1.
הפוקוס התקשורתי מתמקד בשבועיים האחרונים בעצמאים, בבעלי העסקים ובבעיות המימון שלהם בתקופת המשבר. אתייחס לכך בהמשך, אבל יש בעיה חשובה בהרבה שכמעט לא זוכה לכיסוי, בעיית האשראי של משקי הבית, אלו שנאלצים לגלגל את האוברדרפט או להגדיל אותו בתקופה הזאת, בין אם אחד מבני הזוג נשלח לחל"ת או שניהם גם יחד. הירידה בשכר המקורי יוצרת פערים שחלקם מושלמים בלקיחת אשראי, כל משק בית ויכולתו וצרכיו. הרווח של הבנקים מפעילות אשראי מבוסס בעיקר על מושג שנקרא "מרווח פיננסי".
מהו אותו מרווח במילים פשוטות? המרווח הוא מעין דמי תיווך בגין הפעילות הבנקאית. הבנק לוקח כסף מפלוני, בדרך כלל באמצעות פיקדונות ממשקי הבית, ואז מלווה אותו לאלמוני, בדרך כלל לסקטור העסקי וגם למשקי הבית. על הפיקדונות הוא משלם ריבית נמוכה יחסית ועל ההלוואות הוא גובה ריביות גבוהות יחסית. ההפרש הוא אותו מרווח פיננסי, אחד ממרכזי הרווח החשובים של הבנקים.
היכן נעוצה הבעיה? בהבדלי המרווח בין משקי הבית לסקטור העסקי: בעוד המרווח הפיננסי בסקטור העסקי לפני הנתונים האחרונים עמד על 1.8% לעסקים גדולים, על כ־2.5% לעסקים בינוניים, ועל כ־3.6% לעסקים קטנים וזעירים, אצל משקי הבית - ללא משכנתאות (שם המרווח נמוך מאוד) - הוא נע סביב 5%. כלומר, על משקי הבית הבנקים מרוויחים הכי הרבה. זה אומר דבר פשוט מאוד: משקי הבית, חסרי יכולת המיקוח, מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר בפיקדונות ומשלמים את הריביות הגבוהות ביותר על אוברדרפט או על הלוואות אחרות, ריביות שלעתים מגיעות אף ליותר מ־10%.
העיוות הזה, שבו משקי בית המתאפיינים באשראי מפוזר על פני מיליוני לווים ובאשראי בסיכון נמוך מאוד, המגובה בבטוחות קלות לעיקול ולמימוש, משלמים לעתים ריביות של עושק, ואילו במגזר העסקי - המתאפיין באשראי מסוכן יותר בדרך כלל, בעל ריכוזיות גבוהה ועם בטוחות שלא עשויות מבטון ולעתים קשות למימוש - משלמים ריביות נמוכות יחסית. זה הסיפור הגדול של המערכת הבנקאית, ולא הפסטיבל התקשורתי סביב עמלות כאלו או אחרות.
משבר הקורונה העלה את הריביות, אין ספק. לפי נתוני מרץ, העלייה מתונה, בשיעור של 0.1%. אבל נתוני אפריל הם הקריטיים, ולפי כל ההערכות, תהיה עלייה נוספת, אולי ניכרת יותר. בתחום ריבית המשכנתאות חלה עלייה של עד 1% בגלל העלייה בתשואות האג"ח, אבל זה סיפור שונה קצת.
בעניין האשראי למשקי הבית, האקוטי ביותר בתקופה הזאת, אני מקבל יותר ויותר תלונות על הקשיחות וחוסר הגמישות של הבנקים עם משקי הבית - דווקא במשבר הקורונה ודווקא לאותם משקי בית שבלית ברירה פורצים את מסגרות האשראי שניתנו להם. צריך להבין: שיעורי האבטלה הנמוכים קודם המשבר לא יחזרו מהר, ומיליון מובטלים לא יחזרו בתוך חודש או חודשיים למקום עבודתם. למעסיקים תהיה נטייה טבעית להחזיר לאט ובהדרגה את העובדים, כדי לראות אם העסק חוזר לרמת ההכנסות טרום המשבר וכדי לפצות על ההפסדים במשך המשבר בחיסכון בהוצאות שכר. המשמעות היא שחלק מסוים מהעובדים ימשיכו להישאר בחל"ת, לקבל שכר נמוך משכרם המקורי, וחלקם ייאלצו להגדיל את מסגרות האשראי. הם יפגשו מערכת בנקאית שבגלל עליית הסיכון תעלה את הריביות ותקשיח קריטריונים, בבקשה לפרוע פיקדונות או להביא ביטחונות.
ככל שמספר העובדים שיישארו בבית יהיה גדול יותר, כך מצוקת האשראי תהיה גדולה ונראה גם עלייה בריביות ועלייה במרווחים הפיננסיים. אפשר להבין את המנגנון הכלכלי שלפיו עובדים הבנקים: עלייה ברמת הסיכון מחייבת עלייה בריבית, אבל אלו לא תקופות לדקדוקי עניות, כי זו תקופה חריגה באמת, שדורשת לסטות במעט מנורמות ההתנהלות הכלכלית. איש לא מבקש מהבנקים לפזר כסף על משקי הבית בחינם, רק מבקשים מהם להיות סבלנים קצת יותר וגמישים קצת יותר, כי הם תמיד צריכים לזכור: משקי הבית הם פרת הרווחים שלהם, עם המרווח הפיננסי הגבוה ביותר ועם הסיכונים הנמוכים ביותר. זה הזמן להתחשב בהם.
2.
מילה טובה למשרד האוצר ולביטוח הלאומי: בנושא השכירים בישראל פעל הביטוח הלאומי במהירות וביעילות, בטח ביחס לביורוקרטיה הישראלית. הוא לקח על עצמו את תשלום כל שכר העובדים בסקטור העסקי שיצאו לחופשה ללא תשלום, כמובן במגבלות דמי האבטלה. הוא עשה זאת אף בלי להתנות חזרת עובדים לעבודה אחרי תום משבר הקורונה, כפי שדרשו כמה מדינות במערב. האוצר והביטוח הלאומי עשו כאמור דבר חשוב מאוד - הם הורידו את הלחץ מהסקטור העסקי בנוגע לתשלומי שכר העובדים בגלל הסגר והעבירו די מהר את התשלומים לשכירים, שוב, לא בצורה מלאה, כי כך עובד מנגנון דמי האבטלה מימים ימימה. ייתכן שההעברה הייתה יעילה כיוון שכל מעבר הכספים היה על בסיס מנגנון ותיק ומיומן, מנגנון דמי האבטלה, שאף הוגמש בעקבות המשבר.
ואחרי שאמרתי מילה טובה על האוצר והביטוח הלאומי, הגיעה עת הביקורת, בנוגע לעצמאים ולעסקים. ביטול תשלום הארנונה היה צעד מצוין, כמו החזרת מקדמות מס, אלא שהשאר נתקע בצינורות, כפי שנתניהו בעצמו אמר. כל העניין בעת משבר - בעת שבה ההכנסות צונחות וחלק מההוצאות נותרות על כנן (שכירות וביטוחים) - הוא המימון, עניין הנזילות. זה פשוט מאוד: עצמאים ועסקים צריכים נזילות כדי לעבור את המשבר הזה. כשהמדינה מגבשת תוכנית לסיוע לעסקים בהיקף מסוים, הן בהלוואות והן בהעברת מענקים, וחלק פשוט לא עובר, זה אומר שיש בעיה בצנרת, כלומר בעיה בביורוקרטיה, שכוללת סל של דברים כמו קריטריונים נוקשים מדי, ערבויות מימון לא אפקטיביות, שגורמות לכך שהכסף לא יעבור בצינורות. דוגמה בולטת היא האשראי לעסקים, כי המדינה נתנה כיסוי ערבות לבנקים על 10%־15% מהסכום. לכן כל השאר - 85% באחריות הבנקים, דבר שסותם את הצנרת כי רמת הפחד של הבנקים היא כה גבוהה היום, שהם לא יסכימו, קרוב לוודאי, לתת הלוואות בערבות כזו - ולכן צריך להגדיל אותה לסביבות ה־30%, כפי שהכלכלן הוותיק מיכאל תבור מציע. זה בהחלט גורם שעשוי לחלץ כמה שסתומים מהצינורות של הכסף.
אי אפשר לומר הרבה דברים טובים על מערכת הבריאות האמריקאית והמבנה שלה, אבל בנושא אחר, אחד היתרונות של האמריקאים הוא הגישה הפרו־עסקית ההחלטית שלהם. כשהבעיה העיקרית במשבר היא נזילות ומימון, עובדים במלוא העוצמה כדי לשפר אותה. רכישות אג"ח ממשלתיות, רכישות אג"ח מגובות משכנתאות במאות מיליארדי דולרים, תמיכה בזרימת אשראי למעסיקים, לצרכנים ולעסקים באמצעות תוכניות חדשות אפקטיביות במאות מיליארדי דולרים, הקמת גופים למתן אשראי לצרכנים ולעסקים ולמתן אשראי לרשויות המקומיות. אני לא מדבר על הסכומים, שגדולים כמובן בגלל גודלו של המשק האמריקאי, אני מדבר על האפקטיביות.
לפי נתונים שפורסמו השבוע על ידי הפיקוח על הבנקים, אפשר לראות את עומק המשבר בענפים מסוימים ואת הצורך המיידי בנזילות. משבר הקורונה שינה באופן טבעי את הרכישות בכרטיסי אשראי, ונרשמה עלייה טבעית של 25% ברכישת מוצרים ברשתות המזון (מההכרזה הראשונה על המגבלות החדות ב־16 במרץ), אבל בסך הכל נרשמה ירידה בהיקף העסקאות בכרטיסי אשראי מכ־1.1 מיליארד שקל ביום ל־786 מיליון שקל ביום, ירידה של כ־30%. הענפים שנפגעו קשות: מסעדות - ירידה של 73%; פנאי וחינוך - ירידה של 69%; תיירות - ירידה של 68%; דלק ותחבורה - ירידה של 55%; וחשמל, ביגוד וריהוט - ירידה של 46%. כל הנפגעים הכי קשים, בייחוד תיירות, מסעדות ופנאי, הם אלו שיחזרו אחרונים והם אלו שזקוקים להכי הרבה לחמצן. התרופה הכי טובה, כמובן, היא להחזיר אותם כמה שיותר מהר, אבל עד אז - צריך להסיר את הפקקים כדי שהמים (המימון) יזרמו בצינורות.
3.
התקיעה של הכסף בצינורות האשראי במשבר הקורונה היא חלק מבעיה רחבה הרבה יותר במשק הישראלי. זה לא סוד שהרגולציה, הביורוקרטיה והפקידותיזציה בישראל הפכו לאבן הנגף של המשק הישראלי. לא, ואלה גם לא תלונות של אנשי עסקים בעלי היקפים גדולים שמטבע הדברים מוגדרים "אינטרנסטים" (אף שחשוב מאוד לשמוע את כולם, גם את ה"אינטרסנטים" כביכול), אלא בעיקר עסקים קטנים ובינוניים, מנוע הצמיחה העיקרי של כל משק. ובכן, הם צודקים, ולהרגשה שלהם יש בסיס. מדי שנה מפרסם הבנק העולמי מדד על קלות עשיית העסקים בישראל. הציונים של ישראל נמוכים במיוחד במדדים של מורכבות רגולטורית, והחסמים ליזמות הם גבוהים מאוד בהשוואות בינלאומיות.
בדירוג האחרון ישראל נמצאת במקום ה־35 מבין 190 מדינות. לכאורה, זה לא רע, ונקודה לחיוב: זה גם שיפור ניכר לעומת השנים הקודמות (במדד ב־2015 דורגה ישראל במקום ה־40), אבל ישראל, עם היזמות המפותחת שלה, צריכה להיות במקום גבוה הרבה יותר. בעשירייה הראשונה ישנן המדינות ניו זילנד, סינגפור, הונג קונג, דנמרק, קוריאה הדרומית, ארה"ב, גיאורגיה, בריטניה, נורווגיה ושבדיה, ולפנינו גם מדינות כאסטוניה, לטביה, ליטא, מלזיה ותאילנד. המדד משקלל שורה של פקטורים בעשיית עסקים כמו הקמת עסק (ישראל מדורגת במקום ה־28), השגת אישורי בנייה (דירוג ישראל: 35), חיבור לחשמל (83), רישום נכס (75), קבלת אשראי (48), הגנה על בעלי זכויות המיעוט (18), תשלום מסים (13), מסחר חוצה גבולות (67), אכיפת חוזים (85) ופתרון לחדלות פירעון (29). שוב, אנחנו בחצי העליון של המדינות בסך הכל, גם בפרמטרים הגרועים יותר כמו אכיפת חוזים, רישום נכס וחיבור לחשמל, אבל אנחנו צריכים וחייבים להיות גבוה הרבה יותר. וזה דווקא מקור לאופטימיות משום שזו צרה כלכלית שאפשר להתגבר עליה (כפי שראינו בשיפור בשנים האחרונות), לפתור אותה ובכך לקדם את המשק.
פרמטרים כמו השגת אישורי בנייה, רישומי נכס, חיבורי חשמל ואכיפת חוזים הם בהחלט נושאים שנמצאים בידי הרגולציה והביורוקרטיה, ובידיהם מצויה גם היכולת לשנות אותם.
שאיש לא יתבלבל. אינני מתכוון, אם מישהו הבין זאת, להסרת הרגולציה לחלוטין ולמתן אפשרות לעסקים "להשתולל" בג'ונגל העסקי, כפי שכמה אנשים מנסים לצייר זאת. רגולציה נמצאת ותימצא בכל מקום בעולם העסקים, והיא גם הכרחית, כי צריך גם "שוטרים" שיעמדו על המשמר, במקרים שצריך לעשות זאת ובמקומות שבהם התחרות בשוק הובילה לתוצאות מעוותות. אבל עודף רגולציה משמעו נזק כבד למשק, לא רק בעיכוב תהליכים כלכליים ובפיתוח תשתיות. במקרים רבים עודף רגולציה גם מוביל לעודף שחיתות. זה לא מפליא שהשחיתות השלטונית מקיפה גם פקידים, אנשי ממשל, "מאכערים" ויועצים שעובדים עם הסקטור הציבורי.
הרי במקרים רבים הביורוקרטיה האיומה והרגולציה הרב־שכבתית בישראל הן מנוע של שחיתות, והן יוצרות מנגנונים עוקפים שחלקם הם על הגבול הדק שבין כשר ומסריח במקרה הטוב לבין שחיתות פלילית במקרה הרע. הרי אם ישראל נמצאת במקום נמוך בהשגת אישורי בנייה, ברור לגמרי שיהיו אנשים שינסו לקצר תהליכים, לעגל פינות, לשחד אנשים ולהעניק להם טובות הנאה. האם מישהו מתפלא שעיקר השחיתויות שנחשפו בשנים האחרונות מקורן בענף הנדל"ן, שבו גם נמצא הכסף הגדול? לכן עודף רגולציה הוא מנוע של שחיתות והוא גם מנוע לאובדן תוצר, שתי מכות שהממשלה החדשה צריכה להידרש להן ולהמשיך את התהליך המבורך שהחל בשנים האחרונות. להוריד את הרגולציה והביורוקרטיה הישראלית לרמות שיאפשרו ליזמות לפרוח עוד יותר ולייצר עוד יותר מקומות עבודה ולהגדיל עוד יותר את ההכנסות ממסים. כך עובדת הכלכלה.