נהוג לומר שלסיפור אמריקאי, בניגוד לאירי למשל, יש סוף טוב. זו מן אמירה כזאת, שאמריקה מזליסטית. בשנת 2020 נגמר מזלה של אמריקה. מכיוון שהכל כאן קורה מוגזם, מופרז וגדול מהחיים, גם נפילתה מהמצוק מרסקת במיוחד. מה שיקרה כאן בחודשים הבאים הוא שילוב קולנועי במיוחד של "תלמה ולואיז", "חבורת הפראים" ו"היום השלישי". למבקרים הסמויים מהעין, אלה שלועסים את העולם בשיניים מיקרוסקופיות, אין כוונות טובות. הם לא באו לעשות שלום. ספילברג לא יכול לדבר איתם בשפה מוזיקלית ואורות. הם לא ביקשו שניקח אותם למנהיג שלנו. הם נחתו והחלו לעבוד. כמו בסרטים רבים הצרובים בתודעה ההיסטורית שלנו, הם "פלישת חוטפי הגופות". הם משתמשים בנו כדי לחיות.
אני נכנס ויוצא מאמריקה יותר מ־40 שנה. כ־20 מהן חייתי כאן. עברתי את פורד, קרטר, רייגן, קלינטון, בוש הבן ואובמה. לא שיניתי את דעתי בזמן הזה: אמריקה היא עדיין אחת האומות המרתקות בעולם. בשנים האחרונות היא תפסה כיוון מכוער שבדיעבד היה חייב להיגמר בהתרסקות שתכריח אותה לחשב את דרכה מחדש. לא מכיוון שמגיפות מגיחות ומתנפלות במחזוריות ידועה מראש. זאת המכונה קורונה הייתה בחירה מקרית מארסנל לוחמני גדול. מין ימ"ח של ראשי חץ קטלניים המכוונים לאמריקה. אפשר עדיין למצוא את המקומות, האנשים וסגנון החיים, שגרמו לזרים כמוני לאהוב אותה, אבל התפתחה בה תרבות מרושעת של התעלמות מהחלש, העני וחסר הכל והזנחה פושעת של כל מה שמדינת רווחה עשירה אמורה לעשות למען אזרחיה במקום להאכיל בכפית זהב את עשיריה.
אף שלא יגיע לארץ המובטחת בעיקר משום שהקדים את זמנו, ברני סנדרס היטיב להצביע על הכשלים האנושיים, החברתיים והכלכליים של אמריקה. הוא החמיץ משום שאמריקה שמול אפה נופף באצבע צרידה ובה גער בגרון ניחר ובחרון קדוש, דעכה לעצלות אינטלקטואלית, נמוגה לעולם וירטואלי, הציבה בראשה מנהיג שהוא סך כל חסרונותיו ונרדמה על ההגה. אמריקה לא לבד, אבל היא כורעת תחת נטל המספרים.
***
ביום שלישי, 31 במרץ, נפלו פיגומי היוהרה מההולוגרמה הכתומה שהיא דונלד טראמפ, הזחיחות נטשה אותו והשאירה אחריה נשיא אפור, ריק מתוכן, דל מילים ובעיקר מבוהל. ישבתי מול הטלוויזיה כהרגלי בשבועות האחרונים, מתאמץ לא לגעת בפניי ונכשל, עם פירורים אחרונים שליקטתי במזווה בזקני, וצפיתי בקריסתו של טראמפ. בגלל גובהו, משקלו ויציבתו המוזרה, הוא נפל כעץ כרות. אף על פי שייחלתי לרגע הזה שלוש שנים וחצי וראיתי אותו מדלג מעל משוכות שאתלטים אולימפיים היו נכשלים בהן, לא חוויתי שמץ של שמחה לאיד. כל מי שצפה בתדריך הדרמטי בבית הלבן שיתפוס מקום מכובד ברשימת הרגעים ההיסטוריים באמריקה, הבין שהנתונים הסטטיסטיים המרים על אחוזי התחלואה והמוות הפילו אימה גדולה על טראמפ, שעיקר הווייתו חוסר מודעות לכל מה שאינו הוא ולא קשור בו ובגורלו האישי.
מקובל לדבר בטראמפ במונחים של תועלת אישית, מה ייצא לו מזה ובחירתו לראות את החיים דרך הפריזמה של שאפתנות פוליטית. אבל באחר הצהריים האחרון של מרץ לא היה לי ספק שאילו הייתה הנשיאות שלו יכולה להתאדות ולהתפוגג ולחסוך לו את ההתמודדות עם הסכנה המאיימת על אמריקה, למחול על האחריות השילוחית למותם של מאות אלפי אמריקאים, לסגת מקו האש של הדרישות הלגיטימיות של המערך הרפואי המחרף את נפשו ללא רזרבות של ציוד אלמנטרי ולא לתת את הדין בטריבונל ההיסטורי - הוא היה שמח לעשות את זה.
טראמפ היה אפור. אינני יודע כיצד, אבל שערו הצהוב הלבין. יום קודם לכן בתדרוך שנערך בגן הוורדים, נשבה בריזה קלה שעשתה שמות בפריזורה שלו והחלה לפרום את השזירה האומנותית על ראשו. טראמפ הניח יד על שערו ואמר שכך זה כאשר מזג האוויר מתנכל לתסרוקת וטרח להזכיר שמדובר בשיער הטבעי שלו ולא חלילה בתוספות. בגן הוורדים הוא בעבע כמפל מלאכותי בלובי של קזינו בלאס וגאס; שיחק עם ערכת בדיקה חדשה שנותנת תשובה חיובית או שלילית לקורונה תוך חמש דקות; גרר לפודיום מנהלי חברות כלכליות פרטיות כדי שיטפחו על כתף קולקטיבית. למחרת הוא העדיף לשתוק.
בסופה של התלבטות ארוכה ולא רגע מוקדם מדי, החליט כוח המשימה של הבית הלבן בהנהגתם הכריזמטית של דברה בירקס ואנתוני פאוצ'י, לרכז את המודלים השונים, ההערכות על מספרי התמותה, מסלולה המשוער של המגיפה ומידת האגרסיביות שלה - ולהציג אותם לנשיא. טראמפ הגיע ליום הזה אחרי שפיזר סביבו אמירות שונות ומשונות בדבר מה שאמריקה צריכה לעשות. הרופאים נבהלו מהיוזמות שהוא השמיע והחליטו שהם חייבים לעמת אותו עם המציאות.
טראמפ נבהל. בתום דיון ארוך ודרמטי הוא הבין שאין ברירה וחייבים להציג את ההערכות הקשות בפני אמריקה. למרות כל ההנחיות, האזהרות והדרישה לבידוד והסתגרות בבתים, נותרו באמריקה כיסים רבים מדי של קלות דעת, התעלמות, תנועה לא מבוקרת בין מדינות והכחשת המצב. לא נותרה ברירה: צריך היה להתריע על מה שעומד להתרחש. הכל בתנאי שהמומחים יציגו את הנתונים בעזרת מצגת אור־קולית וטראמפ יצטרף כפי יכולתו.
***
הדברים נכתבים מוקדם מדי ומבלי לדעת האם התממש האיום הקשה לעיכול של המודלים הסטטיסטיים. בגרסה האופטימית ביותר המדברת על בין 100 אלף ל־200 אלף מתים מהמחלה, אמורים למות באמריקה כ־3,000 אנשים ביום. לשם השוואה, זה יותר מהחיילים שנהרגו במלחמות וייטנאם וקוריאה ביחד.
הקורונה תחלוף באמריקה כצונאמי מחוף לחוף. התחלואה והתמותה לא יהיו מידתיים. המרכזים העירוניים מועדים לפורענות גדולה יותר מהאזורים הכפריים. המדינות הגדולות והצפופות ישלמו מחיר כבד יותר. הערים האטרקטיביות שאליהן נהרו אמריקאים רבים משום שהן הוויטרינה הכובשת והמרתקת, הן הרקע לדרמה הגדולה ביותר. המחלה לא תדלג על אף מדינה, אבל כאשר בפורטלנד, העיר הגדולה ביותר במיין, יש 66 אלף תושבים בלבד הסגורים בבתים ושאר המדינה מפוזרת בין יישובים קטנים, דלילים ומרוחקים, לא צריך להיות גאון מתמטי כדי להבין איפה יהיה קשה יותר.
אף אחד אינו יודע לנחש עד כמה נחושה, מוכנה וערוכה אמריקה להתמודד עם מה שצפוי כאן. בשולי הדיון נשמעות הערכות זהירות ואופטימיות שעם הרבה מזל והיענות להנחיות, ניתן יהיה לחסוך בחיי אדם. אין טבעי יותר מאשר להתרפק על האמירות הללו. יש באמריקה גרעין קשה ונחוש של אזרחות טובה, כמות בלתי סבירה של שומרונים טובים שבמצבי לחץ פורצת מהם אנושיות מידבקת והם יוצאים מגדרם לעזור לזולת.
מצד שני, האיום הגדול של המגיפה, שהיא מתלקחת במקום שבו שוכחים אנשים את תכונתה העיקרית ומתקרבים מדי איש לרעהו. האכזריות הצינית של הקורונה, שהיא מפלגת טבעית ומעמתת אנשים הנדרשים לשמור על מרחק ביטחון. מצד שלישי, קשה ואסור להתעלם מהעידן האלים שהשתולל כאן לפני המחלה. אצבע ההדק הקלה, הירי ההמוני, ההתמכרות לאלכוהול ולסמים והחשש הכבד שמי שאין להם יישארו עם פחות ממי שמסוגרים מאחורי חומות גבוהות של אחוזות יקרות. אם חלילה ייתקעו קווי האספקה, החנויות יעמדו עם מדפים ריקים ולאנשים לא יהיה מה לאכול - המרחק לביזה ותגובה משטרתית קצר ומבהיל.
רבים מוטרדים מהשאלה איזו מין אמריקה תהיה כאן אחרי המגיפה. אני לא רואה כל כך רחוק. השאלה הגורלית בעיניי היא כיצד תעבור אמריקה את התקופה הקשה שאין ניחוש מדויק מתי תיגמר. אם תיגמר בקיץ אחרי שמאות מיליוני אמריקאים ייצאו מדעתם סגורים בבתיהם ויישארו פגועים עם שובלים פוסט־טראומטיים, הרי שחלק מהרופאים טוענים שהקורונה תשוב לסיבוב נוסף בסתיו. מתישהו בדרך הארוכה ימצאו תרופות אנטי־ויראליות. בהמשך יהיה חיסון. יש מצב שתרופות קיימות יקלו על החולים. אבל אף אחד מהתסריטים הללו אינו סותר את הנחת העבודה הטרגית: אמריקה תשלם מחיר בלתי נסבל בחיי אדם.
***
דונלד טראמפ הוא נשיא מודח. הדמוקרטים הדיחו אותו והרפובליקנים הצילו אותו מגירוש. בתשובה לתהייה מדוע לא הייתה אמריקה מוכנה כלל לקורונה ונתפסה ללא ציוד רפואי הכרחי, לא התעשתה בזמן ולא השיגה את עקומת המחלה אלא נשרכה מאחוריה, נאמר השבוע שטראמפ היה עסוק בהסחת הדעת המיותרת של ההדחה. שהדמוקרטים אשמים. טראמפ בעצמו לא אימץ בשקיקה גדולה את התירוץ הזה בסוף מרץ. השאלה הפתיעה אותו אבל הייתה לו מספיק תושייה כדי לדלג ולקחת עליה טרמפ.
העלייה המשונה באחוזי התמיכה בו אינה מפתיעה כפי שנדמה. כאשר אומה שאננה בדרך כלל, ובעיקר בדלנית, מדממת אלפי אזרחים ביום, יש נטייה טבעית להניח את הראש הכואב בחיקו של הנשיא. גם אם הנשיא אינו מסוגל ללטף את השיער ברוך ולחבק את משפחות השכולים. אף שאין לו את זה, הוא הקודקוד. והעיניים נשואות תמיד לראש הפירמידה.
קשה להתחייב לשינוי בגלל יומיים של התנהגות טובה, והטראמפ יכול לשוב לסורו כבר הערב. אבל לרגע אחד הוא התרסק לרסיסים והפנים את גודל הבשורה המרה. הוא הנשיא שאמריקאים רבים כל כך ימותו במשמרת שלו. הוא מי שישפטו אותה לחומרה על שנרדם בשמירה. יותר מכל רצה טראמפ ביום האחרון של מרץ ללכת הביתה. אני חושב שזה היה הרגע שבו הבינה אמריקה את גודל האסון. אני הבנתי ולמדתי להתרגל לגולת המתכת שהתנחלה בבטני. וקור מוזר בגפיים.
באותו יום הגיע הזמן ללכת לסופרמרקט. לפני זה הסכימו לתת לי מסיכה סטרילית במרפאה של הרופא שלי בדיר אייל, שזה חצי שעה נסיעה בכיוון הנגדי. אני לא עושה מזה עניין, אבל המכונית לא התניעה. חיכיתי שעה לאיש מ־AAA, עמדתי מרחק חמישה מטר ממנו כאשר המכונית נדלקה. אחרי שנסע גיליתי שהג'יפ אינו מחליף הילוכים, לא נוסע יותר מ־40 קמ"ש ולא סוחב בעלייה. הדרך לד"ר זלניק כולה עלייה. אני עקשן אז ניסיתי. בסוף הסתובבתי וחזרתי בבית. מחוז הנקוק היה סגור הרמטי. החנויות, המוסכים, הבנקים, הדואר. אין מצב לשרוד כאן בלי מכונית. הרגשתי רע פיזית. ישבתי במכונית וחשבתי רגע. כיביתי והדלקתי אותה. האורות האדומים כבו והמכונית זינקה לדיר אייל כמו איילה.
***
בסדרה "חדר החדשות" של ארון סורקין ששרדה שלוש עונות לפני שעצבנה את נמוכי המצח, הייתה סצינה שחקוקה בזיכרוני. מגיש החדשות המריר וויל מקאבוי, נקלע לדיון על אמריקה שבו הוא מתבקש להביע את דעתו. מקאבוי יודע מה יש לו לומר ומסרב. בסוף הוא נשבר.
מקאבוי: "אמריקה איננה המדינה הנפלאה ביותר בעולם, זאת התשובה שלי. אתם יודעים למה אנשים לא אוהבים ליברלים? מכיוון שליברלים מפסידים. אם ליברלים הם כה חכמים, מדוע הם מפסידים כל הזמן? אתה אומר שאמריקה נהדרת כמו הפסים והכוכבים משום שאנחנו המדינה היחידה בעולם שיש בה חופש? בקנדה יש חופש. ביפן יש חופש. בבריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה, ספרד, אוסטרליה ובלגיה יש חופש. יש 207 מדינות ריבוניות בעולם ו־180 מהן חופשיות... במקרה ומתישהו תיקלע לקלפי בטעות, יש כמה דברים שעליך לדעת. אחד מהם הוא שאין כל שמץ של עדות התומך בהצהרה שאנחנו המדינה הנפלאה בעולם. אנחנו במקום שביעי בקריאה, 27 במתמטיקה, 22 במדע, 49 בתוחלת חיים, 178 בתמותת תינוקות, שלישי בהכנסה למשק בית ממוצע, רביעי בתעסוקה ורביעי ביצוא. אנחנו מובילים בעולם בשלוש קטגוריות בלבד: במספר האסירים ביחס למספר האזרחים, במספר המבוגרים המאמינים שיש מלאכים ובתקציב הביטחון שבו אנחנו מוציאים יותר מ־26 מדינות במשותף ש־25 מהן בעלות ברית שלנו...
"היינו פעם המדינה הנהדרת בעולם. האמנו בצדק. השתתפנו במלחמות מסיבות מוסריות, העברנו וביטלנו חוקים מסיבות מוסריות. הכרזנו מלחמה על עוני. הקרבנו, היה אכפת לנו משכנינו, פינו ולבנו היו שווים ומעולם לא חבטנו בחזה בגאווה. בנינו דברים גדולים, התקדמנו טכנולוגית כפי שלא התקדמו לפנינו, חקרנו את היקום, ריפאנו מחלות, תמכנו באומנים הגדולים בעולם והקמנו כלכלה שלא הייתה דוגמתה. הושטנו ידינו לכוכבים והתנהגנו כבני אנוש. שאפנו לאינטליגנציה ולא לעגנו לה. ידע לא עשה אותנו נחותים. לא הגדרנו את עצמנו על פי מי שהצבענו עבורם בבחירות האחרונות ולא נבהלנו בקלות. היינו מסוגלים להיות כל הדברים הללו ולעשות את כל המעשים החשובים האלה משום שהיינו מעודכנים על ידי אנשים שאותם הערצנו. הצעד הראשון לפתרון בעיה הוא להכיר בקיומה: אמריקה איננה האומה הגדולה בעולם יותר".
כתבתי פעם שיודעים שאמריקה אינה מה שהייתה כאשר מבינים שבוב דילן לא כתב שיר מחאה פוליטי 50 שנה ובחר להוציא את עצמו מהשיח האמריקאי. והנה השבוע אפילו דילן הבין שנפל דבר חזק וגדול יותר משתיקתו ושחרר שיר פוליטי בן 17 דקות שהיה מונח אצלו ברזרבה. לא אמירה ענקית כמו בימים הטובים, אבל גם דילן סירב לשתוק.
חלקה של אמריקה במגיפה מידתי לגודלה ולאופן הזחוח שבו הביטה סביבה. זה אחד המבחנים הקיומיים הגדולים שלה מאז הקמתה, ואין לי ברירה אלא להאמין ביכולתה לעמוד בו. האלטרנטיבה מרה מכדי להעלות אותה על הדעת. כל אחד קפוא ומרותק למקום שבו בחר לחיות. אין לאן לברוח וגם לא סיבה. צריך לגייס את שאר הרוח והכוח שתמיד מגדיר אותנו ולנסות להגיע שלמים לצד השני. כל דבר אחר הוא בגידה במה שנותר מהשליחות האנושית שלנו.