אלו ימים קשים למשק. עסקים נסגרים, והאבטלה גואה. בתחום הטלוויזיה לכאורה יש שגשוג. עם ישראל מגיע בהמוניו מדי ערב לצפות במה שמוקרן על המסך הקטן. השיאים המרשימים ביותר נרשמים בערוץ 12. גילוי נאות: אני מועסק בערוץ הזה, והוא כבית שני לי.

בין רבע לשליש מצופי הטלוויזיה נותנים בנו את אמונם כמעט מדי ערב. הנתון הזה ממלא את כולנו בגאווה מקצועית. גם ערוץ 13 המתחרה זוכה לעדנה ולמספרים טובים מאלו שהוא מציג בזמן שגרה. למרות המספרים הללו והעובדה שהישראלים נהנים, מתעדכנים ומתבדרים מהשירות הזה בחינם, בפועל אין התאמה בין ההצלחה להכנסות, והמצב הכלכלי שלנו כרגע רע. רע מאוד. הפרסום הצטמצם לרמות שכמותן לא ידענו מעולם. מעשית כמעט שאין הכנסות. מדובר בשבועות שלפני פסח, זמן שיא בדרך כלל לקמפיינים פרסומיים. נכון לעכשיו - יבש כמו הנגב. על גבול המינימלי.

הסיטואציה אבסורדית - מספקים מוצר מעולה, נצרך ונדרש, שמוגדר כחיוני, ואין תגמול. זאת היות שההכנסות הן מהמפרסמים ולא מהציבור, שמקבל את התוכן ללא תמורה. בשלב הזה אמורה להיכנס לתמונה הממשלה. ממש כשם שהיא מסייעת ליחידים ולעסקים קטנים וגדולים בכל הסקטורים, עליה לעזור גם לערוצים 12 ו־13.

בניגוד לעסקים אחרים, במקרה שלנו לא צריך להזרים כסף מהקופה הציבורית. שום תמיכה בערוצי הטלוויזיה המסחריים לא צריכה להגיע מהכיס של האזרח משלם המסים. ממש לא. הסיפור הוא פשוט: בעבר הפקידו זכייניות הטלוויזיה המסחרית אצל הרשויות עשרות מיליוני שקלים לטובת מימון הפקות מקומיות. המטרה: להבטיח השקעה ביצירה הישראלית. מאז הכסף יושב אצלן. כעת, לנוכח המצב, נעשתה פנייה לשחרר את הפיקדון לטובת החייאה כלכלית של שני הערוצים המדוברים. נכון לעכשיו בממשלה מסרבים להפשיר את הכספים כל עוד לא הסתיים משבר הקורונה. תשובה מתסכלת, היות שהכסף נדרש ממש עכשיו לצורך הזה, כדי להציל הפקות ישראליות שנעצרות ונסגרות בזו אחר זו בגלל הקורונה.

הימנעות מהמהלך הזה משמעה, הלכה למעשה, מיטוט הפקות, אובדן פרנסה למאות אנשים, הוצאת עובדים לחל"ת, הגדלת מעגל האבטלה ופגיעה קריטית בתעשייה. בזמן שהתקבלה תשובה שלילית, זה מה שקורה בשטח.

התוכנית "יצאת צדיק", למשל, שאני גאה להיות חלק ממנה, מספקת שירות חיוני וייחודי לציבור. מדי שנה נחשפים מול המצלמות עשרות נוכלים, שמוליכים אזרחים תמימים שולל. כרגע עתיד העונה הבאה לא ברור. השבוע המערכת הוקפאה/הוצאה לחל"ת, נסחו את זה איך שתרצו. החברים הטובים שלי, אנשים שהרדיפה אחר הצדק היא חלק יומיומי מחייהם, שחווים במסגרת עבודתם העיתונאית איומים ואלימות על בסיס קבוע, נשלחו הביתה בלי לדעת איך ישלמו משכנתה ושכר דירה או איך יקנו אוכל לילדיהם.

כך גם הצוות הנאמן והמוכשר של התוכנית "אנשים" שהוקפאה, שמייצר כבר שנים כתבות וסיפורים שמסקרנים, משכילים ומבדרים את עם ישראל. בימי קורונה, כשאנשים נשארים בבית, אפשר לסייע לתעשייה שיש לה חלק גדול בשמירת המורל ולהזרים לשני הערוצים המסחריים את הכסף, שהוא שלהם למרבה האירוניה. ההקפאה היא קטלנית, ואני, על אף שאני רחוק מלהיות אובייקטיבי, לא מוצא בו גרם של היגיון.

בכמה שבועות החיים שלנו השתנו מקצה לקצה. התהפכו לחלוטין. מה שהיה מובן מאליו, שגרתי ואפילו מעצבן, הוא היום פריבילגיה יקרת ערך. נוסטלגיה של ממש. פתאום מתגעגעים לדברים שוליים וגם קצת מכעיסים, שהתפוגגו עם בואה של הקורונה. ובסוף שוקעת התובנה שבעצם היו לנו עד לא מזמן חיים טובים. אם זה הסיפור, למה לעזאזל התלוננו כל הזמן? ואיך ייתכן שהדברים שהרסו לנו בזמנו את היום ומילאו את נשמתנו בכעס, הפכו למשאת נפש שמלווה בתפילה פנימית למעט נורמליות?

כמה אני מתגעגעים לפקקים. לא יודע למה. לשיירה של רכבים שתקועים בכביש ביום חמישי כשממהרים הביתה. מבחינתי אפשר לתבל זאת בקללה עסיסית שמגיעה מנהג כעוס שחותך בין נתיבים תוך כדי צפירה מחרישת אוזניים. אני מייחל לשמוע שוב אנשים שלא מפסיקים לדבר בשיא המתח בזמן צפייה בסרט באולם קולנוע, תוך שהם לועסים פופקורן בקולות פיצוח.

מתחשק לי לצעוד בקניון הומה אדם, לראות ילד נשכב על הרצפה ועושה בושות לאבא ואמא, ולנסות להתחמק מנציג מכירות של חברת סלולר, שנצמד ולא מרפה וממטיר לכיווני שלל שאלות, ולשם הנימוס אני מאזין עד הסוף ורק אז אומר תודה.

חסר לי התור הצמוד והמתפתל לפלאפל חם. המתנה ארוכה בשמש הקופחת ואדון מבוגר שעוקף את כולם, ואף אחד לא אומר לו דבר כי מכבדים את שנותיו. ואז, רגע לפני שמגיעים לארץ המובטחת וריחו של הכדור הזהוב עולה באף, שולחים יד לקערת חמוצים אף על פי שברור שההיגיינה לא בדיוק שורה שם. תנו לי עכשיו משחק כדורגל עם ישיבה צפופה כתף אל כתף ומטח של קליפות גרעינים באקספרס על הגב שלי, ורגע אחד של שער מפתיע שגורם לכולם להתחבק. הצפיפות, הדחיסות וההמון שבדרך כלל עושים קצר במוח חסרים לי. הלוואי שישובו. בבקשה. אני מבטיח שהפעם לא אקטר.