אז תגידו לי, מתי אמרתם שזה נגמר? אני שואלת כי אי אפשר להתעלם מהשאלה הזו. אפילו בתור לבית המרקחת שהשתרך אל מחוץ לרחוב, במרחק של שני מטרים אחד מהשני, אנשים זרים לחלוטין הביטו זה על זה בעיניים כלות שמחפשות תשובה. מבטם אמר רק דבר אחד: מה זו ההזיה הזו, לעזאזל? למה אנחנו חיים בעיבוד מוצלח למדי לספר של סטיבן קינג?
במקרים כאלה אני תמיד אוהבת לקחת את תפקיד המסבירה הלאומית, להזכיר להם שהיו פה מלחמות ומשק מושבת וקריסה כלכלית, וטילים והרוגים - ושאת הכל שרדנו. ובל נשכח שדור הסבים והסבתות שלנו סבל הרבה יותר, ושכולנו באותה סירה: אין מעמדות, אין דתות, אין גזע. מישהו שם לא ממש הבין את הכוונה של לנון ב"אימג'ן", לא קרא עד הסוף את ההוראות. אנחנו שווים ואין מלחמות. הלו! כי כולנו בבית!
אם יש משהו שמאפיין את הדור שלנו ביחס לדור ההורים והסבים שלנו זה חוסן נפשי לקוי. אנחנו מוצאים את עצמנו נוזפים ומתרים בהורים ובסבים שלנו להישאר בבית ולשמור על עצמם, והם לא מתרגשים. הם ברחו מהמחנות, חיו מהיד לפה במעברה, הם נלחמו בתעלה והופגזו במלחמת כיפור, הם בנו את הארץ אוכלת יושביה היפה והמתוסבכת הזו, אז מה זה כבר וירוס? מה שיהיה יהיה.
אני לא פה כדי לבאס אתכם או להוסיף לתחזיות האפוקליפטיות שאתם רואים מדי ערב במהדורות החדשות שמתפקדות - וסליחה מהקולגות שלי - כמו עמוד התגובות בעמוד הפייסבוק של הצל בערב בחירות. לרוב אני מתפקדת כמשוטטת העירונית, שמספרת על זוטי זוטות שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ועל יחסים (מה זה, ומתי זה יחזור?). כרגע כמו כולם אני כלואה בבית ומשוטטת בעיקר בעמודי אינסטגרם ובבלוגים של נזירים שמכרו את הפרארי שלהם כדי לחזק את הזן שבתוכם. בהדרכתם אני מתרגלת יוגה ונושמת עמוק, גם אם אני לא מצליחה להבין מה זו "נשימה תוך בטנית שמחזקת את מערכת החיסון".
אתם מבינים, אני אקנה כל דבר שמוכרים לי כדי לעבור את התקופה הזו בצורה קלה. אני אעשה הכל, כולל לבשל אוכל עם המון כורכום כדי לחזק את מערכת החיסון. אני אתפלל לג'יזס, מוזס ובודהה, ואגיד להם שהם צדקו - אנחנו מטומטמים. לא ראינו את האור, אלוהים. מאפיקורסית מוחלטת הפכתי להיות אדמו"ר ממאה שערים שמתמחה בוויטמינים, בתסמינים ובפטאליזם של "יהיה בסדר". בעשר הדקות המותרות אני יוצאת לרוץ מסביב לבניין, נושמת עמוק ואומרת תודה. המון תודה. לא רק על זה שאני חיה, תודה לעיריית תל אביב שהבלטות השבורות שהיא לא תיקנה מזכירות לי מה זה לדרוך בחוץ והן נעימות לי בכפות הרגליים כמו מסז' תאילנדי. הכי קרוב לחו"ל.
אפרופו ספורט, זו רק אני או שגם לכם נדמה שרוב תושבי המדינה יגישו מועמדות לתחרות "איירון מן" הבינלאומית ברגע שסיפור הקורונה יהיה מאחורינו? תמיד אמרו שהיהודים הם עם הספר, אבל כנראה מי שטבע את המונח לא הכיר את עם ישראל מודל 2020, שיודע לא רק לנפנף מעל מנגלים ביום עצמאות אלא גם להתמכר לתוכניות כושר אונליין בעת סגר.
כל בדיחות "סגרו את מכון הכושר כי הוא מסוכן", הפכו באחת ללא רלוונטיות, כשהוואטסאפ החל להתמלא כפטריות אחרי הגשם בהזמנות לשידורים חיים של אימוני פילאטיס והיט. ממציאי אפליקציית זום ללא ספק יושבים בבית מסופקים ולא יצטרכו לחשוש עוד מחל"ת בימי חייהם. אגב, עוד משהו שלמדתי ממשבר הקורונה הוא שלכל העולם ואשתו יש בבית מרפסת. חוץ ממני. הקאמבק המופלא שעשו המרפסות מאז שיכון הרכבת שגדלתי בו בחולון מרגש אותי, ואפילו גרם לי קצת להתגעגע למרים השכנה שהייתה עומדת עם סיגריה במרפסת ומעדכנת את השכנות במרפסות של שאר הבלוק שחיה מסתובבת בבית לפעמים בלי חזייה ולא סוגרת חלון.
במהלך סידורי הארון אני נתקלת בדברים נפלאים ששמרתי ליום סגריר בתוך קופסה. הנה היום הסגריר הגיע ואני מתרפקת עליהם. מצאתי במקרה טור של עלי מוהר מעיתון "העיר" בזמן מלחמת המפרץ שבסופו כתב: "קודרות הן גם השורות האלה, ובכל זאת, באורח לא מובן, יש נחמה ומתיקות בקדרות הזאת, ואולי יש בכוחה להחליק את הקדרות שבתוכנו ולרכך אותה מעט".
המודל הפסיכיאטרי של אליזבת קובלר רוס מספר על חמישה שלבים בתהליך אבל או בהתמודדות עם בשורה קשה עד להשלמה. תוך כדי כתיבת שורות אלה אני מניחה שאני נמצאת כפסע לפני השלב האחרון. נראה ששינוי מצב צבירה (ע"ע בלילה של עוגה לפני שהיא נכנסת לתנור) יכול לפעמים להיות גם משהו טוב.