תוכנית הקיצוצים במגזר הציבורי עומדת להיות ההצגה הכי טובה בעיר

1. זה יהיה ללא ספק קרב איתנים על הרבה מאוד כסף. מאבק על סמכויות ואגו הוא תמיד יצרי, אבל מאבק על כסף יצרי שבעתיים. אם אכן משרד האוצר ואגף התקציבים יגישו את התוכניות המתגבשות לקיצוץ בשכר בסקטור הציבורי ובפנסיות התקציביות הגבוהות, כפי שחשפתי השבוע, ואם אכן זה יאושר בממשלה - זו עומדת להיות ההצגה הטובה בעיר. 

ההצגה הכי טובה בעיר, כי הלובי של השכירים העשירים והמעושרים והמפונקים בשכר גבוה ובפנסיות גבוהות, אלו שיש להם נגישות והשפעה במסדרונות השלטון, יילחמו בכל כוחם. היו בטוחים: הם כבר נלחמים על כך. מספיק לשאול את עוזי דיין מהליכוד ואת מתן כהנא מימינה, שעומדים להגיש הצעת פרטית בנושא, כמה טלפונים הם קיבלו מאנשי צבא. דיין הוא אלוף במילואים, כהנא הוא אל"ם במילואים, שניהם מקבלים קצבת פנסיה תקציבית וגם שכר כחברי כנסת. הם יודעים איזה בור שומן זה, והם יודעים מה הלובי הצבאי יעשה, אם ההצעה הזו תהיה על השולחן. 

אבל זהו לא רק הלובי הצבאי, אלא גם הלובי ההסתדרותי והלובי המשפטי, שנהנים מהשכר ומהפנסיות הגבוהות ביותר בסקטור הציבורי. שלא תטעו, מדברים הרבה על הוועדים של חברת החשמל והנמלים, אבל ועד הפרקליטים הוא אחד הוועדים המיליטנטיים שקיימים במשק, שלא פעם נפנף בשביתות וגם יישם אותן בפועל.  

לכל הלוביסטים למען פנסיות תקציביות שמנות יש רק בעיה אחת: הציבור לא איתם. במיוחד לנוכח משבר הקורונה ובמיוחד לנוכח עליית המודעות לגבי הסקטור הציבורי. הציבור לא יסכים לעוד גזירות כמו העלאת מסים כדי לצמצם את הגירעונות הגדולים - הוא ירצה לראות קודם את בכירי הסקטור הציבורי מתחת לאלונקה. כל סירוב וכל מאבק בטענה שגוזלים מעובדים זכויות חוקתיות לא יתקבלו בעין יפה. הציבור לא יישאר אדיש כשאלפי בכירים בסקטור הציבורי ימשיכו להרוויח 50־100 אלף שקל ברוטו לחודש ואף למעלה מכך ולקבל חבילות פנסיות תקציביות של 10־30 מיליון שקל - בזמן שעסקים ושכירים מלקקים את הפצעים מהמשבר. 

ולא, אני ממש לא מדבר על עובדים שמקבלים פנסיה תקציבית בהיקף של כמה אלפי שקלים בחודש. בהם לא צריך לגעת כמובן. יש מספיק מהיכן לחתוך אצל העשירונים העליונים של הפנסיה התקציבית.

2. אני מניח ומקווה שראש הממשלה בנימין נתניהו ובני גנץ - על אף שהעובדה שהוא מקבל גם פנסיה תקציבית מהצבא וגם שכר כח"כ ושר - לא יהוו מכשול בעניין זה, וגם לא ישראל כ"ץ, שר האוצר המיועד, שאינו חובב במיוחד ועדים וגם לא חובב איומים מצד עובדי הסקטור הציבורי. נהפוך הוא: הם מבינים שממשלה משופעת ומנופחת משרים וסגני שרים איננה משדרת במיוחד דוגמה אישית למופת, ולכן צריך לעשות צעד אמיץ ולבצע קיצוץ גדול ב"שמן" (הסקטור הציבורי) לטובת ה"רזה" (הסקטור הפרטי). 

צריך גם להבין את הפרופורציות: ממשלה מנופחת תבזבז לשווא מאות מיליוני שקלים בשנה לכל היותר (סכום לא מבוטל), אבל קיצוץ אמיץ בשכר ובפנסיות התקציביות עשוי לחסוך יותר מ־10 מיליארד שקל ברמה השנתית.

אחת מדמויות המפתח בכל סיפור הקיצוץ הוא אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות לשעבר ושר המשפטים הבא. כיו"ר ההסתדרות, העמדה שלו ושל הארגון הייתה אוטומטית נגד קיצוצים בשכר, נגד קיצוצים בפנסיות התקציביות ונגד מיסוי קרנות השתלמות, עוד צעד שהאוצר הרהר בו שנים ארוכות בלי יכולת להוציאו לפועל. כשר משפטים שבא לדבריו להגן על הדמוקרטיה, הוא גם יצטרך להחליט אם להמשיך להגן על השכר של עובדי משרד המשפטים, ובמיוחד על זה של הפרקליטים ושל השופטים. למרבה הצער, עד עתה ניסנקורן לא עמד במבחן, ולאורך כל המשבר קולו לא נשמע כלל בדבר הצורך של בכירי הסקטור הציבורי להיכנס מתחת לאלונקה ולתרום את חלקם לצמצום הנזקים הכלכליים. 

ההתנהלות מול הלובי של הפרקליטים ושל השופטים, ולא בענייני דיומא אלא בעניינים של כסף ושכר, עשויה להיות ההתמודדות הרצינית של ניסנקורן כשר משפטים. קרוב לוודאי שקיצוצי פנסיה תקציבית ושכר בסקטור הציבורי ידרשו ייעוץ משפטי ו/או חקיקה כלשהי, ויהיה מעניין איך יגיבו ניסנקורן ועובדי משרד המשפטים לדיונים בנושא - תוך שהם בניגוד עניינים מובנה.

3. לאורך כל השנים יצרו לעצמם הלוביסטים של הפנסיה התקציבית מנגנונים נדיבים של העלאות שכר ושל צבירת זכויות פנסיוניות, מעבר לסטנדרטים בסקטור הציבורי. אנשי צבא נהנים מגיל פרישה מוקדם יחסית, אבל גם סקטורים אחרים נהנים מתנאים נדיבים אחרים. פרקליטים, למשל, נהנים מקצב צבירת פנסיה תקציבית של 3% בשנה, לעומת 2% בכלל הסקטור הציבורי. אצל השופטים זה בכלל ליגה אחרת. 

מדובר בהסכמים חריגים שנחתמו אי־אז, לפני עשרות שנים, כשלכולם היה אינטרס משותף: להשיג כמה שיותר ולא להיות שקופים. תנאי צבירת הפנסיה התקציבית של השופטים קובעים כי אם שופט כיהן במשך יותר מחמש שנים, הוא יקבל עבור כל שנה 7% צבירה של פנסיה מהמשכורת הקובעת בשנות כהונתו, וכך יגיע לצבירה של 35% פנסיה משכרו האחרון בתוך חמש שנים בלבד. כלומר, מה ששופט עם פנסיה תקציבית מקבל בחמש שנים ביחס לשכרו הקבוע, יש עובדים במשק שלא יקבלו אחרי 30־40 שנות עבודה. אם שופט כיהן יותר מחמש שנים ולא יותר משמונה שנים, הוא יקבל 50% מהשכר הקובע, ואם כיהן יותר משמונה שנים, הוא יקבל 50% מהמשכורת הקובעת, ועוד 3% עבור כל שנת כהונה מעבר לשמונה השנים. 

זאת ועוד: לנושא משרה שיפוטית שבזמן פרישתו מהתפקיד היה בן יותר מ־60 שנה, תינתן תוספת לקצבה בשיעור של 2% מהמשכורת הקובעת עבור כל שנת גיל מעבר ל־60. כמו כן, שופט הזכאי לשתי קצבאות יכול לקצבה של 100% מהשכר הגבוה. התוצאה היא שבזכות אותן קצבאות כפולות ומשולשות, שופטים מקבלים כפנסיה 100% ואולי אף יותר משכרם הקובע, דבר שאין לו אח ורע בכל הסקטור הציבורי (גג צבירה של 70%).

אומנם, יש היגיון מסוים בתנאים כאלו לשופטים. ועדת נסים, שהוקמה בעבר כדי לבדוק את תנאי הפנסיה הנוכחיים של שופטים, קבעה ש"כדי להבטיח את חוסנה ותוקפה המוסרי של המערכת, המחוקק בישראל ייחד את אוכלוסיית השופטים וקבע להם תנאי שכר, תנאי שירות והסדרי פנסיה גבוהים ועדיפים על פני כל המגזר הציבורי כולו. הטעמים לייחודה של הכהונה ברורים ונכוחים. בראש וראשונה ניצב הצורך להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, את אי־תלותו הכלכלית והצורך להתמסר לתפקיד ללא פזילה לעבודות נוספות. עוד קבע חוק היסוד כי בענייני שפיטה אין מרות על השופט זולת מרותו של הדין. כל זה כדי שמערכת השפיטה תזכה באמון הציבור שהוא לה סם חיים".

מילים כדורבנות, השאלה היא רק שאלת המידתיות. האם תנאים כה חריגים ונדיבים ביחס לכל מערכת ממשלתית אחרת, ובוודאי ביחס לסקטור הפרטי, אינם עושים את ההפך: לא רק שהם אינם מגבירים את האמון, אלא יוצרים תחושת ניכור והרגשה שמדובר באנשים מורמים מעם.
אגב, השופטים רצו מאוד להחזיר את את הפנסיה התקציבית, במתכונת הדומה לפנסיית הגישור, בדיוק כמו בצבא. אחת הסיבות לכך, להערכתי, היא המתח המובנה שנוצר בעקבות המעבר מהפנסיה התקציבית לפנסיה הצוברת בין הוותיקים, שנהנים מזכויות הפנסיה התקציבית, לבין הצעירים עם הפנסיה הצוברת. ההפרשים בין שני המסלולים מסתכמים במיליוני שקלים (תלוי בשכר), במיוחד במערכת המשפט, שבה השכר גבוה במיוחד. שופטים צעירים ופרקליטים צעירים יחסית כבר לא יזכו לתנאים המפנקים - מתכון ודאי לתסכול ומרמור בגלל פערי שכר בין דוריים.

4. במשך שנים ארוכות נהג הממונה על השכר באוצר לפרסם את רשימת שיאני השכר בסקטור הציבורי, וממנה אפשר היה לדלות את שכר הבכירים במשרד המשפטים. בשנה שעברה הפסיק הממונה את הנוהג הזה, ייתכן שבגלל לחצים של מקבלי השכר הגבוה. אלא שבזכות פנייה דרך חוק חופש המידע הצלחתי להשיג את הנתונים של בכירי משרד המשפטים נכון ל־2018 (שימו לב: לא מדובר ברשות השופטת) - וחלקם מוצגים בטבלה המצורפת. כל בכירי הפרקליטות הם מוקבלי שופטים (מוקבלים לתנאי השכר הנדיבים של השופטים), עוד פריבילגיה שנוצרה עם השנים והיא בבסיסה מוטעית.

שיאן השכר מבין הפרקליטים הוא שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר, עם שכר של 85 אלף שקל ברוטו למס (מדובר בשכר כולל הטבות נלוות). ניצן פרש בגיל 60 עם פנסיה תקציבית של כ־60 אלף שקל ברוטו לחודש, כי בכירי הסקטור הציבורי הוותיקים הם כמו אנשי צבא - פנסיה תקציבית משולמת להם מרגע פרישתם, ולא מגיל הפרישה. חבילת הפנסיה התקציבית של ניצן, לפי תוחלת החיים של גברים, עשויה להגיע לכ־15 מיליון שקל. אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, מרוויח כ־86 אלף שקל ברוטו למס, ויש לו גם כמובן קצבת פנסיה תקציבית מוערכת של כ־40 אלף שקל מהצבא, לאחר שהשתחרר בדרגת אלוף בתפקידו כפרקליט צבאי ראשי. 

רוב פרקליטי המחוזות וכל המשנים ליועץ המשפטי לממשלה מרוויחים בין 60 ל־80 אלף שקל ברוטו. בהנחה הסבירה שכולם יקבלו פנסיה תקציבית בעת פרישתם, 30 הבכירים ברשימה יקבלו לאורך כל תקופת התשלומים חבילות פנסיה תקציבית של מאות מיליוני שקלים. רובם ימשיכו לעבוד, בין שבסקטור הפרטי ובין שבאקדמי, ובין שישתלבו חזרה בסקטור הציבורי.

אני ממש לא מקבל את ההסבר, כפי שניצן הרבה לטעון, שהם הקריבו את עצמם למען המדינה ויכלו לקבל הרבה יותר בסקטור הפרטי. עם כל הכבוד, הם לא לוחמים - הם בסך הכל פקידים, משפטנים בכירים ככל שיהיו, וספק אם היו מקבלים תנאי שכר ופנסיה כאלו בסקטור הפרטי, שלא לדבר על השפעה ומינוף ההשפעה אחרי הפרישה. פנסיות תקציביות כאלה אינן סבירות ואינן מידתיות - אין שום סיבה שפרקליט מדינה פורש יקבל כבר בגיל 60 פנסיה תקציבית של 60 אלף שקל בחודש, בדיוק כמו שאין היגיון שכלכלן בצבא שפורש בגיל 45 יקבל קצבת פנסיה תקציבית.

5. שתי טענות עולות שוב ושוב בתירוצים של מעושרי הפנסיה התקציבית: הראשונה - שהכסף של תשלומי הפנסיה התקציבית חוזר חלקית למדינה כמסים על הפנסיות הללו. זו כמובן טענה מגוחכת: מה שחשוב זו ההוצאה נטו - מה שמשלמים פחות מה שנכנס כמסים - וזו הולכת וגדלה.

הטענה השנייה היא שמדובר בזכויות עובדים המוקנות על פי חוק ואי אפשר לבטלן. הנימוק הזה קצת יותר רציני, אבל עדיין לא מחזיק מים. המדינה משנה מדיניות מיסוי בכל תחום בכל פעם שהיא מוצאת לנכון, גם בענייני שכר. לכן מדיניות מיסוי היא מנדט של המדינה, והיא רשאית לשנותה בכל פעם שהיא חפצה בכך, והיא גם עשתה זאת לא פעם. אם תעלה את המיסוי על בעלי פנסיות תקציביות גבוהות - זו פעולה לגיטימית, שתגיע כנראה לפתחו של בג"ץ, שבו יישבו שופטים שמקבלים פנסיה תקציבית. האם יפסלו את עצמם?

6. באיזשהו שלב, ככל הנראה, יעלה בריטואל הקבוע גם נושא מיסוי קרנות ההשתלמות. משבר הקורונה יהיה הזדמנות להעלות את כל "החלומות" של האוצר לביטול פטורים כדי לצמצם את הגירעונות הכבדים, מביטול ההטבות במיסוי לקרנות ההשתלמות ועד הפטור ממע"מ לירקות ולפירות והפטור ממע"מ באילת. שום פרה לא תישאר קדושה בצוק העתים, אבל השאלה היא באילו פרות יחליטו לגעת. אין לי כמעט ספק: בחלק יצטרכו ויהיו חייבים לגעת.
 
[email protected]