לפני שבועיים, בשעת בוקר מוקדמת, במהלך ההכנות לשידור, נחת כמו פטיש בראש בקבוצת הוואטסאפ "ילדי המייסדים", המכתב ששלח זמן קצר קודם לכן רב המושב ניר גלים צבי ארנון. "חצות לילה, אני יושב לכתוב, ידיי רועדות ועיניי דומעות", פתח. "בית הכנסת הוא המקום שמגדיר אותנו, את השקפת עולמנו, ואת אורחות חיינו... לאורך השנים שמעתי סיפורים מדור המייסדים, כיצד התפללו במסירות נפש, במחנות ובגטאות, במלחמות ובמחתרות... 71 שנים לא כבה האור בבית הכנסת שביישוב. מיום שהמייסדים הקימו אותו, בשמחה ובהתלהבות, לא פסקה בו התפילה... מחר בבוקר אנחנו מכבים את האור".
כל יהודי צריך בית כנסת, ולכל יהודי, כמעט לכל יהודי, יש בית הכנסת "שלו". יש מי שמגיע לבית הכנסת הזה, "שלו", שלוש פעמים ביום. יש מי שמסתפק בביקור אחד בשנה, ל"כל נדרי". יש מי שלא ישכח את המקום שבו זרקו עליו סוכריות בבר מצווה. אצל אחרים זה בית הכנסת שאליו לקח אותם סבא, יד ביד, כשהיו קטנים.
בית הכנסת בניר גלים - זה שכמו שאר בתי הכנסת, בארץ ובעולם, עומד עכשיו בשיממונו - הוא בית הכנסת "שלי". כשאני מהרהר בימים אלה - בעודי מניח תפילין בסלון או מתפלל בשקט, לבד, בשבת - על בית כנסת חשוך, עצוב, דומם, כבוי אורות, וריק ממתפללים, אל בית הכנסת של ניר גלים מחשבתי נודדת.
זה המקום שאליו אבא שלי ז"ל לא איחר מעולם לתפילה. זה המקום שבו נערכה ברית המילה שלי, שבו הנחתי תפילין לראשונה, שבו עליתי לתורה כשנישאתי, שבו עמדנו מדי שבת בתור כילדים בין מנחה לערבית, כדי לקבל חלה עם סרדינים מהסעודה השלישית של המבוגרים. בבית הכנסת הזה הייתי מקבל מנה כפולה של מסטיק צ'יפס בעטיפה כתומה מ"סבא שינדלר", שהיה סנדק בברית שלי וכולנו קראנו לו "סבא" אף על פי שהוא לא באמת היה סבא שלנו.
בבית הכנסת הזה, עוד לפני שהמציאו את המחשב, היה יוסק'ה הגבאי זוכר בעל פה את תאריכי היארצייט של כולם. בבית הכנסת הזה היה הרב פירר, שמבט אחד שלו היה גורם לכל הילדים להשליך את הכדור ולרוץ להתפלל, מרעיד את הקירות ב"נעילה". בבית הכנסת הזה, בית הכנסת שלי, היה ישראל החזן המיתולוגי קורא את השם של אבא שלי, ברשימה ההולכת ומתארכת של מי שכבר אינם, ב"הזכרת נשמות".
ועכשיו? עכשיו בית הכנסת הזה סגור, וכמוהו כל בתי הכנסת. ואם עד לפני כמה ימים עוד יכולנו להתפלל בשכונה, ברחוב, תוך שמירת מרחק ראויה, עכשיו גם זה נאסר, ואנחנו שומרים על ההוראות ומתפללים בבית. לבד. וזה לא אותו דבר. האל אותו אל, ואנחנו - המתפללים - אותם אנחנו, והתפילה אותה תפילה, אבל איך אמא שלי ז"ל הייתה אומרת? "זה לא זה".
כי בית כנסת איננו רק מקום תפילה. בית כנסת הוא זהות. הוא המגרש הביתי של הקבוצה. המקום שבו אתה לעולם אינך לבד. אחד הטקסטים הנפלאים בהקשר הזה נכתבו על ידי אבא קובנר, משורר, סופר ומנהיג הפרטיזנים בגטו וילנה. קובנר לא היה איש דתי, אבל מעטים הטקסטים שזיקקו כמו הטקסט שלו את אותה תחושה של להיות "אחד מן המניין".
"בשבוע הראשון להיותי בארץ, עמדתי ליד הכותל המערבי", כתב. "אמי ז"ל לא ציוותני דבר, שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי. זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות - להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה".
היהדות, אבחן קובנר יפה כל כך, היא משחק קבוצתי. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. אפשר לראות את זה במניין שעליו כתב. אפשר לראות את זה ברגעי צרה, מצוקה או מגיפה, כשמדינת היהודים מותחת את איבריה כדי להביא את בניה מקצה העולם. הם לא יכולים בלעדיה. היא חסרה בלעדיהם.
מסרקות הברזל של ר' עקיבא
אודה, לא מצדיקי בית הכנסת אנוכי. קשה לי להתכוון יותר מכמה רגעים קטנים. פעמים רבות אני מוצא את עצמי מביט ימינה ושמאלה, באלה שמצליחים יותר ממני, ומקנא. היהדות, צריך להודות, מסתכלת בעין ביקורתית על מי שעושים תפילתם אך ורק מכוחו של ההרגל, "מצוות אנשים מלומדה". "לבל יהי יומי עליי הרגל", מתפללת גם לאה גולדברג, בשירה "למדני, אלוהיי". אבל נדמה לי שאפשר לראות את הדברים גם מעט אחרת.
לפחות אצלי, הקטן, הביקור הזה, ההכרח הזה, ההרגל הזה להתייצב שלוש פעמים ביום בבית הכנסת, מסדרים את הלו"ז היהודי. אפשר וצריך להיות יהודי בכל מקום, בכל רגע, בכל התנהגות. בעזרה לזולת, בנתינת צדקה, בסיוע למי שידו אינה משגת. אבל המחויבות הזו, בזמנים קבועים - לשחרית, מנחה וערבית - עבורי לפחות היא גלגל התנופה. ולאנשים כמוני, שחייבים מסגרת, הימים האחרונים שבהם אין בית כנסת ואיש איש לתפילתו ואני לתפילתי, הם ימים קשים.
הגמרא במסכת ברכות מתארת את רגעיו האחרונים של רבי עקיבא. "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים". רבי עקיבא לא קרא "שמע, ישראל", כדרכם של יהודים רבים במהלך הדורות, רגע לפני מותם. הוא עשה את זה פשוט משום שזה היה "זמן קריאת שמע", והוא לא רצה לפספס את הזמן הזה. האמת? נשמע בלתי אנושי בעליל. האיש מוצא להורג על ידי הרומאים בייסורים קשים, ובשניות הנוראיות הללו זה מה שהוא עושה? ומה כבר יקרה אם תתרכז בלצעוק מכאב? מישהו בבית דין של מעלה יבוא אליך בטענות, וישאל למה לא התפללת, בעודך נשחט?
אצל הרב בני לאו למדתי לפני כמה שנים שלאדם היהודי יש שני שעונים. שני קצבי זמן שנעים יחד. זמן אחד סובייקטיבי, שבו כל אדם חווה את המאורעות הפרטיים שלו, וזמן שני אובייקטיבי, שבו מודע היהודי למה שמתרחש מחוצה לו. כששני השעונים הללו מתחברים, הכל בסדר. כשהם מתנגשים, או אז יוצא רבי עקיבא מהאני הפרטי שלו, אל ההבנה שיש משהו גדול ממנו, ומדופק החיים הפרטי שלו.
למה התחברתי כל כך לרעיון הזה? כי גם אם אנחנו די רחוקים מלהיות רבי עקיבא, גם לנו יש אתגרים. מסרקות הברזל של רבי עקיבא, שעליהם היה צריך להתגבר כדי להתפלל, נראים אצלנו, המפונקים, קצת אחרת. אצלי, למשל, זה הטפטוף בחוץ שמוריד את החשק לצאת החוצה להתפלל ערבית, זו העייפות מיום עבודה, זו פגישה שנכנסתי אליה רק עכשיו ולא נעים לעזוב אותה באמצע, זה משחק של מכבי שזה עתה התחיל ולא בא לי לפספס את כל המחצית הראשונה שלו.
כאן נכנס - או לפחות צריך להיכנס - אותו שעון, שמזכיר שעם כל הכבוד לעניינים האחרים, יש תפילה ויש מניין, ויש בית כנסת. כולם חלק מאותו דופק יהודי שמוצא את עצמו נאבק על מקומו בהיררכיה. במשך שנים רבות, אודה ואבוש, נתתי לו להפסיד. אם להיות מדויק יותר, עד שאמא שלי הלכה לעולמה לפני כמעט שנתיים, הדופק הסובייקטיבי הפרטי שלי ניצח ברוב הקרבות. ובעברית פשוטה, לא ממש הקפדתי על תפילה במניין. כלומר, כשהתאפשר הקפדתי, וכשזה דרש מאמץ, הייתי אלוף העולם בלמצוא תירוצים למה לפעמים זה בסדר גמור גם להתפלל לבד.
ווייז של מניינים
אבל אז הגיעה שנת האבל על אמא, ונולד הצורך להגיע שלוש פעמים לבית הכנסת כדי לומר "קדיש", ואיתו שבה תחושת כוחו הגדול של מניין, תחושה שלמדתי מאבא בילדותי ומאז שהלך לעולמו, כשהייתי בן 15, הלכה והתעמעמה. אם תרצו, מצאתי את עצמי מתחבר שוב לדופק היהודי, ומאפשר לו לנצח שוב בקרבות פנים אל פנים, את הדופק האישי, כששני אלה הולכים מכות.
שנת האבל מייצרת עולם הרגלים חדש. עוד בשבעה התקינו לי כמה חברים, בעלי ניסיון ביתמות, סדרת אפליקציות שמסייעות לאתר מניין בכל שעה, ובכל מקום שאליו תפנה. שבוע בתוך האבל הפכתי ל"ווייז" של מניינים, וחשוב לא פחות מכך מצאתי את עצמי מקפץ בין עדות ישראל השונות, ובין נוסחי תפילה שמעולם לא ניסיתי. איפה ועם מי לא התפללתי בשנה הזו, שנה שכולה דילוגים בין בית הכנסת המרוקאי ביקנעם עלית, בית הכנסת של פועלי אגודת ישראל בראשון לציון, בית הכנסת של המושבניקים באליפלט, ובית הכנסת של התחנה המרכזית בקריית שמונה.
וזה עוד כלום. כי שום דבר לא דומה למרדף הזה אחרי המניין, כשהוא מתרחש מחוץ לגבולות הארץ. זה התחיל מכמה חברים טובים, תלמידי חכמים כולם, שהסבירו שאפשר לדלג פה ושם על קדיש, שהרי "יש לך אחים שאומרים, זה לא שלא יהיה מי שיגיד". אבל יש בה, בתקופה הזו, משהו שמכניס אותך אל מסלול שאתה לא רוצה לסטות ממנו, ואתה מוכן להילחם קשה בשביל זה.
מעולם לא הנדסתי כך טיול, כולל מדידת זמני נסיעה משחרית בבית הכנסת פראג, בואכה מנחה בבודפשט. מעולם לא חשתי סיפוק גדול כל כך כמו הרגע שבו נחַתי אצל החב"דניקים בבירת הונגריה, אחרי שבע שעות נהיגה רצופות, חמש דקות לפני התפילה, בידיעה שבלי אותה סייעתא דשמיא ועם עוד שני רמזורים אדומים בדרך, הייתי נשאר בלי מניין ובלי קדיש.
אמרתי סייעתא דשמיא? לא תאמינו אם אספר שבבעיה הכי גדולה נתקלתי דווקא במקום האחרון שחשבתי שזה יכול לקרות. כבוגר טרמינל 3, עם המניינים הבלתי נגמרים, לא חלמתי שאחרי ששרטטתי את כל האופציות לתפילה באירופה, דווקא בארץ הקודש תתעורר בעיה. וכך נכנסתי לבית הכנסת בטרמינל 1, והאולם ריק ושומם, ובצד עומד לו יהודי אחד, רק אחד, עטור בטלית ובתפילין ומתפלל לבדו.
כעבור שתי דקות הגיעו עוד שניים והראשון הלך, אחריהם הגיעו שלושה והלכו השניים הקודמים, ואז, כשמצב הרוח ברצפה, כשאוטוטו צריך לעלות למטוס וכשבבית הכנסת נרשם שיא בלתי מספק של שישה מתפללים, הגיע משום מקום שמוליק, חבר מהמילואים. "מה קורה? לאן נוסעים?". "עזוב לאן נוסעים", עניתי לו מיואש, "אין לי מניין. אני רק רוצה להגיד קדיש". "רגע", חייך, "כמה אנשים אתה צריך? אני חלק מקבוצה מגבעת שמואל שנמצאת בצד השני של הטרמינל". שלוש דקות בדיוק לקח למלאך הגואל להגיע עם ארבעה חברים, ולזכות את כולנו בתפילה במניין ואותי באמירת קדיש.
תשעה ימים בחו"ל, בלי לפספס תפילה אחת היו בנסיבות הללו אושר שאין כמותו. וכשהסתיימה שנת האבל, הבנתי שני דברים. האחד ש"מעלין בקודש ואין מורידין". שמהרגלים טובים אסור לסגת. שהחוויה שאליה התחברתי נמצאת כאן כדי להישאר. שאת מה שהרגשתי בשנה הזו, בזכות אמי המנוחה, אסור לי לאבד. ועוד דבר אחד למדתי, שבמידה לא מועטה מתנגש עם הסיפור שבתחילת הטור. אחרי אין ספור בתי כנסת שהכרתי, אחרי אלפי אנשים שהשלימו לי מניין, אנשים שעד רגע אחד לפני כן לא נתקלתי בהם מעולם, למדתי שאין לי באמת בית כנסת "שלי". שבית הכנסת עושה את כל ישראל חברים, וכל מקום שבו נמצאים יחד עשרה יהודים הוא בית הכנסת "שלי".
אין טוב מלסיים במילותיו של אבא קובנר, מאותו חיבור שהוזכר למעלה: "תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות תצטרפנה למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר... אחד - אבל אחד בציבור".