מבט חטוף במפת ההתפשטות מאפשר לזהות את המקום שבו מתפשטת הקורונה במהירות: בני ברק. רפרוף מהיר על הנתונים מלמד: בית הכנסת הוא מוקד ההדבקה הנפוץ ביותר. בכל ערב מעמידים את יאיר שרקי ברחוב המוחשך בירושלים כדי שישיב על שאלה פשוטה: כבר נפל האסימון? והתשובה היא כן. סוף־סוף האסימון נפל. מאוחר מדי. מכת ההדבקה בריכוזים חרדיים בישראל ובשאר העולם, כולל שיעור גבוה של מתים, בינתיים בעיקר בתפוצות (אנטוורפן, שטרסבורג), היא סיוט שמתגשם. כבר אפשר לזהות את סימניו המהדהדים תדמית מחרידה ומושרשת היטב בתודעה המערבית, של היהודי כמפיץ מחלות. בניו יורק ובתל אביב נרשמים סירובים של בעלי עסקים לשרת את מי שלבושו מעיד עליו שהוא מ"הם". אפשר להתמרמר על הקלות שבה מסומנת קהילה שלמה. אפשר לתהות על תרומת הקהילה עצמה לסימון הזה.
זו שעת משבר לחברה החרדית. ולא סתם משבר, אלא כזה שמכרסם ביסודותיו של הבניין. הפעם אין אויב חיצוני, מגמה חברתית, או משטר מתנכל, שצריך להסתגר מפניו. הפעם ההסתגרות עצמה היא האויב. וכאן מתחילה הבעיה: העולם החרדי, בישראל ובמדינות אחרות בעולם, הוא סיפור הצלחה. לא בהכרח בעיני מי שמתבוננים בו מבחוץ, אבל בהחלט בעיני מי שמודדים אותו מול מטרותיו. מה היו מטרותיו? חומות הוגבהו כדי למנוע טמיעה והתבוללות - ואכן הצליחו למנוע.
עולם תוסס של לימוד תורה הוקם והורחב - ואכן, ספק אם היו בהיסטוריה לומדי תורה במספר שיש היום. לפני 70 שנה, עם השמדתן של קהילות חרדיות באירופה, היו שהניחו שסופה של היהדות החרדית קרוב. אלא שזו, בעיקשות, בתחכום, הקימה עולם מפואר של קהילות. שיעור הילודה גבוה. תחושת הלכידות גבוהה. ההסתגרות אולי הרגיזה יהודים אחרים, אבל עשתה את העבודה. המודל עבד.
עכשיו כבר אינו עובד. עכשיו המודל הוא האויב. החרדים חיים בעוני, במשפחות גדולות, בצפיפות. זה טוב למודל בדרך כלל, אך לא בתקופות של מגיפה. לחרדים יש חיי קהילה תוססים והדוקים. זה טוב למודל בדרך כלל, אך לא בתקופות של מגיפה. החרדים נוהגים חשדנות בממסד הלא־חרדי. חושדים בו, במידה של צדק, שהוא רוצה לשנות אותם. הם לא סומכים על התקשורת ועל המשטרה, מי שמעבירה את המידע על הווירוס, ומי שמנסה לאכוף את ההסגר (ראו גרף).
הנה, כך נדמה להם, שוב הם רודפים אותנו, מסמנים אותנו, מנסים למנוע מאיתנו ללמוד תורה. הנה זה שוב קורה, כמו בימים של גזירות אנטיוכוס (שמעתי את הביטוי התמהוני הזה השבוע, מיהודייה ירושלמית שפויה בדרך כלל). עולם הדימויים שהחרדים מורגלים בו מתניע תגובה אוטומטית של בלימה. קודם נוודא שלא באתם לפגוע בנו, אחר כך נקשיב. כלומר - כשכבר יהיה מאוחר מדי.
למשבר הקורונה יש שורשים עמוקים. עמיתיי, ד"ר שלמה פישר וד"ר דב מימון, שתרמו לי מעצתם הטובה בכתיבת הטור הזה, הצביעו על נטייה קבועה של החרדים לקיבעון אידיאולוגי ולדאגת יתר ביחס להצבת גבולות. יותר מדי חוקים, פחות מדי גמישות, שהיא רכיב חשוב של חוכמת חיים. אפשר להניח שהמשבר הפעם יהיה רב־שכבתי. זה יתחיל בדימוי שלהם. מזלם שהבחירות מאחורינו, ושמסתמנת קואליציה לטובתם, כי כל אחוז נוסף בתחלואה שלהם היה מוסיף חצי מנדט לליברמן ולפיד במערכת בחירות חוזרת.
אבל גם בלי השלכות פוליטיות ישירות, לדימוי יש משמעות. קל יותר לפגוע במי שנתפס כפוגע. קל יותר להסית נגד מי שנתפס כמזיק. התגובה האיטית, המהוססת, לעתים סרבנית במופגן, של קבוצות חרדיות, תעלה לא מעט למשלם המסים הישראלי. הם עובדים בשיעור נמוך ומשלמים מסים בשיעור נמוך, אבל יתפסו מיטות בבתי חולים ומכונות הנשמה בשיעור גבוה. זה נשמע רע, אבל אלה העובדות.
כך או כך, דימוי הוא לא המשתנה החשוב ביותר. החרדים רגילים למבטים עקומים ולדימוי שלילי. אבל הם לא רגילים למצב שבו הידיד הוא האויב. הרב שפוסק בחוסר אחריות. הגבאי שמכנס מניין. ההומור המזלזל בחוקים משונים. האנרכיזם של קהילה שלא מתמסרת. המוסד החינוכי שמתעקש ללמד כרגיל. המשפחה הגדולה. ההשתתפות בצער בהלוויה. השמחה המידבקת בחתונה. קרבת הצעירים לזקנים. כל מה שיפה ומושך את הלב בחברה החרדית עושה אותה מסוכנת לחבריה.
כשאר בני האדם, גם הם חפצי חיים. שלא כשאר בני האדם, הם מוכנים להקריב הרבה כדי לשמור על אורחות חיים. המגיפה מחייבת אותם לבחור, לפחות לזמן מה, בין חיים לבין אורחות חיים. זו בחירה שהתגובה האינסטינקטיבית עליה היא מסירות נפש. ובאמת, אם אנטיוכוס בשער, או אם המודרנה בשער, אולי צריך מסירות נפש. לא להיכנע לצורר. לא להיכנע לאופנה. אלא שלא להיכנע לווירוס קטלני זו לא מסירות נפש - זו מחווה של הבל. גם מנהיגי הציבור החרדי הבינו זאת, באיחור שגרם לקהילה נזק קשה. תוצאה מתבקשת, רצויה, תהיה חשיבה מחדש של הציבור החרדי על סדר העדיפויות שלו, ועל איכות ההנהגה שלו, ועל המודל שהביא אותו לשגשוג - עד שנעשה לאויב.
הנה דוגמה: אינטרנט. השימוש באינטרנט מחייב את החרדים לחרוג ממודל של הסתגרות. האינטרנט היא רשת שפתוחה לעולם. אפשר להגביל, אבל לא קל. השימוש באינטרנט של ישראלים המגדירים את עצמם חרדים נמצא בעלייה (ראו גרף). לא מזמן חצה את קו המחצית. בימי מגיפה, החיבור נעשה דחוף, הכרחי. אפשר לשער שיביא להאצה של סגירת הפער הדיגיטלי בין חרדים לבין לא חרדים. קודם כל, בקרב מי שכבר יש להם מחשב אך ללא חיבור לרשת (כ־10% מהחרדים). אחר כך גם בקרב אחרים.
אבל יידרשו שינויים נוספים. בראשם, הכרה שמדינת היהודים איננה אנטיוכוס. שגזירותיה, גם אם באו לבטל לימוד תורה, אינן גזירות שמד. שהנחיותיה, גם אם משמעותן נעילה של בתי כנסת, אינן חוליה ברצף ההיסטורי של ניסיונות להעביר את היהודים על דתם. הציבור החרדי, זה שנענה בהבנה לתקנות (רובו) וזה שמרד בהן בהתרסה (מיעוט קולני), ייתבע לניהול עדין יותר של המודל. לכוון מחדש את האיזון הנדרש בין הרצון למנוע מהממסד לשנות את החרדים (ויש לישראל אינטרס מובהק לשנות אותם) לבין ההכרח להישען עליו, להישמע למנהיגיו, לקיים את הוראותיו.
* סטיית תקן
- 1. יותר ממחצית הישראלים מסכימים לאמרת ההבל "השלטון הדמוקרטי בישראל נמצא בסכנה חמורה". יש שיראו בזה הוכחה לכך שאכן הסכנה לדמוקרטיה חמורה. יש שיזהו את מה שקרה באמת: הקמפיין הצליח. הציבור שוכנע להאמין בהבל.
- 2. והנה עוד קמפיין שעלה יפה: הציבור מסכים שהגבלות הממשלה בעקבות משבר הקורונה סבירות, אולי אפילו מקילות מדי. האם העובדה שהציבור חושב כך מלמדת שההגבלות אכן סבירות? לא בהכרח. שהרי לציבור אין כלים אמיתיים למדוד את סבירות ההגבלות או להתעמק בפרטים הנוגעים לעיצובן (גם מקבלי ההחלטות עצמם פועלים בחשיכה). כך שכמו במקרה הקודם, הנתון הזה בסך הכל מלמד שהציבור שוכנע שההגבלות סבירות בין שהן באמת סבירות ובין שלא.
- 3. שימו לב שעל פי סקר שפורסם השבוע הרשימה המשותפת עשויה בהחלט להיות השנייה בגודלה בפעם הבאה שבה ייערכו בחירות. היא מקדימה את כחול לבן ואת יש עתיד, ומפגרת רק אחרי הליכוד.
- 4. רוב הישראלים (61%) תומכים בהחלטתו של גנץ להיכנס לממשלת אחדות. רובם (46%) לא מאמינים שנתניהו יקיים את הסכם הרוטציה. קריאה מדוקדקת ופרשנות סבירה של הנתונים תעלה את המסקנה הבאה: אם נתניהו לא יקיים, הוא לא ישלם על זה מחיר ציבורי. לתומכיו לא אכפת שלא יקיים – להפך, זו הציפייה שלהם.
- 5. אחוז ניכר מהישראלים (44%) סבורים שניר ברקת הוא האיש המתאים להיות שר האוצר. האם זה משפר את סיכוייו? לא בהכרח. לנתניהו יש היסטוריה ארוכה של מינוי שרים שהציבור לא מזהה כמתאימים. זה מקל עליו לשמור על עצמו מפני מתחרים פוטנציאליים על ההנהגה.
*נתונים ומידע נאספו השבוע מהמכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, מוסד שמואל נאמן, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מכון סמית, מכון מדגם, ערוץ 12, דיירקט פולס.