1. מנדט לשום מקום
לפני כשנה וחצי, כשהפציע בשמי הפוליטיקה הישראלית, זכה בני גנץ לקבלת פנים צוננת. רוב הפרשנים היו ספקנים וצינים. עמיתי אמנון אברמוביץ' כינה אותו "דג של מים מתוקים". אני טענתי שגנץ הוא דג זהב בביצה מלאה בדגי פיראניה. הוא תמים מדי, טוב מדי, רך מדי. אנחנו נבחנו, אבל השיירה של גנץ עברה. תוכנית העבודה שלו הגשימה את עצמה במלואה. הוא הקים את חוסן לישראל, צירף את בוגי יעלון ותל"ם ואחר כך, בשישבונו של גבי אשכנזי, גם את יש עתיד.
שלושה רמטכ"לים ולפיד אחד הפכו לכחול לבן, מפלגה טרייה שעוד בטרם השתחררה מהניילונים הצליחה לבלום את בנימין נתניהו שלוש פעמים רצופות, אירוע שלא נראה במקומותינו מעולם. בני גנץ הגיע למרחק נגיעה מלשכת ראש הממשלה. הוא הוכיח שלמרות התדמית הנעבעכית משהו, המזג הרגוע, היעדר הקילר אינסטינקט והכריזמה הלא מאוד מרשימה, הוא מצליח לספק סחורה.
בשבוע שעבר הוא שינה פאזה והחליט לזנוח את אסטרטגיית ה"רק לא ביבי". הדרך החדשה הייתה אמורה להוביל אותו, בעוד שנה וחצי, לתפקיד ראש ממשלת ישראל. ובכן, כרגע דומה שהדרך הזו נטולת מוצא. לא המעון בבלפור ממתין לגנץ בסופה, אלא דיור מוגן לגימלאי צה"ל.
לא היה קל להיות בני גנץ בחג הזה. התקווה הלבנה הגדולה של מחנה המונה יותר ממחצית הציבור הישראלי הפכה לייאוש חבוט. נתניהו טבל אותו בבלילת ביצה ופירורי לחם, טיגן אותו, נגס בו, לעס אותו וירק אותו על המדרכה תוך כדי טיול אחר צהריים קליל.
מי שקיבל את המנדט מהנשיא להרכבת ממשלה בתמיכתם של 61 ח"כים נאלץ לפרק לעצמו את הבית כדי להבין, רגע אחד אחרי, שאין לו לאן ללכת. המפתחות לדירה החלופית שקיבל לא מתאימים למנעול. הדג שהחליט לנסות "להשפיע מבפנים" עושה עכשיו את דרכו למעי הכריש, שם יעוכל במהירות וייגנז לעד.
גנץ עומד עכשיו מול השרידים העשנים של כחול לבן ומגרד בפדחתו. ממול, הוא צופה בנתניהו מגחך ורוכב על סקרים שמנבאים לו 42 מנדטים. אפשר היה למנוע את הפיאסקו הזה. אפשר היה פשוט להקשיב לאביגדור ליברמן וליאיר לפיד, או סתם לבדוק את ההיסטוריה, הסטטיסטיקה והגופות המפוזרות ביניהן: יצחק (בוז'י) הרצוג, אבי גבאי, ציפי לבני, אביגדור ליברמן, משה (בוגי) יעלון, דן מרידור ובני בגין, ועוד היד נטויה. קהל רב שנשבה בקסמי המוזיקה הבוקעת מתיבת הנגינה בבלפור עד שגילה, כל אחד מהם בתורו, שלא מדובר בדרך אל האושר אלא בהליכה מהופנטת אחרי החלילן מהמלין. זה התברר להם רק כשהיו כבר מעל התהום.
הרי הרצוג עבר את אותו טיפול בדיוק: ניהל עם נתניהו מו"מ אינסופי, בשני אינטרוולים שונים, לממשלת אחדות, לאחר שגרף 24 מנדטים של אנשי ה"רק לא ביבי". הוא חטף מהציבור שלו, נמשח בזפת ונוצות ועבר לינץ' בכיכר העיר כשהוא ממשיך להאמין שתכף ומיד הוא נכנס לממשלת נתניהו, מאלץ אותו לפנות למרכז ויחד הם הולכים לוועידה בינלאומית, שלום עולמי וחזון אחרית הימים. איך זה נגמר, כולם יודעים. ברגע האחרון העדיף נתניהו את ליברמן על פני הרצוג. ואז, הוא עשה את אותו הדבר גם לליברמן. וחוזר חלילה.
חבר בכיר בכחול לבן המשיל במהלך החג את המצב של גנץ לסרטים המצוירים ההם שראינו בילדותנו: המיקי מאוס התורן מגיע בדהרה אל שפת התהום ומדלג דילוג אדיר מעליה. בעודו באוויר מתברר שהתהום רחבה בהרבה מכפי שהיה נדמה לו ואז מגיע הקטע הקומי שבו הוא ממשיך לרוץ "על ריק" כמה שניות, בטרם יצנח אל נפילת הריסוק שבתחתיתה ממתין לו קבר האחים של כל הפתאים שנפלו לשם לפניו. אז גנץ.
2. זה עוד לא נגמר
עכשיו, בואו נכתוב פתיח חדש לטור הזה. כי גם הוא אפשרי. שום דבר לא נגמר עד שהוא באמת נגמר. והאירוע הלא ייאמן שאנו תקועים בתוכו כבר 18 חודשים טרם הסתיים. את הכסף יספור מי שיספור רק במדרגות, ורק אחרי שהגברת (השמנה) תשיר, או תקבל מעון שרד חלופי. בפתיח החדש שלנו בני גנץ הוא שחקן מפוכח. הוא ניסה שלוש פעמים אבל לא הבקיע. הוא הבין שנתקל בקיר, אז החליט לעקוף אותו. הוא הולך על הסכם משוריין ומבוצר שאין ממנו יציאה ובסופו, באוקטובר 2021, הוא יהפוך לראש ממשלת ישראל. אז כבר אף אחד לא יזכור את הדרך. יזכרו את התוצאה.
כן, אבל מה עם הפיאסקו של סוף השבוע האחרון? גנץ לא אמור להתרגש ממנו. הוא יודע שנתניהו לא באמת רוצה בחירות רביעיות. נתניהו רועד מהאפשרות שבג"ץ יקבל החלטה בעתירות הנערמות על שולחנו בחודשים האחרונים. העתירה הנפיצה ההיא, שביום שני הקרוב תהפוך, סוף־סוף, לרלוונטית. העתירה שלפיה אין להטיל הרכבת ממשלה על חבר כנסת שנאשם בפלילים.
להבדיל מראש ממשלה באמצע הקדנציה, שיכול על פי החוק להמשיך לכהן גם תחת משפט, הרי שנתניהו במצבו הנוכחי (על פי פרשנים משפטיים רבים) הוא ח"כ מן השורה. כהונתו כראש ממשלה הסתיימה מזמן. הוא ראש ממשלת מעבר שלוש פעמים רצופות. הוא קיבל את אמון העם בפעם האחרונה לפני חמש שנים. ולכן, בבואו להרכיב ממשלה הוא ח"כ. ולכן, אפשר לקבוע שלא ניתן להטיל עליו את ההרכבה.
גנץ יודע שהדרך היחידה של נתניהו לעקוף את המכשלה הנפיצה הזו היא הקומבינה הנוכחית: הרכבת הממשלה הוטלה על בני גנץ, והוא זה שאמור להודיע לנשיא שהצליח להרכיב ממשלה, עבור בנימין נתניהו. נכון, זה לא ייאמן וזה מגוחך וזה אפשרי רק במדינה המטורללת (והאהובה) שלנו, אבל יש כאן שני אנשים שהאינטרסים שלהם כרוכים עכשיו זה בזה. ככה זה נראה מזווית הראייה של גנץ. זו הסיבה לטלפון של נתניהו ערב החג ולהודעות המפויסות למחצה של הליכוד.
ועוד לא דיברנו על האפשרות שגנץ יקבל הארכה מריבלין ויצליח להעביר את החוק של ליברמן, שקובע שאין להטיל הרכבת ממשלה על נאשם בפלילים. בקיצור, ביד של גנץ יש עוד כמה קלפים לא מבוטלים. תנוחו, שמאלני הטוויטר. שום דבר עוד לא נגמר.
3. מתווה הפירוק
מה באמת קרה בימים רביעי וחמישי של השבוע שעבר בכחול לבן? מה הוביל לגירושים המכוערים שהותירו כל כך הרבה ילדים ורכוש קרועים בין הצדדים? נבירה אינטנסיבית בין ההריסות לא מעלה פסק דין חלוט. האשמה מוטלת על כולם, אם כי לא בטוח שבמידה שווה.
לכל צד יש הקייס המוצק שלו. בסופו של דבר הכל מתנקז להחלטה של גנץ להציג את מועמדותו־שלו לתפקיד יו"ר הכנסת, ולא את מועמדותו של מאיר כהן מיש עתיד. על זה קם, ובעיקר נפל, האירוע כולו. האם לפיד פירק את כחול לבן בידיים נקיות? לא בטוח. לפיד הודיע אין ספור פעמים שלא ייכנס לאחדות או חירום או כלום עם נתניהו בשום מקרה. לפיד, לדברי הגנצייה, איבד עניין בכחול לבן. הוא הבין שהוא לא מתרומם בתוכה, אלא להפך. התאים לו שגנץ ייכנס אל בין כנפיו הרעילות של נתניהו בעוד הוא, לפיד, הופך ליו"ר האופוזיציה הלוחמת וממציא את עצמו מחדש.
אבל גם גנץ תרם לפיאסקו, ובנדיבות: בשביל מה התעקש על הצגת מועמדותו לתפקיד היו"ר? איזה אסון היה קורה אם מאיר כהן היה נבחר לתפקיד כמתוכנן ומיד אחר כך מאיץ את אישורה של אותה הצעת חוק המתהפכת מעל ראשו של נתניהו? מה עבר לו בראש כשפירק את כחול לבן בעודו בעיצומו של מו"מ עם נתניהו, בלי שיש לו ביד מסמך חתום, נצור, סופי, מוגמר, עם ערבויות בנקאיות וערבים אמינים? הרי רק הנחת הצעת החוק ההיא הייתה מהווה איום קיומי ממשי שיאלץ את נתניהו לחתום על ההסכם שמטביע על מצחו תאריך תפוגה. ברגע שהעסק מתחיל להתמסמס, גם האיום מתפוגג, וגנץ נשאר קירח מכאן ומכאן. האופציה הייתה בין ממשלת אחדות כשמאיר כהן יו"ר הכנסת, לבין כלום ושום דבר. עכשיו בני גנץ הוא יו"ר הכנסת. נו, ומה יוצא לו מזה?
הסיפור מורכב בהרבה מכפי שתואר כאן ובמקומות אחרים. יש בו גם עניינים אישיים. תהליך שעבר על גנץ בחודשים האחרונים והגיע לשיאו ביומיים הרי הגורל של סוף השבוע שעבר (רביעי־חמישי). לגנץ נמאס. הוא הבין שהפך לאידיוט השימושי של ליברמן ולפיד. הוא מאס בדרך הפטרונית שבה שני אלה דיברו אליו. בעיקר ליברמן. "מכל פגישה עם ליברמן הוא חזר מכווץ", מספר אחד מאנשיו, "הדרך שבה ליברמן דיבר אליו הייתה בוטה, לא מכבדת". גנץ הבין ששני הפרטנרים שלו לא רואים אותו ממטר. כל מה שמעניין אותם זה לסלק את נתניהו. הם רואים בו פיון על לוח. "בני הרגיש שאיווט מדבר אליו כמו אל חייל שלו. בני לא חייל של אף אחד. בני היה רמטכ"ל, והוא אמור להיות גם הרמטכ"ל של כחול לבן. אז הוא הסביר להם את זה, ככה שיבינו".
לתבשיל הזה צריך להוסיף תבלינים: על שולחנו של גנץ הונחה, עשרה ימים לפני הפיצוץ, תוכנית האיחוד הסודית שנרקמה בין לפיד למשה (בוגי) יעלון. יש עתיד ותל"ם. הוא הבין שהכל כבר סגור. שפסק הדין כבר ניתן, אך טרם פורסם. הוא בלע את הרוק והמשיך הלאה, כרגיל. אחרים היו מתפוצצים, אבל גנץ, כבר אמרנו, הוא אדם מיושב בדעתו עם פתיל ארוך (מדי) ושוחר שלום. הוא הגיש את מועמדותו לתפקיד יו"ר הכנסת רק בשעה רבע לארבע אחר הצהריים, ביום חמישי. ארבע שעות קודם הודיעו יש עתיד, תל"ם, ליברמן והמשותפת שלא יתמכו בו. יומיים קודם הוא עשה מרתון שיחות: נסע ללפיד הביתה, נסע לעפר שלח הביתה, דיבר פעמיים עם מאיר כהן והבטיח לו שמדובר רק במהלך זמני. אפס, כל זה לא עזר. גנץ משוכנע שהצעידו אותו לתוך מלכודת.
לפיד ויעלון לא מתרגשים מהאישום הזה. נכון, המנכ"לים של מפלגותיהם הכינו איחוד לכל צרה שלא תבוא, שבועיים קודם. אז מה? האפשרות הזו ריחפה באוויר וחובתם להגיע אליה מוכנים. מכאן ועד הפירוק עצמו, הדרך ארוכה. במקרה של יעלון, אין סיבה לא להאמין לטוהר הכוונות. מתוך כל החבורה שהוזכרה בטור הזה, הוא היחיד שהאגו לא בוער על ראשו. אצל לפיד יש גם אינטרס פוליטי אישי, אבל מכיוון שאנחנו בפוליטיקה, זה לגיטימי. לפיד עשה את הוויתורים שלו בהקמת כחול לבן וגם לפני הבחירות האחרונות. הוא מיצה. זכותו.
בשורה התחתונה, אנחנו מתכנסים שוב לעמדת יו"ר הכנסת. לטעמי, אחרי שדיברתי עם כל הצדדים, הטעות של גנץ הייתה ההתעקשות להיבחר לתפקיד בעצמו. הוא לא העריך נכון את עוצמת התגובה של הצד השני. הוא לא האמין שלפיד ויעלון יתפצלו ממנו באותו רגע. אם ישקול את הטיעונים על כף המאזניים, יגלה שעדיף בהרבה "להיתקע" עם יו"ר כנסת לעומתי (מאיר כהן ממלכתי מאין כמותו ולא היה מערים יותר מדי קשיים על ממשלת נתניהו־גנץ) מאשר להיתקע עכשיו בלי כלום. הוא היה צריך לאפשר את בחירתו של כהן ולהמשיך לדחוף קדימה בכל הכוח את המנופים נגד נתניהו. במקום זה, הוא נלחץ מהאולטימטום הריק של נתניהו שבחירת כהן תשים קץ למו"מ. הוא מצמץ ראשון. הוא הפסיד. לפחות בינתיים.
4."יכול להיות שנכשלנו"
ויש עוד משהו: ההערכות שמשבר הקורונה יקבור את נתניהו פוליטית לא מתגשמות כרגע. המצב הפוך: נתניהו דוהר על הקורונה וקובר את כל האחרים. למרות ניהול נוראי של האירוע (למעט ההחלטות הראשונות על סגירת השמיים), אף על פי שיש כבר מעל מיליון מובטלים, למרות הקטסטרופה הכלכלית, הוא שוב מצליח להיראות כאבי האומה, מדביר המגיפות ונוטר החומות. אסון כלכלי? יהיה בסדר. זה בכל העולם, וביבי הוא מר כלכלה. הוא ישפוך הררי כסף על הציבור לקראת הבחירות ויכבה את השריפות. "הוא הצליח לחבלל אליו את הציבור שלו", אומר בכיר בכחול לבן, "הם יישארו איתו גם אם יתברר שהוא עצמו הנדס את נגיף הקורונה. בדיוק כמו במקרה של טראמפ".
מצד שני, אסור לשכוח: גם אהוד אולמרט נכנס למלחמת לבנון השנייה עם 76% תמיכה ויצא ממנה על קביים. וגם נתניהו עצמו נכנס לקמפיין בחירות אפריל 2019 עם 32 מנדטים, כשגנץ ספר 12 מנדטים בסקרים. כן, גם נתניהו יודע את זה, אף על פי שבביתו פנימה האופוריה עובדת שעות נוספות.
קריעתה של כחול לבן לשני נתחים מדממים היא אירוע קשה. יש לה נפגעים רבים. ממש כמו בגירושים כואבים בתוך המשפחה. הילדים אובדי עצות, קרועים בנפשם, שוקלים עם מי מההורים ללכת. חלק מהם הלכו עם אבא, אף על פי שהלב עם אמא. חלק אחר, בדיוק להפך. צבי האוזר ויועז הנדל, שנכנסו על גבו של יעלון לכנסת, ערקו לגוש של גנץ ואשכנזי והקימו סיעה עצמאית. פנינה תמנו־שטה, שנכנסה בזכות לפיד, כנ"ל. ואילו ח"כ ר'דיר מריח, הדרוזית הראשונה בכנסת, עשתה דרך הפוכה בדיוק. זה לא נגמר כאן.
מי ששמע את ח"כ אלוף במילואים אלעזר שטרן בימים האחרונים, מבין את עוצמתה של סערת הנפש. שטרן הוא בעל ברית, חבר אישי ואח לנשק של אשכנזי. מצד שני, שטרן חבר ביש עתיד של לפיד. בעיקרון, לא שלל שטרן ממשלת אחדות. הוא היה, פחות או יותר, על הבלטה של אשכנזי בתחום הזה. יחד עם זאת, הוא לא שקל לבגוד בלפיד. זו אינה דרכו.
ביממה הסוערת האחרונה הוא דיבר עם אשכנזי לא פעם והבין ממנו שגם הוא, גבי, לא יהיה מוכן לתת לנתניהו שנה וחצי ראשונות בתפקיד. שטרן נרגע. אחר כך הוא שמע מגנץ שביקר בלשכת יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת, בלילה ההוא שבו נעל אדלשטיין את המליאה ושבר את הכלים. עכשיו, שטרן כבר לא יודע למי להאמין ומה לחשוב. הוא מתקשה להביט לאשכנזי בעיניים אבל גם לא לגמרי מבין לאן כל זה מוביל אותו, ואותנו.
מייסדי כחול לבן לא שייכים לפוליטיקה. גנץ, כבר אמרנו, הוא חיה מבויתת, שקטה ומנומסת. יעלון ואשכנזי הם ג'נטלמנים, קצינים פולנים למדי שממשיכים לדבוק בעיקרון של "הממלכה חשובה מהמלוכה". שלושת הגנרלים האלה, שידעו קרבות, מלחמות, החלטות גורליות, ניצחונות ומפלות בשדה הקרב, לא הגיעו מוכנים לתעלות הנחשים והסכינים של הפוליטיקה. הם לא מצוידים ומאומנים לגרילה של נתניהו. לשקרים, לתרגילים, לשטיקים ולטריקים. לעובדה שהכל מותר, שהמטרה מקדשת את האמצעים, שאין חוקים וכללים, שאין איזונים ובלמים.
בשנה וחצי האחרונות הם לא מאמינים למראה עיניהם. הם באו לשירות מילואים כדי לנסות להציל את המדינה, והם מתחילים עכשיו להבין שהם נלחמו את המלחמה הלא נכונה והיו תמימים. "אז יכול להיות שנכשלנו", אומרים האומרים, "ויכול להיות שהנוכל הצליח להערים גם עלינו. אבל לפחות ניסינו".
5. הימים הנוראים
מה הלאה? הכל אפשרי. משחק הפוקר לא הסתיים עדיין, הקופה עולה על גדותיה, השחקנים קרובים לקצה. בכחול לבן מאמינים עדיין שנתניהו לא באמת רוצה בחירות. "הדרך הכי בטוחה שלו להבטיח עוד שנה וחצי בשלטון היא ממשלת אחדות", אומרים שם. כל השאר, מונח על קרן הצבי. זאת ועוד: גם שותפיו של נתניהו לא רוצים בחירות. אריה דרעי יודע שבחירות בצל הקורונה יחתכו בו בבשר החי. נתניהו ינקר בכבדו. נפתלי בנט חושש מחיסול. נתניהו יקלף ממנו את רפי פרץ, יריץ אותו בראשות החרד"לים וימית את הציונות הדתית הפרגמטית של בנט ואיילת. כנ"ל לגבי החרדים האשכנזים.
בעוד המילים האלה נכתבות, מנסים בכחול לבן לממש את הערבות הדרמטית שעליה הכריז דרעי, כשניסה לשכנע אותם לחבור לנתניהו. "הוא אמר שהוא ערב למהלך הזה", אומר מי שאומר בכחול לבן, "אז הנה, בואו נראה אותו עכשיו. ההסכם הקואליציוני מוכן. מי שטרפד אותו ברגע האחרון זה ביבי. דרעי יכול להודיע שהוא שובר לכיוון שלנו ולאכוף על ביבי להסכים. אנחנו ממתינים".
תנוחו. דרעי לא יודיע. לא ממנו תצמח הישועה. מי שצריך לקבל את ההחלטה הוא בנימין נתניהו. האם הוא רוצה לקבל עוד שנה וחצי, לבצע את מהלך הסיפוח ההיסטורי (ולו חלקית) ולהגיע לעסקת טיעון סבירה במשפטו, או שהוא מעדיף להגדיל את סכום ההימור וללכת על כל הקופה? כלומר, לרוץ לבחירות רביעיות, להביא 63־64 מנדטים ולשנות את ישראל לצמיתות? האם הוא באמת רוצה להשמיד את העליון, לסרס את מערכת שלטון החוק ולהשלים את פירוקה של התקשורת החופשית? האם הוא מאמין שזה אפשרי? האם הוא חושב שזה נכון?
בנימין נתניהו המקורי, המשכיל, האליטיסט, הדמוקרט, לא היה מעלה בדעתו לבצע את התועבה הזו במדינתו. בנימין נתניהו הנוכחי מסוגל לכל דבר. הוא איבד את השליטה על עצמו ואת הרוב בדירקטוריון בבלפור. הוא נע מייאוש לתקווה, ממאניה לדיפרסיה, משיאים לתהומות. כדי לעזור לו להחליט, נתפר למידותיו, או יותר נכון למידותיה, המבנה חסר התקדים של שני ראשי ממשלה. מעון שרד ממלכתי גם למ"מ ראש הממשלה, כולל שיירה, כולל מאבטחים, כולל מימון מלא־מלא.
בימים כתיקונם רק האירוע הזה היה מייצר כאן רעידת אדמה גלקטית. אבל אנחנו לא בימים כתיקונם. אנחנו בימים מוזרים, נוראים והיסטוריים. הלוואי שהיינו יכולים כבר לדפדף, בדיעבד, בדפי ההיסטוריה המצהיבים ולקרוא איך זה נגמר. כי כפי שכבר נכתב כאן בהתחלה, זה עוד לא נגמר.
[email protected]
