אני חייבת להכות על החטא: האמנתי לבנימין נתניהו. אומנם הזמן עף כשנהנים (בבידוד), אך בכל זאת העם עוד זוכר את ההופעות של ראש הממשלה מלפני שבועיים. כמעט מדי ערב, בשעה תשע, לקראת סיום מהדורות החדשות היה מופיע ראש הממשלה כשהוא מוטרד, חמור סבר ומאובזר בטישיו. הוא היה מסביר שאנו נמצאים בעיצומו של משבר עולמי שכמוהו לא ידעה מדינתנו מאז הקמתה, מספר על האסון האיטלקי ומתריע מפני תסריט דומה גם אצלנו.
ואז, כשהעם בפאניקה ובדיכאון מהמצב ומרוע הגזירה, היה מר בריאות הופך למר פוליטיקה וקורא למנהיג המחנה הנגדי: בני, זה לא הזמן לפוליטיקה קטנה, למחלוקות ולכיפופי ידיים. העם זקוק להנהגה. העם זקוק לממשלה. בוא נקים במהרה ממשלת אחדות. וגנץ בא.
יש אומרים כי גנץ הפנים את גודל השעה ואת הצורך האמיתי בוויתורים למען העם. יש שחולקים על הגרסה האידיאליסטית וטוענים כי הרמטכ"ל ה־20 התייצב כי השלים עם העובדה הכואבת שזו ההזדמנות האחרונה שלו להפוך לראש ממשלת ישראל. כך או אחרת, גנץ עשה מעשה שאלמלא הקורונה היה נחשב להתאבדות פוליטית. הוא הושיט את ידו לנתניהו ואמר: יאללה, אחדות עכשיו.
האמנתי לבנימין נתניהו, לא משום שאינני מודעת לכך שנבחרי ציבור נוטים להשתמש בעובדות לצורך מניפולציה פוליטית. האמנתי כי שמעתי את דודתי מברוקלין מספרת בבכי ששכנתה, שעד לפני שבועיים הייתה הפרטנרית שלה לריצת בוקר, נפטרה מהקורונה, ושלא אישרו למשפחתה המורחבת להשתתף בהלווייתה. האמנתי כי שמעתי את חברתי ממילאנו מספרת על הפחד הקיומי שמלווה אותה ואת בעלה בכל רגע כבר שבועות, ועל החדשות האיומות שגורמות לה לא להדליק יותר את הטלוויזיה.
המציאות הרחוקה־קרובה הזו גרמה לי להשליך את הציניות העיתונאית ולהאמין שהפעם זה אמיתי. הפעם זה לא משחק פוליטי. הפעם ממשלת אחדות היא מחויבת מציאות. האמנתי לנתניהו וכמעט מחאתי כפיים לגנץ על כך שגם הוא האמין.
ואז הכל השתנה. כלומר, אז הכל חזר לקדמותו. לתרגילים של אומני המשא ומתן הקואליציוני. פסקו ההופעות של נתניהו בתקשורת. הן כנראה כבר עשו את שלהן. האפקט הפסיכולוגי עבד - גנץ בא, אין צורך להמשיך. יום רודף יום, תקופת המנדט שקיבל גנץ מהנשיא מתקרבת לסיומה, וממשלת חירום טרם קמה.
לא, הרעיון של ממשלת אחדות לא התפוצץ. הם מדברים, אבל מתברר שלנתניהו כלום לא בוער יותר. האיום הגדול כבר סולק. אין יותר מפלגת כחול לבן, היא עברה מהעולם יחד עם כוונותיה להעביר שורה של חוקים פרסונליים שכל מטרתם לסלק את נתניהו מהזירה הפוליטית.
גנץ ראה את עצמו כגיבור האומה שנרתם למשימה הגדולה והחיונית - ומצא את עצמו בתפקיד של שותף פוטנציאלי חלש שניגש למשא ומתן עם כוח מופחת, כאשר מולו גוש ימין גדול ומגובש. אין לבוא אליו בטענות. נתניהו עשה בית ספר לטירון פוליטי. "לפני הבחירות גם קירות מדברים אליך, אחרי הבחירות אתה מדבר אל הקיר", אומר הפתגם, והוא רלוונטי גם במקרה של קריאות לממשלת אחדות.
מה שנשאר לגנץ הוא ללמוד את הלקח ולראות בו סוג של מסע כומתה. אם החלטתו לפרק את הקוקפיט וללכת לאחדות לא תתברר כקטלנית לקריירה הפוליטית שלו, אולי הניסיון הכואב יעניק לו מיומנות לעתיד: מי שמתיימר להיות ראש ממשלה בישראל לא יכול להרשות לעצמו להיות תמים. רק כך לומדים, או מתרסקים - נראה בהמשך.
המלחמה על התיקים
ובחזרה למגעים הקואליציוניים. במשך השבוע ניסו הצדדים לא לאכזב את העם. במקביל לשיחות המשא ומתן הם הסבירו שהממשלה טרם קמה בגלל מחלוקות אידאולוגיות. "הימין האידאולוגי חייב לזכור את הבטחותיו לבוחר", אמרו. "אסור לימין להזניח את המהפכה בענף המשפטי שהתחילה איילת שקד ושאמיר אוחנה המשיך בה", ועוד כהנה וכהנה.
מאחורי התירוצים הסתתרה המחלוקת האמיתית, הסיבה המרכזית לכך שהאחדות מתמהמהת. לא ממשלת חירום לאומית, אלא ממשלת "אף אחד לא רוצה לוותר". נתניהו ניצב בפני כמה דילמות קשות. ראשית, מלחמת עולם על חלוקת התיקים עם כחול לבן.
תיק הביטחון ותיק החוץ היו אמורים לעבור לידיהם של גנץ וגבי אשכנזי, וזהות שר המשפטים אמורה הייתה להיות מוסכמת על שני הצדדים, כאשר נתניהו ראה בו נקודה קריטית עבורו, מטעמים ברורים. השמות נזרקו לחלל הווירטואלי (כי קורונה, וחדר משא ומתן לא קיים הפעם). בליכוד בחנו אפשרות למנות שר משפטים מקצועי. דיברו על רות גביזון ועל ידידיה שטרן. כל ההצעות שנזרקו נתקלו בחומת המגן של כחול לבן.
"רק ניסנקורן למשפטים", התעקש גנץ. "רק אדלשטיין ליו"ר הכנסת", השיבו אש בימין. השיחות נתקעו שוב. שליחי הליכוד ניסו לשכנע את נתניהו. "אבי במשפטים זה לא כזה אסון כמו שאתה מצייר אותו", אמרו לו. "אנחנו הרי מכירים אותו מההסתדרות. הוא מפא"יניק קלאסי, הוא ענייני, אצלו מילה זו מילה. הוא עדיף על חילי טרופר הבלתי מובן והבלתי צפוי. לך על זה". לקח לנתניהו זמן. הוא התלבט, אך לקראת סוף השבוע נראה כי השתכנע.
מכשול נוסף בדרך לאחדות נמצא בתוך הליכוד. דווקא בבית עשו לנתניהו חיים קשים, אולי אפילו יותר משותפיו לעתיד בכחול לבן. השרים המכהנים עשו חשבון פשוט ונדהמו לגלות כי ממשלה פריטטית פירושה פרידה אפשרית מתפקידים. הלחצים על נתניהו לא איחרו לבוא. "סיעה של 15־17 חבר'ה תיקח מספר תיקים שווה לזה של הליכוד הגדול מהם? שישכחו מזה, שירסנו את התיאבון", אמרו.
המכשול השלישי בא מתוך הגוש, מימינה. נפתלי בנט וחבריו גילו שהציונות הדתית שוב נופלת קורבן לחשבונותיו הפוליטיים של יו"ר הליכוד. בדיוק כמו בפעמים הקודמות, כאשר אחרי ההבטחות הגדולות ("נפתלי, לא משנה כמה מנדטים תקבלו, אתה תהיה שר הביטחון") באה המציאות ("נפתלי, אתם סיעה קטנה, לא ייתכן שתדרשו יותר מתיק אחד, וגם אותו תקבל ממה שיישאר").
בשונה מגנץ, בנט ואיילת שקד כבר בסרט הזה, יותר מפעם אחת. הם לא הופתעו. את תשובתם ההולמת נתנו מיד: או ששנינו נקבל תיקים בכירים ועוד תיק לבצלאל סמוטריץ', או שימינה פורשת מהגוש ומהתחיבויותיה. את הרב רפי פרץ לא כללו באולטימטום, כי בעיניהם הוא צריך לבקש את התיק שלו ישירות ממי שהבטיח לו אותו. כלומר, מנתניהו.
צחוק הגורל: אחרי צהלות הניצחון בימין בסיום הבחירות האחרונות, אחרי אינספור החתמות על מסמכי הנאמנות של חברי גוש הימין, אחרי ההתעקשות על עקרונות הריבונות - דווקא המפלגה הכי ימנית מאיימת להישאר מחוץ לממשלת האחדות המסתמנת. כלומר, להצטרף ללפיד ולאביגדור ליברמן, שלא נדבר על מרצ והרשימה המשותפת. נכון לזמן כתיבת שורות אלו טרם הוצע פתרון לימינה. הדרמה נמשכת, התוצאות לא ברורות.