הנה אנקדוטה מעניינת: בני ברק היא העיר שבה האמון הרב ביותר במערכת הבריאות. אחריה בית שמש. גם זו עיר שיש בה שיעור גבוה של אוכלוסייה חרדית. אלה שתי הערים הראשונות מבין 15 הערים הגדולות כאשר מדובר באמון במערכת. כך, לפחות, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בפרסום השנתי האחרון של מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי. עוד מתברר כי ערבים נותנים אמון במערכת הבריאות בשיעור גבוה יותר מיהודים. צעירים יותר ממבוגרים. אולי משום שהם נזקקים למערכת בשיעור נמוך יותר. בשלוש שנים של מדידה (הנתון האחרון מתייחס ל־2018) לא נרשם שינוי ממשי. נתונים על השנה עוד מוקדם לאסוף.
בפרסום האחרון של מדדי הלשכה יש 74 סעיפים. הם נוגעים לביטחון אישי, תעסוקה, רמת חיים, מעורבות אזרחית. חלקם ישתנו השנה באופן דרמטי. ברור שמדד התעסוקה יתרסק. אפשר לתהות גם מה יקרה למדדים כמו "שביעות רצון מהעבודה" או "שביעות רצון מההכנסה".
הלמ"ס סימנה את שנת 2002, לפני ח"י שנים, כשנת הבסיס למדד. זו שנת האפס, שממנה בודקים האם השתפרנו או הידרדרנו. במדדי התעסוקה חל שיפור ממשי בשני העשורים האחרונים. היום יותר טוב מכפי שהיה ב־2002. במדדים הנוגעים לביטחון אישי המגמה מעורבת. רוב מדדי הבריאות משתפרים. חריג בולט הוא עודף משקל של ילדים, שנמצא בעלייה. ב־2002 היו פחות ילדים שסובלים מעודף משקל.
יש הרבה נתונים במדד הזה, אך לא קל להגדיר מה התמונה הכוללת שמצטיירת ממנו. ישראל היא מדינה שמצבה החומרי השתפר, גם מצב הביטחון שלה השתפר, בוודאי לעומת שנת הבסיס, 2002, שהייתה שנה מוכת טרור. כל המחצית הראשונה של העשור הקודם נצבעה בגוון המדמם של טרור האינתיפאדה השנייה.
אולי לא במקרה, בדיוק באותה תקופה החליט גם מוסד שמואל נאמן של הטכניון לעסוק בשאלת חוסנה של ישראל. משברים לאומיים מציבים אתגר אישי, אך לא פחות מזה לאומי. כך האינתיפאדה, שהעמידה את ישראל למבחן ארוך וקשה של גל טרור. כך כיום משבר הקורונה, שעדיין בעיצומו ועל כן קשה להעריך עד כמה יהיה ארוך ועד כמה יהיה קשה.
מהו חוסן לאומי? בהקשר לאינתיפאדה הגדיר אותו אחד החוקרים כך: "יכולותיה של החברה הישראלית להתמודד עם טראומה של מתקפות טרור תדירות, להגיב בהתאם למתבקש מאלה לתקופת זמן קצרה, ואז לשוב לקיים את שגרת החיים הפרטיים והציבוריים, אגב הצלחה לייצר תהליכים של הסתגלות והתאוששות אישית וקולקטיבית מהירה, כמו גם אופטימיות בנוגע לעתיד".
אפשר לאמץ הגדרה זהה לימינו: "יכולותיה של החברה הישראלית להתמודד עם טראומה של התפרצות מגיפה, להגיב בהתאם לתקופת זמן קצרה, ואז לשוב לקיים את שגרת החיים הפרטיים והציבוריים, אגב הצלחה לייצר תהליכים של הסתגלות והתאוששות אישית וקולקטיבית מהירה, כמו גם אופטימיות בנוגע לעתיד".
על ההתמודדות עם האינתיפאדה קיבלה החברה הישראלית ציון גבוה מרוב החוקרים. "כאשר ירד היקף הפיגועים", כתב מאיר אלרן, "הסתמנו השתחררות מהמתח וחזרה מן המערכת המוגנת לדפוסי התנהלות והתייחסות של שגרה. בכך בא אולי לידי ביטוי עליון החוסן של החברה הישראלית".
אבל איך מודדים חוסן של חברה? זו שאלה שחוקרים רבים התחבטו ועוד מתחבטים בה. ברור שיש מדדים קשיחים. נאמר, כמה מהר כולם חוזרים לעבוד. וגם נתונים כמו אלה שמציגה הלמ"ס: כמה מצביעים במערכת בחירות כמדד למעורבות חברתית. לכמה ישראלים יש השכלה על־תיכונית כמדד להתפתחות כלכלית וטכנולוגית. מה שיעור הנשים במערכת הציבורית כמדד לשוויון.
אבל יש גם מדדים יותר מעורפלים. נאמר, כמה מהר כולם חוזרים להיות אופטימיים. או אולי, האם גם בימים קשים כולם נשארים אופטימיים. ואז צריך לשאול: אופטימיים ביחס למה? האם ביחס לגורלם האישי, או לגורל ילדיהם, או לגורל החברה והמדינה?
הנה דוגמה אחת לשיטה למדידת חוסן לאומי: סולם הבודק את הערכת האזרחים את מצבם בעבר, בהווה ובעתיד. 10 הוא המצב הכי טוב שהם יכולים לדמיין עבור עצמם והמדינה. 1 הוא המצב הכי גרוע. עכשיו אפשר לשאול איפה היו על הסולם לפני חמש שנים, היכן הם היום, ואיפה מעריכים שיהיו בעוד חמש שנים.
פרופ׳ אשר אריאן הציג השוואה מעניינת של סולם כזה בין שלוש תקופות: תקופת האינתיפאדה הראשונה (1987 עד 1993), תקופת אוסלו (1994 עד 2000), תקופת האינתיפאדה השנייה (2001 עד 2004). כבר אמרנו: האינתיפאדה השנייה הייתה תקופה עסוקה למי שחושב על חוסן לאומי. בין השאר, משום הידיעה שערעור החוסן הלאומי היה מטרה מוצהרת של מחוללי גל הטרור ותומכיהם. זו מטרה שהוצגה באופן החד ביותר בנאום המוכר כנאום "קורי העכביש" של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. לישראל, אמר המזכ"ל, יש "נשק גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור, אבל באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש".
ישראל איננה חלשה יותר מקורי עכביש. אבל החוסן שלה בוודאי סופג מכה כאשר היא מתמודדת עם משבר. ובכל זאת, באינתיפאדה עמדה היטב. וגם בשלל משברים אחרים. לישראל יש שלטון מרכזי חזק. יש לה צבא ערני, ערוך למשברים. יש לה ציבור מתורגל במצבי חירום. מוסדותיה, על כל חסרונותיהם, איתנים. יש לה גם חסרונות מובהקים, הבאים לידי ביטוי בסוג מסוים של מדדי חוסן חברתי. כך לדוגמה דוח הלכידות החברתית של קרן ברטלסמן ואוניברסיטת ג'ייקובס בברמן שבגרמניה הציב את ישראל במקום נמוך מאוד לעומת מדינות אחרות שנבחנו.
מדוע? הרבה מאוד תלוי בשאלה מה בודקים. ישראל נמצאת במקום גבוה ברמת ההזדהות עם המדינה, אך במקום נמוך ברמת האמון במשטרה. היא מדינה שבה רמת הסובלנות של קבוצות מסוימות ביחסן לקבוצות אחרות נמוכה יחסית. יש בה מתחים על רקע דתי ואתני. יש בה מתחים בין חילונים ודתיים, בין ערבים ויהודים. יש בה קבוצות שאינן אוהדות הומוסקסואלים או עובדים זרים. ישראלים הם גם חשדנים למדי, ולא במיוחד סומכים על כך שרוב בני האדם הגונים. ובכל זאת, בערב פסח יצאו לשיר ביחד "מה נשתנה" על המרפסת.
לרוב היהודים בישראל אתוס תרבותי משותף. ויש לה עוד כמה יתרונות. מבנה חזק של משפחה, שכולל קרבה יחסית של בני הדור הצעיר לבני הדור המבוגר, הוא אחד מהם. הקשישים הם מי שנתונים לסיכון ממשי בתקופת המגיפה, ועל כן שאלת נכונותה של החברה להקריב למען קשישיה היא שאלה מרכזית בעת הזו.
אגב, זו שאלה לא פשוטה, ומי שרוצה למצוא לה מגוון של תשובות כדאי שיעיין בספרו המרתק של ג׳ארד דיימונד "העולם עד אתמול" (בעברית: הוצאת עם עובד). יש חברות שמתייחסות למבוגרים כאל זקני שבט עתירי חוכמה. יש שמאלצות אותם להתאבד, או נוטשות אותם כאשר הם חלשים מכדי להמשיך לנדוד עם השבט.
דיימונד, כדרכו, לא חס על רגשות הקוראים. בפרק המרתק על היחס לזקנים הוא עוסק בריחוק מדעי בתועלת שהם מביאים לחברה, באופן שבו הם עלולים לחבל בהתפתחותה, וגם בניגודי האינטרסים שבין מבוגרים יותר לבין צעירים יותר. לדוגמה: מה חשוב יותר - לשמור על הבריאות הרופפת ממילא של המבוגרים, או להבטיח את העתיד הכלכלי של מי שנמצא כרגע עוד באמצע החיים.
סטיית תקן
- שימו לב למה שכתב בצדק ד"ר ישי עופרן מבית החולים רמב"ם בחיפה על המדד המוצג בטלוויזיה, שמשלב מספר מתים ומספר חולים. "זהו מדד גרוע, שחוץ מלהפחיד אינו מוסיף מידע אמיתי על מצב המגיפה. מספר הנפטרים הינו סיכום של כל החולים שנפטרו מהווירוס במהלך השבועות האחרונים, בעוד מספר החולים קשה הוא נתון עדכני ונכון להיום. אין משמעות לחיבור נתון אחד, שמתאר את העבר, עם נתון שמתאר את המצב היומי העדכני. מי שיזם את המדד הזה מבצע מניפולציה על דעת הקהל".
- בשעה שאתם מעבירים את חייכם לזום חִשבו על הנתון הבא: רק ל־56% מתושבי העולם יש גישה לאינטרנט. זו עלייה משמעותית של 6% בתוך שנתיים, ויש להניח שהעלייה תימשך. ובכל זאת, לפעמים כדאי להיזכר שהנורמלי שלנו הוא לא בהכרח הנורמלי של כל השאר. במזרח התיכון וצפון אפריקה ממוצע הגישה לאינטרנט הוא 63%.
- מיום הבחירות הליכוד ממשיך לעלות מסקר לסקר. זו הסיבה לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לשחק בקשיחות את משחק המשא ומתן לאחדות. מצד שני, קשה להאמין שיש עתיד יקבלו בבחירות רק 9 מנדטים, כפי שניבא להם סקר "ג׳רוזלם פוסט" ו"מעריב" בשבוע שעבר. מישהו יצטרך להיות אופוזיציה, גם אם קטנה. כרגע יש עתיד היא המועמדת היחידה לשחק את התפקיד הזה. אם לא תקום מפלגה נוספת משמאל לליכוד, יש עתיד תעלה הרבה מעל סך המנדטים שהיא זוכה להם כעת.
- 9 מכל 10 תלמידים באירופה לומדים אנגלית. השפות הבאות בתור: גרמנית וצרפתית.
*השבוע עשינו שימוש במחקרים ונתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מוסד שמואל נאמן, המכון למחקרי ביטחון לאומי, המכון לדמוקרטיה, OECD, קרן ברטלסמן, פיו, גאלופ, מעריב.