"מה קורה באינסטגרם ובפייסבוק שלך?! למה אתה לא עושה משהו? כל המדינה ברשת!", גערה ס', אשת תקשורת מצליחה, במהלך שיחה חברית. האופן המבהיל שבו נשאה את דבריה כמעט גרם לי להתקף לב, אבל התוכן היה מדויק. המגיפה האיומה הזאת הפכה לשעת השיא של אמצעי התקשורת המוכרים והישנים וגם החדישים והפתוחים לכל דורש.

אומנם אחוזי הצפייה בטלוויזיה נוסקים לשיאים שמזכירים את העידן העליז של הערוץ הראשון, אבל עם כל הכבוד לשידורים הארוכים והמרשימים, האקשן על המסך הקטן מתגמד לעומת הקצב המסחרר באינסטגרם. אנשים מפציצים בפוסטים ובסטוריז כאילו אין מחר. מרגע היקיצה ועד לשלב הנחירה - הכל מתועד ומוצג.

הגענו לרמת חשיפה מטורפת. אנחנו מעודכנים בקביעות לגבי מה אוכלים, שותים, לובשים וחושבים מיטב מפורסמי הארץ והעולם. היות שהמציאות קצת חדגונית לאחרונה, וכוללת בעיקר את השגרה המתישה בבית שהקורונה כופה עלינו, קשה להגיד שמצאתי את מרטין סקורסזה או יובל נח הררי החדשים ברשת. מה שכן למדתי הוא שעם ישראל מכור לחלוטין לאוכל ולבישול.

אף על פי שהמדינה נמצאת כבר במיתון ובקושי כלכלי, על פי התמונות שמוצגות ברשתות אחרי שהכל ייגמר המשבר העיקרי יהיה השלת הקילוגרמים העודפים. בהתאם תועדו ונגלו בפניי כמויות עצומות של בשר, עוגות, מאפים, ירקות וסלטים, שלא היו מביישות את מארי אנטואנט.
הבעיה היא שגם אשתי נסחפה בגל הזה והפכה את ביתנו למסעדת שף קטנה. בכל שבריר שנייה חולף היא דוחסת לתנור ולמחבת עוד משהו. "תאכל עוגייה עם נוטלה שאפיתי", היא מציעה, "ומה עם הפסטה ושימורי התירס שהכנסתי לתבשיל תאילנדי?". כמות המזון אצלנו בלתי נגמרת. מדובר בתוצר לוואי של הרכישות ההיסטריות שעשינו, כמו רוב העם לטובת הכנעת המחסור שטרם הגיע (אגב, אנחנו מוצפים בהררי נייר טואלט שיספיקו לנו עד גיל 120 פלוס).

צעירים שקועים באינסטגרם (צילום: אינג אימג')
צעירים שקועים באינסטגרם (צילום: אינג אימג')


כעת אני מתהלך בפחד. חושש לעבור ליד המטבח שמא אמצא חתיכת עגבנייה או פחמימה תקועה לי בפה בעל כורחי. בסוף כנראה שאין לי עמוד שדרה וגם לא מקוריות, וכמו כולם העליתי תמונות של מזון לחשבון האינסטגרם. לתומי חשבתי שילעגו, אבל להפך. הציבור התפעל ואפילו ביקש מתכונים.

מכאן לשלב הבא. לכל מקום שיש בו קלוריות ושומנים מגיעים מיד האנשים שתפקידם לעשות את הפעולה הקוסמית המאזנת - להקטין את הכרס שתפחה. מדריכי הכושר על שריריהם מפציצים את הרשת. זומים, לייבים וסרטונים לכל דורש, עם תרגילים ברמת נדיה קומנץ', שמבוצעים בסיוע קופסאות שימורים, גומיות וכיסא הכניסו בעיקר את העיניים שלי לכושר.

אין לי כוח. אני מעדיף לשרוץ על הספה ולהביט בהם מתעמלים. לפעמים אני לוחץ על "לייק", פעולה ששורפת בערך רבע קלוריה. למרבה הצער, אין לי רגע דל, כי בזמן ההירגעות הזאת מטר של התראות נחת על הנייד שלי. מתברר שישנם עשרות לייבים. מין שידורים חיים שבהם כל בעל חשבון נושא את דבריו במלוא הפאתוס לאומה. לפעמים זה אפילו מתפתח לראיון.

פתאום מבשרים לי שכוכבנית בת 16 פרצה ללייב. בתחילה חשבתי שאולי מדובר בחדשות בוערות, אבל כשפתחתי את החשבון שלה, גיליתי שבסך הכל מדובר בשעת ייעוץ לגבי לק ג'ל חדשני. טרם נרגעתי, והופ, גיליתי דרך האפליקציה ששלושה פליטי ריאליטי מדסקסים זה עם זה על נפלאות התוכנית שסיימו ועל העתיד שלהם בתעשיית הבידור. אגב, אלפי עוקבים צפו בהם, מה שגרם לי לחשוב שאולי גם אני יכול.

עוגה באינסטגרם (צילום: יוסי יוסף)
עוגה באינסטגרם (צילום: יוסי יוסף)


סידרתי את שערי, החלפתי את הפיג'מה בחולצה נקייה ועליתי בחי מול כל עם ישראל. מה רב היה מפח הנפש כשגיליתי שבקושי שמונה אנשים הצטרפו לתוכן המהפכני שלי. רובם, כך נדמה לי, נקלעו בטעות לאירוע ובשל היכרות אישית עמי והעובדה שנוכחותם רשומה בפניי כחלק מהיישום, הם כנראה חשו נבוכים ולא עזבו. בתום דקות אחדות שבהם בלבלתי את המוח על מה שעשיתי היום ועל המגיפה והפרחתי ססמאות על אחדות, נוכחתי לדעת שאין לי באמת מה לומר. נלחצתי.

הנני כלום. ריק של תוכן אינטרנטי. ואז, מקץ רגע של משבר קשה, שהגיע אחרי שהעולם הבהיר לי עד כמה איני רלוונטי, החלטתי על שינוי. המצאתי את עצמי מחדש. באבחה אחת אצתי למטבח והבטחתי לצופים שמיד אחשוף את מתכוני הספגטי הנדירים שלנו, ואחר כך אשתף בסוד הטיפוח והאודם בימי קורונה. וראו זה פלא - מספר הצופים עלה לתשעה.