אם אין לך נציגים בממשלה - אין לך שום זכות קיום כלכלית

היא נכנסה לקפה, ואמרה שהיא מתלהבת מהצחוקים שלנו. קוראים לה סוניה. לא שאלנו לגילה, אבל אני מעריך שהיא בשנות ה־40 המוקדמות לחייה. צחקנו איתה, ואז היא אמרה: "אני נותנת לכם 21 הזדמנויות לנחש במה אני עוסקת". בסדר, יש בינינו כמה אלופי טריוויה, אז כדי להגיע להיותה רופאה נזקקנו בערך לשבע תשובות. אבל היא הקשתה: "רפואה זה מקצוע גדול ובסיסי, באיזה תחום אני מומחית?". כאן קצת התקשינו, כי כל אחד זרק את התחומים שהוא מכיר, ולא הצלחנו לנחש שהיא פתולוגית.

כאשר היא אמרה את זה - תוך כדי צחוק - אנחנו היינו נורא עצובים פתאום. "אז מה, ד"ר סוניה, את מנסרת גופות ולוקחת איברים פנימיים הביתה ללמד את הילדים אנטומיה של גריי?", שאלתי אותה.

"לא, ממש לא", היא השיבה. "אני לא אוהבת גופות, רק בבית הספר לרפואה התעסקתי איתן", היא אמרה. הג'מעה בקפה של דני כבר הייתה בהלם אנפילקטי. "אני מתעסקת בתחום המחקרי של הפתולוגיה, בודקת דגימות שונות, כדי לאתר מחלות ממאירות", הוסיפה.

טוב, אנחנו לא פאנל מתאים לזה. אנחנו פוחדים מרופאים, גם אם הם רק במעבדה. לא טוב לנו לשמוע נתונים כאלה כדי להעביר את היום, ואמרנו לה את זה. שאלתי אותה אם היא באה הביתה מהעבודה ומספרת לבעלה: "שמע, היה לי יום גדול. קיבלתי אונה של הכבד, עם ארבעה סוגי סרטן שונים. פשוט חוויה".

היא ענתה שהיא רגילה לתגובות האלה, אבל במוקדם או במאוחר חלקים מאיתנו יגיעו אליה למיקרוסקופ. ביקשנו שלא תבוא יותר בין השעות שמונה לעשר. רק אחרי, כשאנחנו לא שם. שוב היא צחקה ועזבה עם קופי־טו־גו. נלחצנו נורא מהאירוע. ככה זה כשכולם היפוכונדרים בתקופת מגיפה.

נזקקנו לרגיעה קצרה, כשכל אחד עוסק בסודה שלו או בכוס מיץ תפוזים סחוט ובטלפון. פתאום מישהו החל לדבר על ההסכם הגועליציוני ושוב חזרנו לצחוק בקול, מסתלבטים על התמימות של בני גנץ. פתאום שמענו את הקטנוע של דוד חונה על המדרכה. "שלום, כאן דוד פולו מדבר, מה נשמע?", הוא שאל והמשיך: "תקשיבו קטע. שמעתי רדיו בבית והתברר לי שאריה דרעי אחראי על ההסכם של הגועליציה, נפלתי. זה כמו שהיו נותנים לי להשגיח על שדה של שתילי גראס. לא הרבה, נגיד ארבעה דונם, והייתי מבטיח לא לגעת בסחורה. ואתם מכירים אותי, כשאני מתחייב, אז אני מתחייב, מילה של דוד פולו. כמו שאבא שלי, סבא צ'לו, אמר לי: 'תישבע חופשי, שלומק'ה, תישבע אפילו בחיים שלי, אני מרשה לך'". 
הג'מעה התפוצצה מצחוק.

כדי להבין את המשמעות של קולקציית האפסים ששולטת בנו, חייבים לבחון את התוכנית של משרד הספורט, שקראו לה אסטרטגיית יציאה. הכל התחיל בישיבה של ועדת הקורונה ביום חמישי שעבר באגם הדרעק. עפר שלח ויואל רזבוזוב מ"אין עתיד" דסקסו שם רעיונות איך, מה ולמה. מירי רגב נורא התרגזה שעושים לה "איסחב" על התחום שהיא מופקדת עליו, גם אם אין לה מושג ירוק בו. אז הסנג'ר שלה, יוסי שרעבי, ישב וכתב מסמך של המון עמודים מלאים ב"איך עושים את זה נכון", כי חשוב שלמירי תהיה עמדה בכל נושא.

הם בחרו באילת, יעד קריר בימי הקיץ, להביא לשם 30 קבוצות כדורגל מקצועניות כדי לסיים את הליגה. יש רק בעיה קטנה - באילת אין מגרש מתאים. מקצוענים לא משחקים על דשא סינתטי, ועוד באילת. למי שאינו יודע, הדשא הסינתטי מונח על משטחי גומי של צמיגים. אם הטמפרטורה היא 37 מעלות בצל, על הסינתטי התחושה היא של 55 מעלות, לא בצל. וזה מגרש אחד של קבוצה בליגה הרביעית, בני אילת, שצריכות לשחק ולהתאמן בו רק 30 קבוצות. אוקצור, זה מתכון לאסון. ברורררר שלא התייעצו עם רופא/ה מומחה לספורט כדי לנטרל סיכונים. מירי ויוסי הרי יודעים הכל לבד, גם לכלוא אלף שחקנים תשעה שבועות בבידוד חמור.

האישה הזו, שהיא מחוננת, באמת, או־טו־טו תשב בקיבינימט הביטחוני, ותהיה שותפה להחלטות הרות גורל של הציבור בארץ. מדינה קרקס.

בעוד אנחנו צוחקים מהכסילות של קולקציית האפסים, השכנים "הגרמנים" של דני ברחוב טאגור בנווה אביבים טילפנו למוקד העירוני, כי הרעש של הצחוקים בתשע בבוקר הפריע להם. נשלחו שני מדעני טילים לטפל במפגע. דני לקח פיקוד על ניהול האירוע והנחה אותנו לשמור על דממה.

"שלום, אתה מקבל קהל בניגוד להנחיות, ואנחנו נקנוס אותך", הם אמרו לו. 
"איזה קהל בדיוק", הוא שאל אותם. "שני אלה הם השותפים שלי", הוא הצביע עליי ועל שלומי. "הם באו לעשות חשבונות". 
מדען טילים א' לא התרשם. "אז למה הם אוכלים ארוחת בוקר, אם הם באו להתחשבן איתך? ולמה אתה לובש חולצה של העסק, והם לא?". 
אין, אין עליהם. רואים עליהם שהם בוגרי האולפנה של הוואי 0־5, ממש חוקרים מיומנים. מזל שהם לא צעקו כמו סטיב מקגארט: "בוק־הים־דאנו".

אבל דני לא התרגש, הוא צבר ניסיון עם הטיפוסים האלה. "מה זה למה הם אוכלים?", הוא השיב. "זה עסק שלהם, מה אני אגיד להם מה לעשות בעסק? ולמה הם לא לבושים? אני אגיד לך. הם בכלל עובדי עירייה ממחלקת תברואה, אתה יודע מהזבל, מההופ־סע. הם שותפים סמויים שלי, הם לא רוצים שיידעו שיש להם עסק צדדי. הבנת?".

ניתן היה להתרשם שהגאון הפנים את ההסבר. ואז הוא הצביע על אריק, ושאל את דני: "וזה, מה איתו, מה הוא עושה כאן?". לא יכולנו להחזיק את הצחוק, אבל הבעלבית היסה אותנו. "הלו, זה רציני, תרגיעו". הוא הסתובב לפקח ואמר לו: "תביט עליו. אתה רואה את ארבעת השפריצרים עם הבקבוקונים שתלויים לו על החגורה? אז הוא מומחה לחיטוי, יש לו חברת הדברה. והוא בא כדי שנחליט באיזה חומר נשתמש נגד הקורונה. הבנת?".

פקח ב' התעורר ואמר לדני: "תגיד, אתה מסתלבט עלינו? יש לו בקבוק סודה על השולחן". 
"אתה צודק", אריק התערב, "אני בדיאטה, כי כל הזמן אני רעב, מהקריזה, אתה מבין? לכן אני שותה סודה, כי הגזים ממלאים לי את הבטן. זה הסיפור. אין לכם סחורה כאן". 
הפקח הסתובב והצביע על פולו. "והוא? מה הוא יודע לעשות?". 
פולו נורא נפגע מהזלזול בשאלה. "תקשיב, ילד, אני שליח של וולט. אני מחכה למשלוח שהוא יכין לי ואתה מפריע לו, הנה הקטנוע. תתחיל לדבר תקין, אה? לא לזלזל".

הרב־שיח קצת עצבן אותי, אז פניתי אליהם. "תקשיבו, ילדים. קצת הסרחתם את האווירה בהתנשאות שלכם. התקנות לשעת חירום קובעות שאתם צריכים להסביר לפני הכל מה מותר ומה אסור בתפעול עסק. עד כאן, רות? יופי. אז תסבירו ותתפיידו. אני דור שני בארץ, לא פליט שנפל אתמול מהאונייה ביפו. אז יאללה לדבר יפה. אתם לא שוטרים, כולה סיירת עירונית. תזדכו על ציוד, ומהר תזדכו".

הצבעתי על שרון שישב בפינה, ואמרתי לפקחים: "את המשך הדיון תנהלו איתו. הוא פינגווין מורשה, הוא יודע לדבר בשפה שלכם". הם ניגשו לשרון. הוא הורה להם להתרחק שלושה מטר ממנו, וגם לשמור על מרווח של שלושה מטר ביניהם. "למה אין לכם מסיכות?", הוא שאל, "תקנסו את עצמכם ב־200 שקל לפני שאתם מדברים איתי". הם שאלו אותו אם הוא באמת עורך דין.

"בטח שאני כן. אני למדתי וכאלה, אבל אני לא עוסק בזה ביומיום, כי כבר בברית המילה שלי המוהל אמר לאבא שלי: 'זה הקטן, פנסיונר גדול יהיה'. אז אני אסור לי לעבוד, בגלל הליתיום שאני בולע. עכשיו תשאלו למה אני בולע? כי טיפוסים כמוכם מביאים לי ת'שיגעון. אני אלרגי לממסד. תגידו רגע, רוצים להיכנס איתי בשותפות בחבילה של חיש־גד? הביטוח לאומי משלם רק ב־28 בחודש, וצריך קצת תזרים חיובי עד אז. מה אתם להגיד?". כולנו התפוצצנו מצחוק, אפילו מדעני הטילים של העירייה לא יכלו לחנוק את החיוך, אז הם הלכו להעציב מישהו אחר. 

כיפוש עובדת 12 שעות ביום במשרד, אבל היא מתפעלת אותי משם בכל מיני משימות. "מאמי, כנס לחנות צעצועים או מכשירי כתיבה, תקנה לגיא חוברות וכמה טושים, שיהיה לו". השבתי לה שהחנות של מוריס סגורה כבר הרבה זמן, ובכלל הוא גר בבני ברק, אז זה לא זמן עכשיו לפגוש בו. "לא אמרתי לך איפה לקנות", היא קבעה, "פשוט תקנה".

האגדה בשכונה מספרת שאשתו של מוריס נפטרה מקורונה, וגם הוא היה חולה. אבל עכשיו, אחרי חודש וחצי, הוא פתח את החנות. "תקשיב טוף, קוף", מספר לי איציק, הקיוסקאי של הסיגריות. "הוא הלך להתפלל. חזר בתשע בבוקר, ראה שהאישה ישנה במיטה, אז הוא לא העיר אותה. בשעה חמש הוא נכנס שוב לחדר שינה, היא עוד ישנה. הוא אמר לה שתקום, כי הוא רעב ושתכין לו איזו ביצייה עין עם סלט ירקות, וקצת טוסטים עם חמאה וריבה. היא לא ענתה, אז הוא צעק עליה. לא ענתה, אז הוא ניגש אליה, והרגיש שהיא קרה לגמרי. הוא טלפן לרופא, ופתאום באו משטרותים ואמבולנסים, נהיה סלט בבית, כל העולם ואשתו מדברים בווקי־טוקי, ימבה בלגן נהיה. בקיצור בדקו אותה, אמרו לו שהיא מתה מקורונה, וגם הוא חולה אנוש. אבל הוא כל הזמן יוצא שלילי, ולא מבין: אם הוא חולה, למה לא לוקחים אותו למלון 'דן פנורמה'? כי יש שם פסטיבל כל יום, והוא אוהב לראות פסטיבלים, אפילו שהוא זקן. לראות מותר, לא ככה, קוף?".

התפוצצתי מצחוק, כמעט נפלתי על המדרכה. "איציק, מה נסגר איתך? למה אין מודעת אבל על האישה וכאלה, והוא פתח את החנות ועובד כרגיל. עוד פעם הערק מדבר? וואלאכ מוקדם, בנאדם, רק בוקר". אבל איציק לא ויתר. "שמע, זה מה מוריס אמר לי. בוא קח כוס סודה ורודה. אני יודע שאסור לך לשתות, זה רק כאילו. תן לי לפנק אותך".

עם המידע הזה חזרתי לג'מעה, דיווחתי, והוחלט שאעטה עליי מסיכה גדולה וגם כפפות, ונלך למוריס. כל הלהקה באה, ומוריס במבטא האמריקאי שלו לא אמר מילה על אשתו ז"ל לכאורה, ולא נתן הסבר להיעדרות של שישה שבועות. הוא רק אמר כל הזמן "חסדי השם", ולא הבנו אם הוא מתכוון ללכתה של האישה, או שהוא מצטער שלא הלכה לשומקום. סיכמנו שאם לא נראה אותה עוד תקופה, הוא בטח העלים אותה, ותהיינה התפתחויות לסיפור.

אהרל'ה פתח ביום ראשון. הקליינטים התגעגעו אליו וחיסלו את כל הסחורה עד שעות אחר הצהריים. הוא עושה רק משלוחים, כי הוא שומר חוק. הוא לא שולם פישר או מתיו ברונפמן, מבעלי איקאה ישראל, אין לו קשרים עם השלטון. אי לכך ובהתאם לזאת, אהרל'ה לא יכול למכור מהדלפק, גם לא ללקוחות שבאים לקחת הזמנות.

אם אין לך נציגים בממשלה - אין לך שום זכות קיום כלכלית

לאיקאה מותר שיהיו בסניפיה תורים של מאות מטרים. ליד אהרל'ה בטאגור מסתובבים פקחים כמו נשרים, כדי לקנוס את בעלי העסקים הקטנים ב־5,000 שקל. זו המציאות בישראל 2020. אם אין לך נציגים בממשלה, ואתה לא נדבן שתורם למוסדות בכלל, ולמוסדות חרדיים בפרט, אין לך שום זכות קיום כלכלית. כי זו תרבות השנור שאימץ לעצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שממומן בידי אנשי עסקים שדואגים לכל מחסורו, והוא דואג להם.

החרדים מצאו לעצמם מימון של טייקונים אחרים. קשרים ובריחה מהתקשורת הם שם המשחק. איקאה ישראל הפסידה בכל יום 2.5 מיליון שקל מפני שחנויות הענק היו סגורות. הבעלים לא פראיירים, בשביל מה יש להם חברים קרובים בממשלה?

השווקים בישראל סגורים, כי נאסר לפתוח את הדוכנים. שוב, הם לא איקאה. שטח החנות בראשון לציון (שבהקמתה צוין ברשיון העסק שלה שהיא קניון, וכך גם בנתניה, אבל בצוק העתים שונה רשיון העסק ל"חנות כלי בית ורהיטים") הוא כ־28 אלף מ"ר. שטח החנות בנתניה - כ־22 אלף מ"ר. שתיהן גדולות יותר משוק הכרמל, למשל. אבל השוק אינו פתוח. הרוכלים בשוק היו מוכנים לכל מגבלה. כשאמרו לוועד שצריכים עשרה שומרים בכל כניסה ויציאה, הם התנדבו לממן 40! אבל לבסוף לא אושר להם לפתוח.

ההחלטות המושחתות מיסודן, שלפיהן רק מקורבים מקבלים הקלות כדי להתחיל להתפרנס - הן שערורייה. עד שלהקת התמימים של בני גנץ יבינו מי נגד מי, למה וכמה, יחלפו חמש שנים. גנץ ולהקתו לא מדברים ולא מבינים את השפה של הימין והחרדים, אף אחד גם לא ילמד אותם. וללמוד לבד באמצעות הזום, זה קטע רע, קשה להתרכז. 

הציבור כבר לא מבין את המגבלות, והכבישים עמוסים. שמעתי אתמול שיחה רדיופונית עם הפרופסורים יורם לס ואיתן פרידמן. הם מבינים במגיפות טיפעל'ה יותר ממני, ולבטח לא פחות מביבי וברסימנטוב. הם היו מאוד נחרצים בדבריהם.

"אפשר להירגע", הסבירו פרופ' לס ופרידמן. "המסר הובן על ידי הציבור, בתי החולים לא קורסים בגלל הקורונה. יש פחות מ־300 חולים. חולה, בניגוד לנשא, הוא אדם שחולה קשה ומטופל לפי הפרוטוקול. סגר אינו מונע תחלואה, הוא רק מאט את קצב ההדבקה כדי למנוע את קריסת מערכת הבריאות. עכשיו המערכת איתנה, אפשר להקל על הציבור, לתת לו לחזור לשגרה". אבל שגרה זה לא טוב לממשלה. בשיגרע ביבי לא נואם מאות דקות לציבור, מבלי שמאן דהוא ישאל אותו שאלה; בשיגרע לא מחזיקים ציבור שלם בבתים, ומטילים גזירות.

אני רק לא מבין כמה דברים: אם מותר מניין של 19 מתפללים בחוץ, מדוע אסור לילדים להתאמן בספורט באותה כמות משתתפים; אם פותחים מקוואות כי זה נורא חשוב, מדוע לא פותחים את הבריכה הטיפולית של יוסי בגבעתיים, שאני ואחרים זקוקים לה מבחינה בריאותית?

אני כ־ו־ל־י בציפייה למינוי השרים בממשלה ה־35 שלנו. בא לי לצחוק קצת, ואני באמת מכור לטמטום. אגב, לכל המאכערים שאומרים: מה, אתה רוצה בחירות בפעם הרביעית? אני עונה: עלויות המימון של 36 שרים, 18 סגנים, חאווה של כייסף גועליציוני, מינויים פסולים של קולקציית האפסים, שיטת המקורבים לקופה הציבורית ועוד שאר ירקות, יתבטאו בהרבה יותר מ־2 מיליארד שקל. אם זו עלות כפולה, אז קניתי עכשיו. אבל זה יעלה פי 5, קללללל. 

נ.ב.
מחר תתקיים הפגנה של הדגלים השחורים בכיכר רבין. מטרת ההפגנה היא להזכיר לדיירי המעון בבלפור ולדיירי אגם הדרעק, שפעם, ממש לא מזמן, הייתה כאן דמוקרטיה, שמתה חסדי השם. אז ברוכה הבאה, דיקטטורה על בסיס תיאוקרטיה. עברנו הכל, נעבור גם את זה. 
אני אהיה בהפגנה, תבואו, יהיה כיף.