היה אפשר לצפות משופטי ישראל לראות את התמונה הגדולה ולגעור באנשים הקטנוניים ושטופי השנאה המתדפקים על דלתותיהם במטרה להעביר חוקים פרסונליים, עם מסווה או בלי מסווה, כדי למנוע מנתניהו להרכיב ממשלה. זאת בשעה קשה לאומה שבה נתניהו נתון כל כולו להצלת חיי אדם ולניהול משבר קיומי, ואינו פנוי להתגונן בפני השועלים המכרסמים בכרם. זה לא קרה.
מתוך כאב עמוק אני מבין שתם עידן. לא עידן נתניהו. תם עידן התמימות. גם אני נפלתי שדוד. איני מאמין יותר באמירה האלמותית שטבע מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים". לצערי, איבדתי אמון במערכת בתי המשפט. איני מאמין יותר שנתניהו יזכה למשפט הוגן. למעשה, אני מאמין שהוא כבר אינו זוכה למשפט הוגן. כל אנשי השמאל שמרבים לכנות את נתניהו "הנאשם", יכולים כבר מעתה להחליף דיסקט ולכנות אותו "המורשע".
בית המשפט העליון סולל את הדרך עם מצ'טה חדה להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. בחסות הרוב הטכני והיכולת שהעניק לרוב הזה לפעול באין מפריע - הוא למעשה ויתר לא רק על משפט צדק לנתניהו, אלא על המפעל הציוני כולו. זה לא רק שהוא התעלם מהקונטקסט של הדחת אדלשטיין, אלא שהוא עשה זאת בעיצומו של מאבק פוליטי על אופייה של המדינה.
"קץ הדמוקרטיה" אינו תלוי ביו"ר זה או אחר בכנסת ישראל. "קץ הדמוקרטיה" קם ונופל על מערכת של משפט הוגן. אם נתניהו הינו בגדר "מורשע" בעבירות המיוחסות לו בטרם נפתח משפטו - קץ הדמוקרטיה מכה בפטיש על שולחן יו"ר הכנסת ועל שולחן נשיאת בית המשפט העליון. הצליל הינו אותו צליל.