קצת קשה להאמין שמי שמנהלת עכשיו את קמפיין הלחימה בקורונה היא אותה חבורה שכבר למעלה משנה מנהלת פה קמפיינים פוליטיים חוצבי להבות. שהמקהלה המשומנת ששרפה את הרשת עם "ביבי־או־טיבי", וידעה להסביר באין ספור סרטונים איך עוברים מדלת לדלת ומוציאים את כל הליכודניקים מהבית ושואפים ל־61 - לא מסוגלת להסביר לציבור מה לעזאזל קורה פה.

פרט להוראת ה־100 מטר - מה ההבדל בין ההנחיות מתחילת השבוע לאלה של היום? מה זה אומר "לא להתרחק יותר מ־100 מטר מהבית"? האם אסור ללכת ברגל לסופר ולבית המרקחת? מרוב שכולנו יודעים לדקלם באימה את מספר החולים המתעדכן פעמיים ביום, אף אחד לא יודע לאילו מספרים שואפים להגיע כשהעקומה תשתטח, תוך כמה זמן זה אמור לקרות בתסריט הטוב, ואיך מה שכל אחד מאיתנו יעשה בד' אמותיו יקרב אותנו למטרה הזאת.

בימים כאלה חובה לסייג: משבר הקורונה הוא תקדימי וקשה, ומי שמנהל אותו נמצא תחת לחץ עצום. אפשר להעביר ביקורת ולהציע ייעול, אבל גם להיות יותר סלחנים. אין מצב של אפס טעויות. יהיו טעויות, ולא צריך להפחיד את מי שמתמסר לעשייה - בוועדות חקירה עתידיות. מה שכן, כדי לטייב את שיתוף הפעולה של הציבור, חייב להיות שינוי רציני בהסברה. 

"כל תוכנית תקשורת משברית צריכה לכלול ארבעה אלמנטים: מוכנות, אסטרטגיה, ביצוע וביקורת", כך כתב השבוע פיטר לרנר, לשעבר ראש דובר צה"ל לתקשורת הזרה. אז כן - נראה שלמשרד הבריאות בהחלט הייתה מוכנות לתקשר עם הציבור בזמן חירום. תוך זמן קצר הופצה אפליקציה, נפתח ערוץ טלגרם, הדוברות מתפקדת, והמנכ"ל משה בר סימן טוב הוא רהוט, רגוע

ואינטליגנטי. אילו המשבר היה בריאותי בלבד - הם היו מקבלים צל"ש. אבל מדובר במשבר בעל מורכבות נדירה. לו הייתה מוכנות בין־משרדית להסברה בזמן חירום, היא לא מורגשת. יש תחושה מתמדת של חוסר תיאום בין משרד הבריאות למשרד האוצר. ליצמן ממלמל בשפה לא ברורה, וכחלון די נעלם. לאורך השבוע האחרון לא ידענו מתי צפויה להתפרסם תוכנית כלכלית ברורה. אין מסר אחיד, ואין דובר ממשלתי מוסכם.

בכל יום עולה נושא אחר - מחסור במטושים, במכונות הנשמה, באמצעי מיגון. כדי להתייחס אליו מתראיינים באמצעי התקשורת אנשים רבים שדעותיהם לא מתואמות. מי שפנוי עולה בערוץ הזה, מתראיין בתחנה ההיא, מצוטט באיזשהו אתר. זה מרגיע לשמוע אותם, אבל לא הגיוני יותר שתהיה מסיבת עיתונאים מסודרת אחת ביום, שבה ניתן יהיה לשמוע את כולם בבת אחת? כך הם יתפנו לניהול המשבר בשטח, ובשאר שעות היום יהיה דובר אחד מוסכם, שזה יהיה תפקידו.

הבעיה היא שמטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה התרוקן מאנשי המקצוע המובילים שניהלו אותו פעם. תפקידו היה להיות גורם מתכלל: לתאם בין כל המשרדים, לנהל שיחות רבות משתתפים, ליישב חילוקי דעות ולוודא שכולם נמצאים על אותו עמוד ומייצרים מסר אחיד ולא מבולבל.

מה לגבי אסטרטגיה? אנחנו יודעים שהמצב החמיר, שצריך לשטח את העקומה, שמרחב החופש הוצר, אבל לא יודעים לאן אנחנו הולכים עם כל זה. מהי המטרה? גם הביצוע בעייתי. מיהו דובר המשבר - גבי ברבש שמפרשן כל ערב בערוץ 12? סיגל סדצקי? איתמר גרוטו? בר סימן טוב, שהוא דובר נהדר אבל לא יכול להיות זמין לציבור 24/7? נתניהו נותן את המופע הלילי שלו בחדשות, אבל אומר "נדאג לכם" בלי להסביר איך, ומבקש שניזהר בלי שיש מאחוריו מטה שפורט את המסר להסברים ברורים - מה בדיוק לעשות כדי להישמר בצורה הטובה ביותר.

את הופעות שר הבריאות אפשר היה לנתב רק למגזר החרדי, שאיתו יש להניח שקל לו יותר לתקשר. מעבר להבדלי התרבות, המקשים שם על ההסברה - איך אמורות להסתדר במציאות החדשה משפחות מרובות ילדים שרגילות להתפזר למסגרות שונות, ופתאום צריכות להתמודד עם הסגר של עשר נפשות בדירת 70 מ"ר? טיבי לקח על עצמו את ההסברה למגזר הערבי, אבל נוכח המשבר הפוליטי קשה להאמין שהדבר נעשה באופן מתואם ומסודר. לאוכלוסייה הכללית - לרנר מציע דוברת מקצועית, מומחית לאפידמיולוגיה למשל, שתהפוך להיות הפנים של משבר הקורונה ותעבוד בהסברה פול־טיים.

היא תענה על שאלות, תצטלם לסרטונים, תתראיין לתקשורת, ותסביר בבירור איך להתמודד עם ענייני יומיום ואיך לסגל שגרת חירום. לא בסינית, לא בססמאות, אלא בצורה שכל אחד יכול להבין. כרגע נראה שבמקום שיעבדו כל היום ויצטלמו יחד לכמה דקות מדי ערב כדי לתת הודעות סמכותיות, כל נבחרינו מנהלים את המשבר בידם האחת ומנסים להשיג קצת זמן מסך בידם השנייה. במקום מומחית לאפידמיולוגיה, אנחנו מקבלים שילוב של הבטחות שבעזרת השם נצא מזה, ואת סמנכ"ל משרד הבריאות שמדבר על פתיחת שנת הלימודים הבאה בלי שיש לו סמכות לכך, ובין לבין את נפתלי בנט, שמצלם את עצמו לסרטוני הדרכה ומדגים איך להשתמש בטישו כדי ללחוץ על כפתורי המעלית.

דמיינו שהסברת המשבר הייתה עובדת כפי שעבדה תעמולת הבחירות. שבכל פעם שהיינו פותחים אפליקציה כלשהי, הייתה קופצת מודעה מאירת עיניים שפורשת את כללי הזהירות שיש לנקוט. שברשתות החברתיות היינו נתקלים בסרטוני הסברה שעונים על שאלות יומיומיות. שבתשדירי הרדיו והטלוויזיה היו מזכירים לנו לאיזה תסריט ברור כולנו שואפים אחרי פסח, ולאיזה קו חם להתקשר כדי לשאול שאלות. אבל כשאין ניהול מסרים מסודר, גם אין בקרה. מי בודק בסוף כל יום אילו מסרים נקלטו ואילו פחות? את התעמולה בדקו ללא הרף בסקרי עומק פנימיים. גם מטה הסברה לאומי צריך לבדוק ולשפר את עצמו לפי הסקרים.

ולאחר שכל זה נאמר, חשוב גם להעריך. את משה בר סימן טוב, שהפציע בחיינו, ושמתגלה כאדם מוכשר הפועל במקצועיות ובאובייקטיביות, כשמטרתו האמיתית היא להציל חיים. את הדור הקשיש, זה שהמצב הנוכחי הכי מסוכן לו, ולמרות הכל - הוא הרבה יותר עמיד מאיתנו אחרי כל מה שעבר -  שואה או מצור או מלחמות עולם. את הניסויים הרבים שהאנושות כולה מקדמת בקדחתנות בכל העולם, כדי למצוא במהרה תרופה לקורונה שתייתר את בהלת ההנשמה, וכולנו נוכל לנשום לרווחה.

אולי אפילו את בני גנץ שהתקפל והתפרק, למרות האכזבה הגדולה של מי שהצביע עבורו, ולו על כך שסיים את הפלונטר הפוליטי הבלתי נסבל. וכן, גם את ראש הממשלה. לא חייבים למחוא כפיים במרפסת או למחול על כתבי האישום או להיות בעדו פוליטית, אבל אפשר להעריך את ההתמסרות שלו.

מה שכן, עכשיו שהשיג את כל מבוקשו, לפחות יוכל להפסיק את התעמולה ולהתמקד במאמצי הסברהֿ לקורונה, עם גרפים מעוצבים וסיסמאות מהודקות, ואפילו יקדיש לה את צוות הדיגיטל שלו.